מאת: ג'ניפר מריל

"אם כבר התמודדת עם כל זה במהלך עשרים השנים האחרונות", טענה כותבת המכתב, "מה הטעם לחלץ את כל הפרטים הקטנים? ועוד בפומבי"?

עבור הדמות המדברת במכתב, השאלה אותה היא מעלה הגיונית להחריד. למה כל הילדים שנוצלו מינית על ידי הכמרים הקתולים החליטו לקום ולדבר דווקא עכשיו? אחרי הכול, האירועים אותם הם מתארים התרחשו ממזמן וניתן להניח כי השורדים התקדמו הלאה בחייהם. מעבר לזאת, גם הסברה כי הם מנסים להגן על ילדים העשויים להיפגע כיום אינה הגיונית. זאת כי לו כך היה, היו קמים המתלוננים ומספרים את סיפורם לפני שנים רבות.

אלו שמעולם לא עברו התעללות, בין אם מינית ובין אם לאו, יתקשו להבין את עוצמת הרגשות אותם חווים אלה ששרדו אותה. פחד מהבושה, פחד לגרום לתקיפות נוספות ובלבול בכל הנוגע לאחריות הקורבן לתקיפה, הם רק חלק מהגורמים המשפיעים על ההחלטה "האם לספר".

מי אשם?

על מנת להתחיל מנקודה שווה, עלינו להבין כי התעללות, בין אם מילולית, רגשית או פיזית, היא פגיעה מוחלטת באדם. השימוש בה נעשה על מנת לכפוף אדם מסוים אל רצונו המוחלט של המתעלל. הכפפה זו באה לידי ביטוי באמצעים של סחיטה רגשית, איומים, איום באלימות או אלימות פיזית. לעיתים רחוקות נעשה שימוש בסוג אחד בלבד של התעללות, על פי רוב הקורבנות נחשפים למגוון משולב של שיטות התעללות, שנועדו לשמור עליהם בלתי מוגנים ומבולבלים, לא יודעים מה יצוץ מעבר לפינה.

תוקפים סדרתיים נוטים על פי רוב להאשים את הקורבן באחריות לתקיפה. לטענתם, לא משנה מה עשו, הקורבן הוא זה שגרם להם לעשות כך, בין אם על ידי שלא סיפק את צרכיהם מספיק מהר ובין אם על ידי כך שעשה או אמר את הדברים הלא נכונים. לטענת התוקף השליטה במצב שנוצר הייתה נתונה כולה בידי הקורבן. "אם לא היית גורם לי לעשות את זה, לו היית משתף פעולה, אם לא היית מושך ככה את תשומת
לבי, לעולם לא הייתי עושה לך את הדברים האלה".

הפסיכולוגים קוראים לתופעה הזו, בה נעשה שימוש במונחים כמו "מה אם" ו- "לו רק", בשם 'מחשבה א-עובדתית' (counterfactual thinking). טבע האדם גורם לנו, כאשר משהו בלתי צפוי קורה, לנתח את השתלשלות האירוע ולנסות להבין כיצד נפל דבר. איזה פעולות הובילו לגורלנו הטוב או הרע? איך יכולתי למנוע כאלה התרחשויות או לפחות כיצד אוכל להימנע מהן בעתיד? למרבית הצער, העומס הרגשי
הנגרם כתוצאה מהתקיפה, והשכנוע המתמיד מצד התוקף, מובילים לעתים קרובות את הקורבן למסקנות שאינן הגיוניות. הדרך הקלה ביותר היא להסכים עם התוקף ולטעון "אם הייתי עושה כך או אחרת זה לעולם לא היה קורה. בדרך כלשהי, לא ברור איך, זה הכול באשמתי".

בגידה באמון

כאשר התוקף הינו דמות סמכותית בחיי הקורבן, דמות מוכרת ומוערכת בקהילה, דמות שעיני כל נישאות אליה, הבלבול והבושה של הקורבן הולכים וגוברים ועמם הנטייה להאשמה עצמית. אם הקורבן הוא ילד, הבלבול אף נהיה גרוע יותר. אחרי הכול, משחר ילדותנו מלמדים אותנו להאמין לדמויות סמכותיות, החל בהורים, דרך המורים והמנהיגים הדתיים וכלה בשוטרים. אנו למדים לבטוח בדמויות אלה ולהאמין לכל
מוצא פיהן.

התוקף מנצל את אמונתו של הילד ומשתמש בה כקרדום על מנת לספר לו שקרים ולכבול אותו אליו, לבלבל אותו על מנת לשלוט בו. על מנת להשתחרר מכבלי ניצול זה, נזקק הילד לשנים, ולעתים אף לעשורים שלמים.

תחושת אשמה

תקיפה מינית על סוגיה השונים מלווה על פי רוב בתחושה קשה של בושה, המלווה את תחושת האשמה של השורד. מגע מיני מאולץ מערער את הבסיס העמוק ביותר של הקיום הפנימי והנטייה הטבעית היא להסגר בתוך עצמך, על מנת להגן כמה שאפשר על קיום זה. צריך מידה לא מבוטלת של אומץ על מנת להיפתח בשנית, אפילו לאחר שנים רבות. הנטייה הקיימת בחברה, לפיה לעתים קרובות מואשם הקורבן בתקיפה, רק מבטיחה את שתיקתו של הקורבן.

גברים שעברו תקיפה מינית מתמודדים עם מערך שונה של בעיות. כאשר הם מותקפים על ידי אישה, הם נוטים לראות בתקיפה "טקס כניסה אל עולם הגברים" ואילו כאשר הם מותקפים על ידי גבר, הם נוטים לפתח בלבול רב בכל הנוגע לזהותם המינית. החברה שלנו תופסת את הגברים כפעילים מינית, ככאלה המוכנים לקיים יחסי מין בכל מקום ועם כל אחד, ותפיסה זו מוסיפה נדבך נוסף לתחושת האשמה של הקורבן.

בסופו של דבר, הצורך של הילד לשמור את דבר התקיפה בסוד, עלול להתעלות אף מעל לצרכים אחרים שלו, למשל הצורך לגרום לתוקף להפסיק את מעשיו.

דחייה קהילתית

סיבה נוספת לשתיקת הקורבן היא שהוא עשוי למצוא עצמו בסכנה אם יחשוף את סיפורו. האישה שהאשימה את קובי ברייאנט (שחקן כדורסל מפורסם נ.ר) באונס היא אישה השנואה כיום על ידי רבים. היא "זכתה" לאיומים רבים, הוטרדה על ידי רבים, אולצה לעזוב את ביתה ואת מקום עבודתה, ובאופן כללי, חייה נהרסו כמעט לחלוטין. איש אחד אף יצר קשר עם אחד משומרי ראשו של ברייאנט וניסה לשכנעו לרצוח אותה תמורת בצע כסף.

למרבית הצער, החברה נוהגת להגן על התוקף ולהתייחס לקורבן בכעס ובעצבנות. הגנה על התוקף באה לכדי ביטוי בעיקר כשמדובר בדמויות מפתח בקהילה, כגון המדריך האהוב בתנועת הנוער, הכומר בכנסיה, המורה בתיכון. הקורבן המתלונן עשוי למצוא עצמו מותקף, חשוף לאיומים. במקרים רבים היחס אליו יהיה כאל רשע, חולה, משוגע. הקורבן אף עשוי להיחשף לאלימות פיזית רבה בעקבות תלונתו, והוא יצטרך
להיאזר באומץ רב ובכוח רב על מנת להתמודד עם יחס זה.

נבגד בשנית

סכנה נוספת הטמונה בחשיפה, בעיקר עבור הילדים, היא שהם עלולים למצוא עצמם בקלות נבגדים בשנית. במקרים רבים, ילד שסיפר למורה או לדמות סמכותית אחרת, על תקיפה שעבר, מצא עצמו מותקף על ידי אותה דמות. לדוגמא, אחת מחברותי סיפרה לפני כמה שנים לאביה כי דודה, אחיו, נוהג לאנוס אותה. בתגובה החל האב לאנוס אותה אף הוא. מיותר לציין כי זמן רב חלף בטרם יכלה לבטוח במישהו בשנית.

תקיפה מינית משפיעה על הרגשות העמוקים ביותר של בני האדם. אנרגיה רבה כל כך, פיזית ונפשית, מושקעת במיניות שלנו ולכן כאשר לתוך המרקם הזה מצטרפות בושה, סודיות, אלימות וכפייה, הדבר יוצר מעגל של בושה ופחד שגורם להרבה יותר ממספר ימים וחודשים שיעברו עד ששורד של התעללות כזאת יכול לאזור אומץ להודות, אפילו בפני עצמו, במה שקרה. סוג פגיעה כזה יוצר נזק ייחודי והנזק יכול להיות
מועצם על ידי המניפולציות של התוקף והתגובות השליליות של האנשים בסביבת הקורבן.

המאמר תורגם על ידי 'נועה של הים' מתוך האתר הבא:
http://www.suite101.com/article.cfm/7793/104028