למנוע את המקרה הבא – תקיפה על ידי רבנים

מאת ג'ודי קליצנר, מרצה לתנ"ך במכון פרדס בירושלים

בשנת 1974, בגיל 16 הייתי קורבן להתעללותו של הרב ברוך לנר בניו ג'רזי בארה"ב. לא מזמן נגזר דינו של לנר בבית משפט שם לשבע שנות מאסר – לא על מה שעשה לי ולחברותיי, אלא בגין תביעה שהוגשה נגדו על ידי נשים צעירות ממני ב- 28 שנים, הן העידו על שילוב של התעללות פיזית, מינית ופסיכולוגית שידענו כבר אז.

אני נבהלת מול החישוב החשבוני, אם בזמני ידעתי על תריסר מקורבנותיו, כמה עוד היו בעשרים ושמונה שנים עד עמידתו למשפט? ואם בזמני ידעו מאות אנשים, ברמה זו או אחרת, שלנר הוא איש מסוכן, כמה ידעו במשך כל אותן השנים ונעשו שותפים לעוול בשתיקתם?

כולם שואלים, כיצד זה קרה? ואם כל כך הרבה ידעו, כיצד זה לא עצרו בעדו? למה. בסופו של דבר, לא ביקורת פנימית של הממסד הדתי, ולא קריאת חמס מתוך הציבור, אלא דווקא מאמר חשיפה בעיתון יהודי,The Jewish Week,  הפסיק את העסקתו ע"י הארגון האורתודוקסי החשוב ביותר בארה"ב, ונתן אומץ ותאוצה לשתי בנות צעירות לתבוע אותו לדין?

הערוצים "הרגילים" – עמיתים וממונים עליו – כשלו לחלוטין להאט את קצב הציד של לנר. ניסיונות כמו שלי, לחשוף אותו, קיבלו תגובות אוטומטיות כגון: "למה את מספרת לי את זה, מה את מרוויחה מזה?" דברים שאמר לי ראש ישיבה אחד,
כשניסיתי למנוע את העסקתו של לנר אצלו פה בארץ.

לנר עצמו עודד את שיטות התגובה האלה בזה שתמיד ייחס מניעים אנטי-רבניים או מחלות נפש לאלו שהאשימו אותו. אם התלונות היו בקשר לדברים שהתרחשו בעבר הרחוק, אמרו מגיניו שבוודאי "חזר בתשובה" מאז, או שקיבל טיפול והתרפא. "איזו הוכחה יש לך שהוא עדיין ממשיך בהתנהגות זו?" נשאלתי יותר פעמים ממה שניתן לדמיין. במלים אחרות, היה עלי, הקורבן להוכיח כי דפוסי ההתנהגות של ההתעללות לא נעצרו – ואם אין הוכחה בידי, ההנחה היא שהמתעלל השתקם והשתנה. גם היו כאלה שעשו שיקול קר של רווח מול הפסד: "כן, שמעתי את השמועות" אמר אחד מן הממונים עליו ב1974 – "אבל הוא עושה כל כך הרבה דברים נפלאים לכלל ישראל."

ומה עם תלונות שאינן כל כך ישנות? למה לא התייחס הממסד הדתי ביתר רצינות? בדרך כלל נשים צעירות אינן מתלוננות נגד רבנים בשעת מעשה וגם לא בשנים הקרובות לאירוע. לוקח זמן רב עד שבת צעירה מתמודדת עם הטראומה, ועוד יותר זמן לאזור אומץ להרים קול ולהתלונן. ישנה סבירות גם, שנשים צעירות רואות כיצד נשים שכן הרימו קול חשפו את עצמן ל- "התעללות" נוספת, וורבלית וקהילתית, נגד אלה שהעיזו לדבר נגד דמות נערצת.

בקיצור, כך נמשך העוול והבושה במשך שלושים שנה, ואלו הסיבות שבעקבותיהן טרגדיות כאלה תחזורנה על עצמן, ואם התלונה תוגש, היא לא תישמע. לפעמים, כאשר מתרבים הקורבנות וגדל הכעס על חוסר המעש ועל ההדחקה של הממסד, ילך מישהו לעיתונות, ואז יש חשיפה וסקנדל. ואז, במקרה הטוב, מתעלל אחד נעצר.

הבעיה היא שיש עוד רבנים, שאליהם מודבקים בעקשנות חשדות והאשמות. בדומה ללנר, "כולם יודעים" שיש בעיה, אך התגובות האוטומטיות מוכנות. הממסד מגיב למתלוננת בעקשנות משפטנית: הוכיחי את, או שלא נתייחס ברצינות לתלונתך. מספר התלונות אינו עושה רושם, וגם לא הדמיון בפרטי התלונות.

האם וויתרנו על אחריותנו לרמת המוסר של מורינו ורבינו, והפקדנו בידי העיתונות את המטלה להגן על ילדי וילדות הקהילה?

הרשו לי להציע אלטרנטיבה. ועדת ביקורת המורכבת ממנהיגים רוחניים ללא רבב, ואנשי מקצוע מתחומי הסעד והשירותים הפסיכולוגיים. הצעתי זאת לאחרונה לארגון "קולך" אשר מתייצב מול בעיות אלה וחושב בכיוון דומה. ועדה כזאת תראה באחריותה לתת מענה בדרכים הבאות:

  1. עריכת רשימת כללי התנהגות מחייבים עבור רבנים – הסטנדרטים חייבים להיות עוד יותר מחמירים מכללי ההלכה שכבר מובנים ביחסי גברים ונשים, עקב אי-השוויון הבסיסי ביחסי רב – תלמידה או בת קהילה. בין הכללים: פרמטרים    ברורים בטיפול בבעיות של נשים. הרב צריך לדעת מתי להפנות אישה לייעוץ מקצועי  או להמשך שיחה עם אישה – מטפלת.
  2. להוות כתובת בטוחה ודיסקרטית להגשת תלונות – המתלוננת תגיע לפורום תומך, שאינו חושף אותה לסוג של תגובות פוגעות שתיארתי למעלה.
  3. להקים מנגנון מקצועי לבדיקת התלונות – (לא כל תלונה מהווה עילה פלילית הניתנת להגשה במשטרה, וגם אם יש כאלה, רוב הנשים חוששות מעירוב משטרה נגד דמות רבנית). במקום שיש חשדות נשנים וחוזרים, בדרך כלל יש בעיה אמיתית. אך, כמובן, במקרה שהתלונה תימצא לא מבוססת, הרב ירוויח מיכולתו לנקות את שמו הטוב. העיקר, במקום לצפות מהאישה שהיא תוכיח שאכן קרה דבר זה, ושהיא תגלה בכוחות הנפשיים הדלים שלה ובאמצעים פרטיים העומדים לרשותה את המקרים הנוספים התומכים בגרסתה – יהיה גוף רשמי ומקצועי בברכתם של הרבנים, על מנת לבדוק את התלונות. יהיה ניתן לשכור את השירותים של חוקרים מקצועיים בעת הצורך.
  4. להגמיש את הסטנדרטים בקבלת תלונות – מכיוון שרוב הנשים אינן מוכנות להתלונן בגוף ראשון, מתוך טראומה מתמשכת, או מתוך רגשות של בושה ופחד, תתקבל עדות עד מפי עד, והועדה תשקול תלונה כזאת ברצינות רבה, במיוחד אם היא מגובה על ידי אינדיקציות נוספות. כבר מוכרת בספרות ההלכתית האפשרות שדיין יפעל לפי ראות עיניו גם בחריגה מהלכות עדות הרגילות.
  5. נקיטת צעדים ממשיים – אם רב אכן נמצא אשם בחריגה מן הכללים, צריך לשלול ממנו לחלוטין את האפשרות לכהן כרב או כמחנך בכל קהילה ולעקוב אחרי תנודותיו ממקום למקום. לא לתת לו את האפשרות "לפתוח דף חדש" בקהילה תמימה שאינה מודעת למעשיו בעבר. (אולי יש צורך לחשוב על תנאים בהם ישללו ממנו את ההסמכה לרבנות. עד עכשיו, בהרבה מקרים ריחמו על האכזר כשהתוצאות ברורות.
  6. חינוך של רבנים חדשים – עלינו לכלול בכל מסלול לקבלת סמיכה לרבנות, חינוך לסכנות האמוציונליות והפסיכולוגיות בטיפול בקהילה הכוללת נשים. יש לנהל שיחות נפשיות עם מועמדים לרבנות, להפנות מקרים בעייתיים לייעוץ מקצועי, ולמנוע הסמכה ממועמדים שאינם ראויים לכך. לא מחמת אי-בקיאותם בש"ס ופוסקים,  אלא מחמת בעייתיות אמוציונלית.

למרות שאני רואה בסיפוק נפש את סיומה של פרשת לנר, אני מרגישה צורך להזהיר את הרבים: הדרך שבה טופלה פרשתו אינה מבשרת טובות לקהילתנו. חשיפה עיתונאית וסקנדל הם אותות חולשה והתפרקות של כל כוחות החינוך והמניעה בתוך הקהילה. עלינו לפעול ברגישות, ביושר, ובנחרצות למניעת התופעה, וכאשר המניעה נכשלה, לבער את התופעה מתוכנו. הרבה נפשות יקרות ותמימות של בנינו ובנותינו סומכות עלינו שנגן עליהן. הבה נקיים את הכתוב: "לא תעמוד על דם רעך".

מאמר זה פורסם לראשונה בעיתון The Jewish Week בארה"ב.

 

 

 


השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.