כשמאיה ריד (שם בדוי) היתה ילדה קטנה, אבא שלה, שהיה מחנך בבי"ס, התעלל בה מינית עד שניסתה לשים קץ לחייה. שנים רבות אחר-כך חשפה את סודה בפני העובד הסוציאלי שטיפל בה, וגם הוא ניצל אותה ופיתה אותה לקיום יחסי מין . עכשיו היא מגוללת את ההתעללות הכפולה בספר שכתבה . "תמיד אני ארגיש נכה", היא אומרת, "כי פגעו בנשמתי והותירו אותה מצולקת"

מאת גדעון מרון – "ידיעות אחרונות" – יום ראשון, ט"ו בסיון תשס"ב, 26.5.2002

ערב אחד, מספרת מאיה, בשעה הזו שלפני השקיעה, היא עמדה בחלון הבית שלה, הירח עלה בדיוק, אבל השמש עוד לא לגמרי נפלה לים, ככה שעוד היה רסיס אור אחרון. והיא, דבוקה לשמשת החלון, מוקסמת. לפתע, היא מספרת, היא הסתכלה על הבתים סביב, וראתה שהאנשים הדליקו כבר אורות, ובאותו הרגע פג הקסם, כאב פילח אותה, "כי חשבתי לעצמי שאולי ממש ברגע הזה, באחד הבתים הללו, אבא אחד מבצע משהו נורא לילדה שלו".

אבא של מאיה (שם בדוי) היה איש אלים, מחנך בבית-ספר יסודי, דמות נערצת על תלמידיו, שבתוך ביתו הפרטי השיל את המסכה והפך למפלצת-אדם, חיה רעה שהתעללה בידלה הקטנה שלו. הוא רצח את נשמתה וביצע בה מעשים נפשעים של גילוי עריות. אמא שלה ראתה ושתקה, המוסדות סביב לא ראו כלום, או שלא רצו לראות.

היא יצאה מהבית חסרת הגנה, מצולקת. החיים שלה התנהלו תחת הצל הכבד של מעשי אביה. ברבות השנים בגרה, נישאה, ילדה ילדים ועבדה כעובדת סוציאלית בפנימיית חוסים. התרחקה, לכאורה, משנות ילדותה האומללות.

אלא שאז פגשה את נ', שהפך למטפל שלה, והוא – שתפקידו היה לגונן עליה – התגלה גם כמפלצת-אדם, שברגל גסה ניצל את חולשתה וכמיהתה לעזרה, התעלל בה מינית, ריסק אותה לרסיסים והחזיר אותה 30 שנה אחורה, לאותה ילדות חסרת הגנה.

חלפו מאז עשר שנים, ועכשיו – במה שהיא מתארת כתהליך מיוסר ורב חתחתים – מספרת מאיה (את השם הזה שאלה מהשיר של שלום חנוך, "כי תמיד רציתי להיות מאיה קטנה שלי") את סיפורה בספר "שבויה", שיוצא בימים אלה בהוצאת "תמוז".

"הכאב של הפעם הראשונה היה כל-כך נורא, שרק מעוצמת הפחד השתנו כל החיים שלי. היה ברור לי שבפעם הבאה אני אמות, ואם לא בפעם הבאה אז בזו שאחריה, ופחדתי ללכת לישון. וכשהתקרב למיטה שלי התכווצתי עד שנעלמתי לגמרי. והוא התחיל לאיים. 'שלא תספרי לאף אחד, כי אם תספרי אהרוג אותך'. לא הטלתי ספק בדבריו, כי כבר הרגשתי מה יכול לקרות לי, וממילא אף אחד לא יאמין לי" (מאיה מספרת על אבא שלה, מתוך הספר).

באפילוג לספר כותבת שרי עוז, המטפלת הנוכחית של מאיה, שהתמחתה בטיפולים בפוסטראומה של קורבנות תקיפה מינית ובני משפחותיהם: "הסיפור של מאיה הוא סיפורה של שורדת גילוי עריות אשר שבה ונפלה קורבן לניצול מיני, והפעם בידי מטפל, עמית שלי. אני הייתי המטפלת אליה פנתה לעזרה באיסוף השברים.

"כשמאיה סיפרה לי על הניצול המיני לו נפלה קרבן מידיו של נ', נחרדתי. כמי שעוסקת לאורך מרבית חיי המקצועיים בנושאים של התעללות מינית, סברתי לתומי שדבר לא יוכל לערער עוד את שלוותי או להוציאני משווי המשקל. חשבתי ששמעתי את כל סיפורי הזוועה שניתן לספר. "אבל זה היה שונה. זה היה גילוי עריות בתוך הקהיליה המקצועית, זה נגע לי אישית. כיצד אגיב לכך שעמיתי נחשף כמתעלל? כיצד ישפיע הדבר על זהותי המקצועית, על הגאווה על היותי מטפלת?" בספר שלה מתארת מאיה לפרטי-פרטים את ההתעללות של אביה, אותה חשפה רק שנים רבות אחר-כך, כשהיתה כבר אמא לילדים, במהלך הטיפול של נ'. "הוא")אבא שלה, ג.מ.( מיהר להסות אותי וליטף לי את המצח ואמר שגדולים לא צועקים ועוד מעט לא יכאב לי ואני ילדה טובה ועושה לו טוב והוא הכי אוהב אותי בעולם.'את רואה, החבאתי את הסוכריה', שב לשחק, אבל אני כבר לא השתתפתי יותר, כי לא הייתי שם יותר. חזרתי כשכבר היה אחרי הכל, ומאז הייתי ונעלמתי חליפות. ראיתי מרחוק מה הוא עושה לילדה שלו, אבל לא הרגשתי כלום" (מתוך הספר).

כשהיתה בת 16, ניסתה להתאבד. היא בלעה המון כדורים, פינו אותה לבית- החולים, שם הצילו אותה, אבל אפילו הפסיכיאטרים שם לא התעניינו בסיבות לנסיון ההתאבדות. אבא שלה עשה איתם קומבינה: הוא "אירגן אישור רפואי, שהחליף את המחלקה הפסיכיאטרית בפנימית, ואת הטירוף בדלקת ראות, והטיל סוד נוסף לשק הסודות שלנו, שדהלך והתמלא ונעשה יותר ויותר כבד".

הכתובת שהיתה על הקיר לא נקראה על-ידי אף אחד, והיא שיוועה כל-כך שאמא שלה תבוא לבית-החולים, תאסוף אותה לחיקה ותגונן עליה, אבל לאמא שלה לא היה פנאי להתפנות עבורה.

בקטע אחר של הספר, מצמרר במיוחד, היא מתארת את רגע מותה של אמה. היא כבר זקנה וסנילית, אכולה מסרטן, בשעות האחרונות לחייה. "שי (אחיה, ג.מ.) ישב לידה וליטף לה את היד, ואני חשבתי לעצמי שאף פעם, לפחות מאז ימי גן הילדים, לא קראתי לה אמא. רק רציתי שתרדם כבר, ושמישהו בעולם הבא יגמור איתה את החשבונות. נסעתי הביתה, וכשאחי הודיע לי שזהו, היא נפחה את נשמתה, שאלתי את עצמי על איזו נשמה בדיוק הוא מדבר".

כששני הוריה כבר לא היו בחיים, משוחררת מצילם הכבד, ניסתה למלא את החור שנפער בנשמתה, את הכמיהה להגנה, חוסר הביטחון, חוסר האמונה בסובב אותה. הנסיון שלה עם המטפלים השונים נכשל בדרך כלל.

"כשהייתי בת 32 הלכתי לפסיכולוג. בטיפול החמישי הצלחתי להתגבר על הבושה והמבוכה והעזתי להגיד לו: 'אתה יודע, בעצם אני מחפשת אבא טוב'. הוא הסתכל עלי, צחק ואמר: 'מה באמת? אולי תתני מודעה בעיתון?' ואני קמתי והלכתי" את נ' הכירה במהלך עבודתה כעובדת סוציאלית, אותה בחרה לא במקרה, "כל החיים שלי רציתי לעזור ולסייע לילדים נטושים חסרי אהבה שנזרקו מהבתים וזקוקים להגנה". נ', עובד סוציאלי שנותן טיפולים קליניים, היה האחראי על העובדים הסוציאליים מטעם לשכת הרווחה והמפקח האישי של מאיה.

מהר מאד הפכו פגישות העבודה שלהם לפגישות טיפוליות.

"תוך כדי עבודה על נושא הנשיות והתפקוד המיני שלי, העלה נ' את השערתו לפיה הייתי קורבן גם לגילוי עריות. מאותו שלב החלו להיסדק חומות ההגנה המבוצרות בהן הקפתי את עצמי, וההדרדרות במצבי היתה בלתי נמנעת"

מאיה מתארת את התלות הנפשית והרגשית שהתלוותה לטיפול. היא היתה מרוסקת, שבורה, אחוזת ביעותים ופחדים. הכל חזר אליה. היא חדלה לישון עם בעלה במיטה אחת, ורק המחשבה על קיום יחסי מין איתו סייטה אותה.

עכשיו נ' כבר התעמר בה. "אני מתחבאת לו בתוך הידיים, וכל המתח והפחד מתפוגגים באחת, ואני על סף הבכי המיוחל… אני מרגישה את ידו על שדי הימני ונרתעת בתדהמה, מתנתקת מהחיבוק ונצמדת לדופן המכונית.

מה אתה עושה?
מה שטוב לנו.
בבקשה, לא. אל תעשה את זה.
מה ההצגות האלה? הרי את רוצה את זה בדיוק כמוני" (מתוך הספר).

הוא כפה עליה יחסי מין משפילים, דמותו של האב המתעלל התערבלה בדמותו של נ', עד שלא יכלה יותר, הפסיקה את הטיפול אצלו ופנתה לטיפול אצל שרי עוז.

שרי עוז: "לנ' ניתנה הזכות המקצועית לעזור בחשיפת הזכרונות של מעשי התועבה אשר בוצעו כלפי מאיה בידי אביה. לאחר נסיונות אחדים להיעזר במטפלים אחרים, היה זה נ' לו הרשתה להיכנס לאותן פינות סודיות ואפלות. היה עליו להיות מלא יראה.

"מה שאיני תופסת הוא, איך הוא המשיך לנצל אותה בדיוק באותו אופן בו עשה זאת אביה. היתה זו בגידה זהה במהותה לגילוי העריות המקורי – בגידה באמון, ניצול לרעה של הכוח והמבנה ההיררכי".

לאחר שהתחזקה קצת הגישה מאיה תלונה לוועדת האתיקה של העובדים הסוציאליים. "נ' היה היחידי בעולם שידע מה עובר עלי", כתבה בתלונתה. "בין שיחה לשיחה איתו הרגשתי אבודה ומרוקנת מכוחות, ורק השיחות עמו מילאו לי את המצברים. הוא ידע מה מידת התלות שפיתחתי בו ובטיפול.

"כשהיה הנסיון הראשון מצידו לגעת באברי האינטימיים, הבעתי התנגדות מפורשת וחד-משמעית וסרבתי להיענות לנסיונותיו. נתקלתי בכעס נוראי. לא יכולתי להרשות לעצמי להכעיס אותו. הפחד לאבד את מקור התמיכה היחיד שהיה לי בזמן שהייתי כל-כך חשופה ופגיעה, איים עלי יותר מכל. במצב הנפשי המעורער בו הייתי נתונה אז, לא ראיתי כל אפשרות אחרת לבד מלהסכים בלית ברירה לדרישתו. אני רואה בהתנהגותו ניצול מחפיר של מצבי הנפשי, התלות המוחלטת שהיתה לי בו והאמון הבלתי מסוייג
שנתתי בו".

נ' טען להגנתו שלא היו ביניהם יחסי מטפל-מטופל ויחסי המין ביניהם היו ברצון הדדי של שניהם.

"היינו קולגוות". טען, "ולא היתה לי שום סמכות עליה. היא רצתה והיא יזמה ולא היו לי שום רווחים מהקשר איתה".

בהחלטתה קבעה ועדת האתיקה של איגוד העובדים הסוציאליים, כי נ' לא מילא את המצופה ממנו כבעל סמכות מקצועית – לשמור על גבולות תפקידו – וכי הערוב של יחסים אישיים בתוך מסגרת יחסי העבודה היה ניצול של מעמדו ותפקידו לצרכיו האישיים. הוועדה קבעה, כי "בכך עבר עבירה אתית חמורה".

מאיה החליטה לא להגיש תביעה משפטית נגד נ'. "רציתי להשאיר את הסיפור מאחורי", היא אומרת. "לא שלא היו לי תכנוני נקמה, בדמיון שלי אפילו ראיתי את עצמי מגיעה אליו לקליניקה ומתאבדת שם, לא לפני שאני תולה שם שלט גדול בו אני כותבת את קלונו ברבים".

במקום מעשי נקמה כתבה את "שבויה". היא עברה שנים קשות מאד של התמודדות, במהלכן חשפה את עברה בפני ילדיה ואת הפרשה עם נ' בפני בעלה.

"כל אחד מהם לקח את זה אחרת, "היא אומרת. "אחד הילדים קרא את הטיוטה של הספר, ואמר לי שהוא היה צריך לקרוא פעמיים, כי בפעם הראשונה הוא לא ראה כלום בגלל הדמעות. ילד שני הולך לטיפול, ובעלי מתמודד יחד איתי".

"תמיד אני ארגיש נכה, כי פגעו בנשמתי והשאירו אותה מצולקת", היא אומרת, אבל ברבות השנים שכך קצת הכאב, "ולמדתי להשלים עם העובדה שלא היו לי הורים טובים ואני כבר לא מחפשת בכל אחד את דמות האב".

לאחר שאזל בהוצאת הספרים, ניתן מעכשיו להשיג את ספרה של מאיה ריד ניתן להוריד ללא תשלום כאן.

מכתבים למאיה אפשר לשלוח בכתובת הזו:
maya_reed@hotmail.com