שבויה: כרוניקה של גילוי עריות מקצועי – סיפור אוטוביוגרפי
תל אביב: תמוז הוצאה לאור, 192 עמ', 2002
מאת: ד"ר רבקה יהב (1)
תודה למערכת שיחות על רשותה לפרסם מאמר זה של ד"ר רבקה יהב מתוך מדור ביקורת ספרים, "שיחות" כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה, חוברת 3 כרך י"ז, 2003.
פרסום ספרה האוטוביוגרפי של מאיה ריד "שבויה", שובר מסך שתיקה של שנים רבות בנושא גילוי עריות וניצול מיני שבוצע על-ידי אנשי מקצוע-מטפלים. הספר, ככרוניקה של גילוי עריות, פורש בפנינו חוויה מכאיבה של התעללות וגילוי עריות בילדות, ופגיעות באמון וניצול מיני המשוחזרים גם בבגרות ומהווים הפרה גסה של כללי האתיקה מצידו של איש מקצוע-מטפל – חציית גבולות וניצול מיני בתוך הסיטואציה הטיפולית.
הספר מורכב בעיקר מהסיפור האוטוביוגרפי של מאיה; לאחריו – אחרית דבר של המטפלת הנוכחית העוזרת למאיה לצאת מן הסבך, והוא מסתיים באסופת שירים של המחברת.
במשפט הפותח: "אלוהים מביט בך מלמעלה ואומר: את זוכרת מה היה? טוב, זו הייתה רק חזרה גנרלית", מגולמים כבר שניים מהנושאים המרכזיים בהם עוסק הספר הכואב ומחפש הנוחם של מאיה – הזיכרון על כל המשתמע מכך, חמקמקות, תעלולים, כאב, והדגמה חיה למושג הפרוידיאני 'חזרה כפייתית', ו- 'הכל כשהיה'…
הסיפור מתחיל בפגישה ראשונה במקום עבודה חדש בין מאיה לנון, מדריך בפנימייה, שהיה אמור לאשר את קבלתה לעבודה כעובדת סוציאלית. נון, מדריך שהפך למטפל. וכפי שמאיה אומרת – לו נשארו שניהם עובדים סוציאליים מאומה לא היה קורה. אולם נון נעשה סתם גבר ומאיה לילדה קטנה נזקקת וכמהה לאישור, לחום, לאהבה ולאבא מיטיב. נון היה זה שחצה את הקווים וקרא אותה לפני שיכלה לקרוא את עצמה. לבסוף גם הוא אכזב וניצל מינית.
הספר הוא בבחינת כתב אישום כנגד החברה ואטימותה. בבית הספר עסוקים בהוראה ומתן ציונים; הסביבה אדישה ואינה קולטת אותות מצוקה, ואפילו אינה מושיטה יד למתבגרת המנסה לשים קץ לחייה.
הכל התחיל לצאת מחדש אצל מאיה עקב התקפה אלימה של אב לילדות שבטיפולה בפנימייה. מאיה כמתבוננת הגיבה בחרדה. בעקבות אירוע זה ומפגש הדרכה עם נון החלו זיכרונותיה מהעבר להציף אותה. מכאן ואילך העבר וההווה מתחלפים כמשחק קליידוסקופ. הזיכרון הראשון שעולה הוא התקפת מכות חסרת רסן כלפיה בגיל תשע. מאיה מדווחת: "אני לא הייתי שם בכלל". תחושה המרמזת על ניתוק דיסוציאטיבי העולה באמצעות דמותה של יעל, החברה המוזכרת בתחילת הספר. מאז הייתה מאיה
עסוקה להמציא לעצמה הורים חדשים – אשליה שריככה את העבר, איפשרה לה לבנות פנטזיות לעתיד והותירה אותה עם ערגה תמידית להורים כרחם בטוחה. אלה הביאו עליה את הקשרים הפוגעים בחייה.
ובנקודה זו בין פנטזיה למציאות נכנס נון לחייה. בפניו ובפנינו נפרשות חוויות מכאיבות. והזיכרונות צצים ועולים כקולאז' של כאבים. ההדרכה הופכת לטיפול, שהמוקד בו הוא רתיעה ממין ומגברים. מתוך בליל הזיכרונות עולה דמותו של טוביה המפקד. קשר שהתחיל כהבטחה גדולה לבית חם ומחבק, ומסתיים באקורד צורם של עלבון וניצול מיני.
הפרק השני פותח בתלונה שהגישה מאיה לוועדת האתיקה של איגוד העובדים הסוציאליים. במכתב התלונה היא מגוללת את מסכת היחסים בינה לבין נון; מתואר בו מהלך הטיפול וכיצד בזכות האמון והביטחון צפו ועלו זיכרונות טראומטיים מעברה כילדה. מאיה מפתחת תלות במטפל וזה מצידו מנצל באופן מחפיר את מצבה הנפשי.
בפרק שלאחריו מתוארות באופן פלסטי הציפייה והחרדה לקראת הדיון בוועדה והעימות עם נון; בהדרגתיות נפרשת בפנינו ילדות בצל האימה, כפי שבאה לידי ביטוי בתהליך הטיפולי, שהחל בשאלתו של המטפל על הרלוונטיות של האלימות לחייה. אנו פוגשים אם נעדרת, החיה רק למען עצמה ונעלמת לפרקים. אב שהיה בתוקף הנסיבות מעט אמא, אך זהו אדם המונע על-ידי שנאה ומוצא את פורקנו ברמיסת זולתו. אב שכפה עליה שותפות פסיבית ביחסי 'תוקפן-קורבן' ובקשר של שתיקה. התיאורים מפורטים, מדויקים, מצמררים ומכאיבים. האב שופך עליה מים רותחים ומצפה שתחפה עליו. עליה להיות יצירתית ולהמציא סיפורי כיסוי מסברים את האוזן.
מאיה שאינה יכולה לשאת את הכאב הופכת לשתי ילדות בגוף אחד: מאיה הלבנה, הטהורה ודינה הכושית המלוכלכת והרעה, הפרדה שחלחלה בה עד כי דינה הפכה לישות בלתי שייכת לה; זרה ומרוחקת, חלק נפרד עם רגשות ורצונות משלה וחוזק שלא
הכירה בעצמה. וכפי שהיא מעידה מאוחר יותר: "אני לא מאמינה שהייתי נשארת בחיים בלעדיה ובלי היכולת להתנתק ממנה". מאיה פורסת בפני הקורא במלוא העוצמה את משמעות החוויה הדיסוציאטיבית: היא צופה במתרחש, שומעת ואינה חשה דבר.
בתוכה שתי ילדות, אחת טובה ואחת רעה.
הדמויות הפנימיות המפוצלות והנפרדות, החיות כל כך בתוכה של מאיה, נותנות לקורא הזדמנות נדירה לחוות את תופעת הפרעת הזהות הדיסוציאטיבית, הידועה כ-'אישיות מרובת-פנים', שעצם הימצאותה שנוי במחלוקת, בגלל קשיי אבחון הקשורים לאמנזיה לפיצולי האישיות השונים. קיימת גם ספקנות לגבי אמינות הפציינטים המציגים את סימניה. מדובר בתופעה בה נוצרת הפרדה בין החשיבה להרגשה, חלק מהעצמי מרגיש את הכאב, האימה והזעם, וחלקו האחר של העצמי מתפקד. מאיה כילדה פגועה ומוצפת הייתה זקוקה לחלוקה ולפיצול פנימיים כדי לשרוד את הטראומות ולהתמודד עם חיי היום-יום. כתוצאה מפיצול זה, לא הצליחה מאיה במשך שנים לפתח תחושה מוכללת ומקיפה של ה- 'עצמי' והבנה שכל החלקים שייכים ל- 'אני', בדומה לנפגעי התעללות מינית אחרים.
התחלת הטיפול הייתה מהוססת. מאיה מגלה טפח ומכסה טפחיים. היא מתחילה לחיות מחדש את הזוועה. נשארת מנותקת, לא כואבת, לא בוכה. גם אני, המזילה דמעה בקלות כה רבה, מתרגשת מספרה, קוראת בשקיקה אך לא בוכה. אולי כתגובה למאיה ש- "לא מרגישה כלום". האצבעות המרוסקות, מסכת השקרים וחוזר חלילה. התעללות פיזית ורגשית קשה מצידו של האב והתעלמות של האם שהפקירה את הבת בידי האב. האם ממשיכה לאכזב גם בעיתות משבר בבגרות. וכשהגיעו מים עד נפש, בא גם ניסיון התאבדות, עליו הייתה אחראית 'דינה הכושית' – אותו חלק מפוצל של מאיה. מאיה נעה בין ריקנות לזעם, בין פחד לשנאה ורוע, עייפה, כמהה לחיבוק של מישהו גדול וחזק. נון, במקום לעבוד על הצרכים, לשקף את הכמיהה, מציע עצמו בפועל – מחבק ומלטף. כאן מתחיל להיחשף הפער בין התפקוד החיצוני התקין לבין העולם הפנימי המפוצל והרצוץ. בין מאיה שבחוץ ומאיה שבפנים. בין המשחק לבין המציאות. לפתע הזיכרון מחבר בין תוקפנות למיניות. המטפל עט על השלל, מנסה לפצח את חידת
המיניות. את הפנטזיה על דמות אבהית מיטיבה, את הקושי לממש חיי אישות עם הבעל. את הגועל והפחד מהמגע. הגוף נמצא עם הבעל והנשמה מתנתקת עד שזה נגמר.
הכתובת הייתה על הקיר; נון קישר בין הדברים ומאיה נותרה עיוורת. נון, ולא מאיה, אומר שהוא משער שנוסף לאלימות הפיסית היא הייתה גם קורבן לגילוי עריות. הפצצה שוגרה לחדר על-ידי המטפל. מהומה פנימית התחוללה במאיה, גם בי. האם המטפל השתיל בעצם האמירה מחשבות במטופלת? זה נושא העולה לאחרונה בעקבות גל תביעות משפטיות כנגד מטפלים, המבוססות גם על ממצאי מחקריה של אליזבת לופטוס, שהראתה שקל מאד 'להשתיל' זיכרון טראומטי שקרי במוחו של ילד. למרות קיומו של ויכוח לוהט בנושא אמיתותם של זיכרונות משוחזרים, האמינות שניתן או לא ניתן ליחס להם, והניסיונות להבין את התופעה באמצעות 'זיכרון מפורש' ו-'זיכרון מובלע', אל לנו להתפתות ולעסוק בסוגיית תעתועי הזיכרון. מבחינה טיפולית, חשיבות הזיכרון הטראומטי קטנה מחשיבות הנזק והחסכים שהתפתחו בעקבותיו. לכן, המטפל צריך לטפל בכל המערך הנפשי והסביבתי הפגוע של הפונה. בכך נכשל נון כישלון חרוץ והמיט על מאיה טראומה נוספת וקלון על המקצוע.
חומות ההגנה נסדקו, הסכר נפרץ, האצבע העדינה שסגרה על הזיכרונות לא יכלה להם, ומאיה הוצפה בזיכרונות מתקופת הילדות האבודה. מה שהחל כזיכרון חד, החיה מחדש ילדות שלמה שנמחקה. המראות המקוטעים הפכו את חלקי הפאזל לשלם. מאיה נכנסה לדיכאון וחרדה. המחיצות בינה לבין הדמויות האחרות בתוכה מתחילות להתפורר. היא נזכרת במסכת השפיות שנהג ללבוש האדם החביב, מורה ומחנך בישראל, שהיה אביה. הספקות מתחילים לכרסם, היא אומרת לעצמה שאולי הכל פרי דמיונה המעוות. במיוחד לנוכח דברי שבח שהרעיפו עליו אחרים. ההוכחות לנטיותיו החולניות של האב הגיעו על מנת הסר ספק מנפשה הקרועה. היא עדיין זקוקה לאישור, חלקים בתוכה ממאנים להאמין. המציאות עולה על כל דמיון, התעללות מינית שכזו לא ברא
השטן. התמונות מפורטות, חיות ומשכנעות. אב המקיים עם בתו מין אורלי במסווה של משחק, והיא רק בת שלוש. אב המקיים יחסי מין עם בתו בת השש כחלק מטקס כניסתה לבית-הספר. גופה הדווה שם ונפשה במקום אחר.
מסכת ההתעללות, המתקלפת שכבה אחר שכבה מהווה חלק בלתי נפרד מהזיכרונות הכואבים העולים במפגשים הטיפוליים עם נון; הקשר בין נון למאיה מתחזק ונחווה על-ידה כצינור חמצן. רק בשעה הטיפולית בה נפרשת פרשת חייה, היא חשה חיה ואמיתית. החיים והקיום של מאיה האמיתית הפכו להיות תלויים בהד שהיא מצאה לעצמה בו. נון נבהל והכריז שאת התפקיד הזה הוא אינו מוכן לקחת על עצמו. חוסר המקצועיות וחוסר האנושיות ראויים לגינוי. ומאיה שוב שבוייה בבדידותה. בטיפול אין התייחסות לפגיעה, לנזקקות, להעברה, לצורך לרצות, להעברה-נגדית ולהזדהות ההשלכתית. נושאים קריטיים בטיפול בנפגע מהתעללות מינית. מאיה, כבעבר, פוחדת לאבד את הקשר המשמעותי, אולי היחיד בחייה. נון, המצויד במידע ומודע לתלות של
המטופלת בו, מכשיר את הקרקע למתקפה הסופית.
נון כופה עצמו בחוסר רגישות, מאיה מסרבת וקורסת, מאיה נשבית בגורלה. "לא רוצה לשכב איתו, לא רוצה לאבד אותו". נון מנצל את נזקקותה של מאיה ומכריע אותה. המטפל, למרות מה שידע עליה, הלך שבי אחר המציאות שברא במוחו, והפר בכך את כללי היסוד של המפגש הטיפולי. חייה שוב הפכו סיוט מתמשך. עבר והווה התערפלו בזיכרונה. דמות האב המנצל התערבבה עם דמות המטפל המנצל. "והכל כשהיה" "אין אמת ואין חסד. ואין רחמים".
אין ספק שנון היה שקוע במערבולת של תהליכים פנימיים של הזדהות השלכתית, העברה והעברה-נגדית. במקום לטפל בכך, הוא פגע באמון של מטופלת וכפה עליה יחסי מין ששיחזרו את טראומת ילדותה, כשהוא משאיר אותה שותתת דם.
מבין דפי הספר עולה דמותה של שרי, המטפלת הנוכחית של מאיה, שברגישות ובאומץ רב מלווה אותה בתהליך מסובך וכאוב. התחזקותה של מאיה ונכונותה להתעמת עם נון באומץ כה רב מעידים על חשיבותו של הטיפול המתקן בנפגע תקיפה מינית על-ידי
הורה ומטפל קודם. וכפי שמאיה מתארת, שרי הייתה מספיק גדולה בשבילה, ובלשון מקצועית – מכילה ומלווה.
לספר מצורפת אחרית דבר של שרי עוז, המטפלת בנפגעי טראומה. שרי מרחיבה ומסבירה את תופעת הדיסוציאציה, את משמעות הפגיעה באמון של עמית למקצוע, ומדברת על תקווה לעתיד טוב יותר עבור מאיה.
הספר מסתיים באסופת שירים מפרי עטה של מאיה. שירים של כאב, אך גם של תקווה.
ספרה המרתק של מאיה נקרא בנשימה עצורה. באופן אוטנטי ונטול סנטימנטליות הוא מתאר חוויות קשות ומכאיבות כפועל יוצא של התעללות מינית בילדות. בכך הוא מהווה תמרור אזהרה למטופלים חסוכים ונזקקים ולמטפלים חסרי לב, פגועים נפשית, או חסרי ידע. אני עדיין מקווה שמטפלים כאלה נדירים במחוזותינו.
הכרתי את מאיה רק מתוך דפי הספר. דמותה ריתקה אותי וסיפורה העצוב נגע ללבי.
אני שמחה עבורך מאיה שכתבת ספר מעניין וחשוב. בין דפיו ניצחת את הרוע. אני שולחת לך חיבוק אמיץ.
(1) הפקולטה ללימודי רווחה וחברה, בית הספר לעבודה סוציאלית, תוכנית ללימודי פסיכותרפיה באוניברסיטת חיפה.