איך להמשיך בחיי?


By Juliet Summers B.A., B.S.W. Survivor 1961 – 73

אנשים רבים מאמינים שמאחר וההתעללות התרחשה במהלך הילדות, על השורד לשכוח ממנה בילדותו ולהמשיך בחייו. אילו זה היה כל-כך פשוט, שורדים רבים היו עושים את זה! אבל זה לא כל-כך פשוט. לשורדים לא היתה הזדמנות לחוות ילדות "נורמלית" והם לא יכולים לחזור לחוות אותה מחדש. ילדות היא תקופה שבה כל בני האדם לומדים את הדברים הבסיסיים שקשורים להתנהגות הבוגרת. היא הזמן שבו לומדים לדבר, ללכת, לאכול בעצמם, להתלבש בעצמם ולהתייחס לאחרים ולפרש את כל צורות התקשורת המילולית והלא מילולית. כאשר תהליך הלמידה הזה מעוות כתוצאה מההתעללות, לא ניתן לשנות או למחוק את השיעורים האלה עם הגיע השורד לבגרות. אין זה אומר שלשורד לא יכולים להיות חיים מאושרים ומספקים, אבל הם לעולם לא יהיו כמו של אנשים שלא עברו התעללות. הצורה שבה השורד לומד לחשוב ולהתנהג שונה לעולם מזו שלומד ילד שלא עובר התעללות. צורת חשיבה שונה זו משפיעה על מערכות היחסים עם משפחתו, בני זוג, חברים קרובים, ילדיו ועם עצמו.

אם מישהו מגלה ספקנות לגבי האמירה הזו, בקשו מאותו אדם לערוך את הניסוי הבא. בקשו ממנו לעשות שני דברים בחייו שחורגים מהנורמה – לצחצח שיניים בעזרת היד הלא דומיננטית ולסרק את שיערו עם אותה יד. לאחר מכן בקשו ממנו לדמיין שבשארית חייו יחווה את הקושי הזה בעת שיצטרך לצחצח שיניים ולהסתרק: זה לא ירגיש לו "בסדר"; הוא יביט בעצמו במראה וירגיש שלא ממש מסוגל לעשות את זה, כשהוא רואה אחרים סביבו שלא נתקלים בבעיות דומות… אבל הידיים שלו כל-כך מסורבלות בעת ביצוע אותן פעולות – יש קשרים בשיער שלו שהוא לא מצליח להגיע אליהם, אזורים שאי אפשר ליישר בסירוק. הוא משלים עם העובדה שלעולם לא יצליח לסדר את השיער טוב כמו אחרים וגם אם יעצב אותו בעזרת ספריי, זה יהיה פתרון זמני בלבד. כשצחצח שיניים, הרגיש שפספס כמה מקומות. לגימת המים מהיד הלא דומיננטית היתה סיוט בפני עצמו, אז וודאי ישטוף פחות ממה שהיה צריך. הוא יודע שבסופו של דבר הצחצוח הזה יגרום לבעיות בשיניים ויוביל לשלם סכומים נכבדים לרופא השיניים בשל הרשלנות הזו. הוא כבר לומד שאחרים ייחסו את ההתנהגויות האלה לבחירה מודעת שלו או לתכונת אישיות שלילית, כמו עצלנות. אבל הוא יסבול גם את זה, מסתדר איכשהו.

עכשיו אימרו לאותו אדם לדמיין שהסיבה שעליו לעשות את הדבר הזה היא רק כדי לשעשע ולהצחיק מבוגר מסוים. בקשו ממנו לחשוב על איך הוא יראה את חייו ביודעו שכל יום בחייו הופך למאבק וזה רק בגלל שמישהו, בעודו ילד, השתמש בהם בצורה אנוכית לסיפוק צרכיו. עכשיו אימרו לו להאשים את עצמו על כך שאיפשר לזה להתרחש ולהרגיש אשמה על זה שלא היה מסוגל לספר על זה לאף אחד.

ניסוי זה עשוי לתת לאנשים שלא עברו התעללות תובנה קטנה לתוך חייהם של שורדי התעללות מינית בילדות. אלא שבמקום צחצוח שיניים וסירוק השיער ששונים בניסוי שלהם – אצל השורדים מדובר בכל דבר שהוא.

מהו הדבר הזה שקרוי אהבה?

מבוגרים שעברו התעללות בילדותם רואים את החיים אחרת מאנשים שלא עברו התעללות. כילדים, מישהו שהם בטחו בו, פגע בהם ותמרן אותם. מבלי להבין מה באמת קורה אך עם זאת "ביודעם" שמשהו לא בסדר, הם מאמצים הרבה התנהגויות חריגות לתוך ההבנה שלהם של מה ש- "נורמלי". הם גדלים עם השקפה שונה לגבי אבני היסוד של מערכות יחסים בינאישיות ואינטראקציות בין בני אדם.

דוגמא לכך יכולה להיות מושג ה- "אהבה". לעתים קרובות המתעלל יגיד שהוא אוהב את הילד. גם ההורה הלא מתעלל יגיד שהוא אוהב את הילד. ההבנה מקבלת אז מובן של משהו טוב – אנשים שאוהבים אותך יכולים לדאוג לך, להרגיע אותך כשאתה עצוב, לתת לך מתנות ליום הולדת, לשמח אותך וכו'. אבל אהבה היא גם דבר רע כי היא מובילה לפגיעה פיזית, לעתים לאימה, גורמת לך להרגיש נבוך ונשלט. היא תכלול מעורבות כפויה בפעילויות שצריך לשמור בסוד ושלא תהיה מסוגל להפסיק, להימנע מהן או שיש לך איזו שליטה עליהן. עבור ילד שעובר התעללות, זה הופך להיות למהות של האהבה. בבגרות, הלחץ החברתי למצוא בן זוג לחיים לאהוב ואחד שיאהב אותך נראה כמו מטרה מפוקפקת ומפחידה. השורד יכול לאהוב אדם אחר ולראות את הרגש הזה בתוכו כמקולקל לעד. כל מי שטוען שהוא אוהב אותו נתפס "באופן טבעי" בחשדנות, אולי בפחד וחשש ובמקרה הטוב, בזהירות. המניעים של האדם השני יהיו תמיד פתוחים לפירושים שונים.

כדי לתפוס רגשות מורכבים כמו אהבה, ילדים מקבצים התנסויות לתוך קצוות פשטניים. טוב או רע, שחור או לבן, אין אפור. הם אינם מסוגלים להבחין בין התנהגות של מבוגר מסוים שהם בוטחים בו לבין התנהגות של מישהו אחר. לכן, אם מבוגר שהילד בוטח בו – מתעלל בילד, ההתנסות הזו לא מתבטלת בתוך מערכת יחסים לא מתעללת שהם חווים במקביל, אלא הופכת להיות חלק מההבנה שלהם את אותה "מערכת יחסים". הילד לא לומד ש- "יש מבוגרים שעושים דברים רעים" אלא "כל האנשים שאני בוטח בהם עושים דברים רעים". זה כולל גם את הילד עצמו. כמו היבטים אחרים של המבנה הנפשי, גם העיוות הזה הופך לחלק בלתי נפרד מהמבנה שנרכש במהלך הסוציאליזציה שלהם – התחושה שלהם לגבי איך שהם רואים את עצמם ואנשים אחרים שהם נמצאים איתם בקשר. הדבר דומה לחוש ההומור או ליכולת להפעיל הגיון. כמו במקרה של התכונות הפסיכולוגיות הללו, ברגע שהן משולבות לתוך האישיות, אי אפשר "לשכוח" אותן או למחוק אותן. הן פשוט שם.

אצל מבוגרים, קבלה מוחלטת זו של תפיסות עולם מעוותות, מהוות את הבסיס של האמונות של השורד הבוגר לגבי האני האמיתי שלהם. התפיסות האלה הן כמו עדשות צבעוניות על עיני השורד – הם רואים הכל דרכן ולרוב לגמרי לא מודעים לקיומן. הן מהוות את האמונות הבסיסיות שלהם לגבי עצמם ולגבי האופן בו אחרים רואים אותם. דרך העדשות האלה הם צופים באחרים שנמצאים איתם באינטראקציה. כשאמונות אלה נצבעות באמצעות אשמה ובושה, הן מקדמות התנהגויות של בידוד והרס עצמי (אני שונא את עצמי, אין לך מושג איך אני באמת, אי אפשר לאהוב אותי, אתה נחמד אלי רק בגלל שאתה רוצה ממני משהו). לא פעם אמונות אלה מעולם לא זוכות לחקירה עד לזמן שבו השורד מתחיל טיפול בהתעללות שעבר.

המשפחה

האינטראקציות בתוך המשפחה הופכות להיות לעיסוק המרכזי של הילד. האיכות של היום שיהיה לילד, רמת האימה שייאלץ לסבול ממנה – מוכתבות תמיד על ידי השפעות חיצוניות. הדבר הוביל להשוואה שעושים בין תהליך הטראומה שנראה אצל שורדי התעללות לבין תהליך שרואים אצל חיילים בשדה קרב. בדיוק כמו אצל חייל בחיל רגלים, המצב הזה מצפה (מלשון ציפוי) את תחושת ההישרדות של הילד. שורדים בוגרים ממשיכים להפגין את אותה תחושה פנימית של כוח וחסינות. יש להם אומץ אדיר ומיומנויות משוכללות לתפקד במצבים קיצוניים. שורדים התאימו את עצמם לחיים של כוננות מתמדת.

כתוצאה מכך, היחידה המשפחתית נתפסת באופן פרדוקסלי הן כמקום של תמיכה והן של כאב. בתוך המשפחה הילד לומד את המושגים של סמכות וכבוד. הם לומדים לכבד סמכות. הם מצייתים לסמכות. הדבר מוסיף לבלבול סביב מושג "המשפחה". מצד אחד יש טוב לב ודאגה מצד בני המשפחה הלא מתעללים שאליהם הילד נקשר ברצון. מצד שני הילד סובל ומושפל מידי בני המשפחה המתעללים, שמהם מנסה הילד להימנע ומצד שני קשור אליהם גם כן. איך שלא יהיה, עבור הילד משפחה היא יחידה שלמה אחת. על מנת לדחות את המתעלל, הוא מרגיש שעליו לדחות את המשפחה כולה. ילדים הם פגיעים. כדי לשרוד, הם חייבים להישאר בתוך היחידה המשפחתית.

הם לומדים להאמין שההתעללות היא מחיר שהם משלמים כדי להישאר חלק מהמשפחה. הם מאמינים שעשו בחירה ועליהם לקבל את ההשלכות שלה. הדבר מוסיף לאשמה ולהאשמה העצמית שלהם (זה היה באשמתי). דמויות הסמכות בחייהם לא נתפסות כדיקטטוריים מיטיבים כמו שהדבר קורה במשפחות לא מתעללות, אלא רודנים עם שליטה מוחלטת, עם מעט מאוד רחמים וחמלה בליבם. להרגיש לכוד וחסר אונים הופך להיות להבנה שכיחה של מה זה להיות חלק מ- "משפחה". אצל מבוגרים תפיסה זו משתקפת באמירות כמו "אני לא מכבד אף אחד, אני לא מכבד את עצמי, יש לי בעיות עם דמויות סמכות, היא או הוא ניסו להשתלט על חיי לכן עזבתי, הם הבוסים ואני חייב לעשות מה שהם אומרים, אני לא יכולה לבקר את אחיי ואחיותיי כי ייתכן והמתעלל נמצא שם".

"אהבת אם"

עבור הילד המטפל העיקרי שלו הוא בעל כוחות בלתי מוגבלים, אומניפוטנטי למעשה. לכן, בלי קשר לאם אותו מטפל (בדרך כלל האם) התערב או אפילו ידע על ההתעללות, הילד מניח שהיא ידעה ובחרה לא לעשות דבר. אנחנו עוברים סוציאליזציה ובה מוטמעת בנו האמונה כי האימהות אמורות לאהוב ולהגן על ילדן. אימהות אמורות לפתור דברים. עבור הילד שעובר התעללות, אף אחד מאלה אינו נכון. שורדים בוגרים נושאים רגשות עמוקים של עוינות כלפי אמהותיהם מהסיבות הללו.

בכדי לפתור את הטינה שיש להם כלפי האימהות שלהם, על השורדים הבוגרים להגדיר מחדש את הראיה הסטריאוטיפית על רקע התרבות שלנו שבה הם מסתכלים על אמהותיהם. הם צריכים להבין שהאימהות שלהם אינן כל יכולות, שהן אנושיות ויש להן פגמים וחולשות כמו לכל אחד אחר. על האימהות לעבוד קשה כדי לבנות מחדש מערכת יחסים של אינטימיות אמיתית עם ילדן הבוגר. להגיד "אני מצטערת, לא ידעתי" – בהחלט לא מספיק. כל-כך קשה לקורבנות/שורדים לקבל את העובדה שאימהות רבות נפלו בעצמן קורבן לתרמית של התוקף והאמינו ששום דבר לא קורה. מניפולציה זו מצד התוקפים נועדה כדי לשמור את הפשע בסוד כך שיוכל להימשך.

אין זה מפתיע לכן ששורדים בוגרים רבים מאמינים שמעולם לא ידעו אהבת אם מהי. אימהות ודמויות משמעותיות המטפלות בילד זוכות ליחס של חשדנות מגיל צעיר ביותר. פרדוקס זה עומד בסתירה למצב התלות והתמימות הטבעית של הילד. הדבר מוביל פעמים רבות לכך שהילד לומד לזהות בין תלות לבין מתח ואף פחד. אצל שורדים בוגרים שכיח לראות התנהגויות בונות אמון כאלה שמבטיחות מידה של מרחק ועצמאות מאלו שהם בוחרים להיות קרובים אליהם. הדבר גם מאפשר לשורדים רבים למזער נזקים במצבים בלתי רצויים ולהתחיל מחדש במהירות, למשל להחליף עבודות, לעבור דירה, לסיים מערכת יחסים וכו'. מצד שני, להרגיש מאוד תלוי במישהו או משהו אצל שורדים בוגרים יכול לעורר רגשות של דיכאון, התקפי פאניקה, כעס וחוסר אונים.

רגישות יתר

הילד לומד במהירות שלושה לקחים חיוניים:

  1. שאין לו את היכולת להימלט מההתעללות ברגע שהיא מתחילה
  2. שאין לו את הכוח למנוע את ההתעללות מלהתרחש באופן קבוע
  3. שאיש לא יציל אותו

המטרה הופכת להיות להימנע ממצבי התעללות על בסיס יומיומי.

הילד לא מסוגל להבין בשל רמת ההתפתחות הנפשית שלו את המורכבויות של האינטראקציה האנושית. אין לו הבנה לגבי מצב שבו אדם מרגיש חוסר אונים בשל לחצים בעבודה ומפצה את עצמו על ידי הפגנת כוח כלפי משפחתו באמצעות התעללות. הילד יודע שיש סיבה להתעללות (חייבת להיות). הוא משתמש בניסיון החיים המוגבל שלו ומשווה את ההתעללות למושג שמוכר לו – עונש. הוא למד כבר שעונש נותנים רק לילדים רעים. מכאן מגיע הילד להכרה שהסיבה האמיתית להתעללות טמונה בו. הוא הרע. המתעלל מחזק לעתים קרובות את האמונה הזו: "את/ה מיוחד/ת / שונה / רע/ה, אני חייב/ת לעשות את זה". אצל שורדים בוגרים אמונה זו הופכת לשנאה עצמית ותיעוב עצמי וגורמת לנזק פסיכולוגי עמוק. אם לא מעמידים אותה תחת חקירה, היא תישאר חלק מהתפיסה העצמית של השורד כל חייו.

יחד עם האמונה המבוססת היטב של הילד שאומרת "זו אשמתי", פתאום הכל נראה הגיוני. פתאום יש שפע של סיבות להתרחשות של ההתעללות. עכשיו יש גם תקווה. הילד מאמין עכשיו שהוא יכול לשלוט בהתעללות או להפסיק אותה לגמרי אם רק יהיה "טוב". ככל שההתעללות נמשכת יותר זמן, כך הוא בוחן ביתר קפידה את כל פעולותיו, כדי לבודד את ההתנהגות המתעללת ולסלק אותה משגרת יומו.

התנהגויות ואמונות שקשורות למנטליות ההישרדות הזו קשות מאוד לשינוי אם הן מופנמות בשלב התלות של התפתחות הילד. בכל פעם שהוא מנסה לשנות אותן, הוא חווה תחושה ממשית שהוא מסכן את חייו. הוא מאמין באדיקות שחיין יהרסו אם ייגרם ולו שינוי קטן לשגרה הבנויה היטב של חייו ובאמונותיו.

וכך בוחן הילד את תקריות היומיום ומשתמש בתצפיות הללו כדי לנבא מתי סביר ביותר שההתעללות (העונש) תתרחש. ניבויים אלה מושגים דרך כמות אדירה של תצפיות מודעות ולא מודעות וחישובים שונים. כמה דוגמאות: להבחין בכך שאם אמא מתאפרת בגוון מסוים של שפתון, פירושו של דבר שהיא מתכוננת לביקורו של אדם מסוים בבית. במידה ומפתחות המכונית מונחים על הספסל, זה אומר שמישהו עומד לצאת מהבית (=סכנה) אבל אם הם מושלכים על הספסל, זה אומר שאיש לא מתכנן לצאת (=ביטחון). אם המתעלל מרים את הגבות שלו בשני מילימטר שעה שהוא מסתכל על הרגליים המשולבות של הילד, סימן שהוא חושב על ההתעללות, אבל אותה תנועה בשעה שהוא מסתכל על ידי הילד, משמעה שהכל יהיה בסדר (=אסור לשלב רגליים). אם המתעלל שואף או נושף בצורה מסוימת ייתכן ויהיו צרות (=אל תיתן לזה להתרחש/ ברח והתחבא כשזה קורה).

רגישות יתר זו שנלמדה בילדות ממשיכה ללוות את השורד לתוך הבגרות ולכן נראה לעתים שהוא רואה נסתרות או מודע לפרטים טריוויאליים שאף אחד אחר לא רואה. נפוץ מאוד אצל שורדים לשבת באופן קבוע קרוב לדלתות או חלונות, להימנע מלשהות במקום סגור בנוכחות אחרים ופשוט "לדעת" מתי מישהו יש לו מצב רוח רע או כועס. תחושה חזקה זו של מצבו של הזולת הופכת את השורדים לחברים מאוד אמפתיים. רגישות היתר מאפשרת לשורדים לכתוב סיפורים מלאים בתיאורים, ליצור יצירות אומנות בדייקנות מדהימה וכמו כן הם מתאימים באופן אידיאלי לעבודה שמערבת קשר עם אנשים, כמו ניהול ויעוץ. זה אומר גם שהם עלולים להתעצבן על אנשים בגלל תקריות קטנות – "התיישבת על הכיסא הכחול, זה המקום שלי", "אל תסתכל עלי ככה", "שתית כוס יין בארוחה – אתה יודע שאני שונאת שיכורים", "אני מתעצבנת כשאתה נושם בצורה כזאת".

הקיר

למרות שיטות ההימנעות הטובות ביותר, ילדים לומדים מהר מאוד ש- "המקום הבטוח" היחיד שיש להם שליטה מלאה בו הוא הנפש שלהם. שכיח שילד שעובר התעללות יוצר קיר פסיכולוגי סביב עצמו שמאחוריו איש לא יכול לגעת בו ברמה רגשית. איש לא יכול לראות מה מתרחש בתוך קודש הקודשים הזה. במקום הזה שמורים כל החלקים הרעים, הפגועים והאישיים של הילד. שם הילד "גר". על ידי ניתוק מהגוף, הילד יכול שוב להרגיש בטוח, כי רק הגוף עובר התעללות ולא "האני אמיתי" שלו. מנגנון ההגנה הזה מסוגל להתקיים היטב, באופן פרדוקסלי, עם רגישות היתר. הוא מתחיל לעבוד כשהאופציות להימנע מהמצב של ההתעללות לא מוכיחות את עצמן. הקיר מאפשר לשורדים ליהנות מרמות ריכוז גבוהות ביותר שחסינות בפני הסחות רבות.

אחרי שלמדו מגיל צעיר להעמיד פנים שהכל בסדר, עוזר למרבית השורדים להיות בעלי דמיון מפותח ביותר. הדבר הופך רבים מהם למאוד מוכשרים בתחומי האומנות השונים. האופטימיות הנדרשת כדי לשמר את התקווה שלהם שיום אחד כל זה ייפסק, מחזקת את האמונה שלהם בלא מוחשי לתקופות ארוכות ביותר. מאוחר יותר בחיים הדבר מאפשר להם לגרום לחלומות להתגשם, למשל לממש יוזמות עסקיות, להתחיל פרויקטים שכל יתר האנשים טוענים שאינם ניתנים לביצוע, לעתים קרובות עם הצלחה מרובה.

עם התבגרותם, היכולת לייחס דברים רעים ככאלה שקורים "לגוף", מביאה לעתים קרובות לכך ששורדים בוגרים לא מעוניינים או לא מודעים לאירועים קשים שבהם "הגוף מעורב". דוגמא לכך יכולה להיות מצב שבו השורדת תישאר במקומה בפאסיביות בעוד שהמצב סביבה הופך להיות אלים. השורדת מסוגלת להתנתק עד שהמצב לא חולף ולעתים קרובות תגיב בתימהון נוכח שאלה של לקיחת עמדה אקטיבית בהשתלשלות האירועים. הם לא מבינים שאופציות כאלה קיימות בגלל חוסר האונים הנרכש מול האפשרות לשנות דברים. לפעמים הם יכולים לחשוב שכלל לא היו שם. לדבר זה יכולה להיות השפעה גדולה אף יותר על יחסיו האינטימיים המיניים של השורד. הם עלולים להיות מואשמים בכך שהם קרים ולא מעוניינים בבני זוגם. ייתכן ולא יהיו מסוגלים להרגיש אינטימיות דרך גופם שלהם או ליהנות מהחושניות של עצמם.

בשל העיוותים שאימצו בעודם ילדים כדי להתמודד עם ההתעללות, ה- "קיר" שיצרו סביבם לא ניתן לחדור דרכו גם בתוך מערכת יחסים קרובה ביותר. הקיר הזה נוצר לצורכי הישרדות והוא לא משהו שהשורד בוחר לשמר, אלא מדובר במצב שבו אין לשורד מושג כיצד לקיים מערכת יחסים עם אדם אחר ללא נוכחות הקיר הזה. לעתים קרובות הם כלל לא מודעים לכך שהקיר קיים ומופתעים כשמתחילים לראות אותו. שורדים מדברים לעתים קרובות על היותם שונים מאחרים, על הרגשת ריחוק וקיומו של הקיר הוא סיבה אחת לתחושות הללו.

גבולות בתוך מערכות יחסים

גבולות בתוך מערכת יחסים נשארים מטושטשים גם כאשר הילד מתבגר. אין זה נדיר שהשורד מכנס יחד סוגים שונים של מכרים, חברים ובני משפחה לתוך אותה רמה של אינטימיות. הם לא מסוגלים להבדיל בין רמות אמון שאדם צריך להקצות לחברים אמיתיים שבאמת אכפת להם מהם לזו שיש להקצות לידידים שזה עתה פגשו. ביטחון אישי נובע מטכניקות ההתמודדות שלמדו: רגישות יתר, הימנעות ודיסוציאציה – ולא מתוך אמון או יכולת לשנות באופן פעיל את המצב שבו הם נמצאים באותו זמן. לא קיימת אצלם השאלה אם יש אנשים ראויים יותר לאמון מאחרים. הם למדו שאיש אינו ראוי לאמון. לכן אם נדמה שמישהו לא מתכוון להזיק להם בפגישה הראשונה איתם, הם מייד זוכים לאותו אמון שלו זוכים חברים קרובים ובני משפחה. הדבר תורם לעתים קרובות לכך שהשורד מוצא את עצמו במערכות יחסים מתעללות בחייו הבוגרים שבהן הוא עובר התעללות חוזרת. זה אומר שהם יכולים להיות מאוד אדיבים ונדיבים לאנשים שזה עתה פגשו. למשל לפגוש חסר בית ברכבת, לדבר איתו, להביא אותו הביתה ולהתייחס אליו באותה הכנסת אורחים שלה היו זוכים אחים או חברים קרובים.

איך אפשר לשנות את הלא ניתן לשינוי?

ללמוד מחדש צורות הסתכלות מסוימות של השורדים הוא דבר לא קל אבל לא בלתי אפשרי. כדי שהדבר יתחיל להתרחש, על השורד לעשות משהו שהוא למד להיזהר מפניו. עליו לסמוך על מילה של אדם אחר שעל פיה דברים יכולים להיות אחרת. זו עלולה להיות אמירה קיצונית, אבל עבור השורדים ההשקפה החדשה זרה להם לגמרי ואין להם ידע אישי לגביה. הם יכולים לראות שלאנשים אחרים אין את אותן בעיות שיש להם בקשרים שלהם עם אחרים. הם יכולים לראות שאנשים אחרים נראים לכאורה שמחים ומסופקים מחייהם אבל לא ברור להם איך ולמה זה כך. כמו אנשים אחרים, חווית הילדות שלהם הפכה להיות לחלק אינטגרלי מחייהם עד כדי כך שהם מאמינים שצורת ראייתם את הדברים היא נורמלית ואחרים רואים את הדברים באותו אופן. כשמגיע הזמן והם מבינים שזה לא המצב, מתחולל משבר פנימי עקב חוסר היכולת הנלמדת שלהם לבטוח באחרים והם אינם יודעים לאן לפנות כדי לקבל עזרה. דרוש אומץ רב כדי לעשות את הצעד הראשון. מדובר כאן בצעד של אמון עיוור בכך שאם יצעדו לתוך הלא ידוע, יגיעו ליעדם בשלום.

הדבר הטוב ביותר ששורדים שלא היו בטיפול עוד בילדותם, יכולים לעשות, הוא לשלב התנהגויות חדשות, בריאות יותר לתוך המבנה הנפשי שלהם. אילו התנהגויות בריאות? כאלה שמסירות את הרגשת האשמה, הבושה והגועל מהאדם ששרד התעללות. כאלה שמאפשרות לו להפנות אצבע מאשימה חד וחלק למקום שאליו היא שייכת – כלפי המתעלל ולא כלפי עצמו. התנהגויות חדשות שלא גורמות להרס עצמי, כאלה שמשנות את הדעות שלהם כלפי אחרים, בעיקר כלפי אלו שהם אוהבים. התנהגויות שמקלות על חלק מהבדידות והניתוק מאנשים אחרים. תמיד יישאר חלק מהאישיות של השורד שיישאר מרוחק, כי לא ניתן לבטל לחלוטין את הנזק של העבר, אבל ניתן להפחית את ההשפעה שלו על שארית חייהם.

עם הפנים להתנהגות בריאה יותר

התנהגויות חדשות מתחילות להיות חלק מהאישיות בעזרת אומץ, חזרה והתמדה. הדבר דורש מהשורד לבחור באופן פעיל בשינוי וללמוד דרכים חדשות לחשוב ולהגיב על מצבים. הדבר דומה ללמידת שפה שנייה בגיל מבוגר: היא תמיד תהיה שפה שנייה, אבל אין זה אומר שזו לא תהיה השפה הנבחרת.

הדרך הטובה ביותר היא להתחיל בצעדים קטנים. מטפל טוב יכול לעזור בתהליך, אך נטילת הסיכונים תהיה תמיד על כתפי השורד. אפשר לבחון את ההתנהגויות החדשות לאט וביסודיות, לדוגמא לדבר עם המטפל על חלק מה- "שחור שבפנים". שחררו בעדינות את הספקות העצמיים ואת השנאה העצמית מתוככם לאור היום כך שניתן יהיה לבחון אותן בעיניים חדשות ואולי פחות ביקורתיות. רבים מהזיכרונות הישנים הם אלה של ילד שלא היה לו עדיין מערך של קריטריונים שיפוטיים כדי להטמיע הנחות וחוויות חדשות.

הערה לשורדים שקוראים את המאמר

אנא קחו את הטיפול בכם, השורדים הבוגרים, חזק לידיים שלכם. אתם לוקחים את השליטה. אתם קובעים את הקצב. אפשרו לעצמכם לטעות. אתם לומדים והדבר לוקח זמן.

דברים רבים יראו מוזרים ומפחידים בהתחלה וזה נורמלי. קיראו, שאלו שאלות, השתמשו במטפלים, עשו ניסויים על חברים קרובים ובני משפחה (שאלו אותם תחילה אם זה בסדר). בידקו מחדש את הגבולות שלכם. עשו אימונים באמירת כן או לא לאנשים. שאלו את החברים שלכם שאלות שונות, גם אם הן נשמעות מאוד בסיסיות בהתחלה – זיכרו, אתם לומדים שפה חדשה. שאלו למשל איך ההרגשה שלהם היתה לגדול עם אמא ואבא? איך הם ידעו שאוהבים אותם? איך ידעו שאפשר לבטוח בהם? מה קורה כשהם רוצים להיות קרובים למישהו – מה עושים אז? איך יודעים כשמישהו הופך לחבר קרוב שלכם? איך אתם יודעים אם מישהו מחבב אתכם? איך אתם יודעים שאתם לא מחבבים מישהו? איך אתם אומרים לא למישהו? מה גורם לכם להיות בטוחים שלא תהרסו את המשפחה שלכם אם אתם עושים משהו רע? זה נכון שאתם מרגישים כאילו המשפחה שלכם תמיד תאהב אתכם? האם יש לכם חלקים מעצמכם שאתם לא אוהבים? איך אתם מתחברים עם אנשים? איך אתם חושבים על המיניות שלכם? מה אתם חושבים על מין בכלל? מה אתם חושבים על ילדים?

– שאלו על כל דבר שהייתם רוצים לברר, לדעת עליו. ייתכן והם לא יהיו מסוגלים לענות על השאלות שלכם, אבל ללמוד לשאול אותן ולחקור את עומק העיוותים של עצמכם הוא דבר חשוב לא פחות.

השתדלו לאהוב את עצמכם. אם זה קשה מדיי בהתחלה, נסו למצוא חלק קטן מעצמכם שאתם אוהבים – למשל הבוהן או האוזן. נסו למצוא דברים באישיות שלכם שאתם אוהבים – למשל את היצירתיות שלכם או את חוש ההומור או החמלה שלכם. השקיעו בדברים האלה עד שתוכלו לקבל את עצמכם לגמרי. גם אם זה ייקח שנים, זה בסדר – יש לכם את שארית חייכם.

המאמר תורגם על ידי אילנה מתוך האתר הבא:
http://www.secasa.com.au/index.php/survivors/9/57

 


השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.