קושי מרכזי בחקר תקיפה מינית בילדות ובבגרות היא הערכה מדויקת של השכיחות שלה. שכיחות (Incidence) – מספר המקרים המתרחשים בטווח זמן מוגדר (בדרך כלל שנים) – מתבטאת כמספר או שכיחות (לדוגמא 100,000 לשנה או 1.5 לכל 1,000 ילדים). שכיחות התופעה עומדת על כאחוז (למשל 20% מכל הבנים).
השכיחות מבוססת על אותם מקרים שדווחו לרשויות. עם זאת, כל החוקרים מסכימים על כך שרק אחוז קטן מהמקרים מדווח. לכן, השכיחות לוקה באומדן חסר בצורה קיצונית של המספרים הממשיים (Peters, Wyatt and Finkelhor, 1986).
אחוזי השכיחות של תקיפה מינית מושפעים מטווח רחב של גורמים, כולל שיטת איסוף הנתונים, סוג המדגם (קליני, בעל סבירות גבוהה או נמוכה, סטודנטים, האוכלוסייה הכללית וכו'), וההגדרות שמשתמשים בהם להגדרת תקיפה מינית (גבולות של גיל, יחסי תוקף-נפגע והבדל הגילאים ביניהם, סוג התקיפה – הכולל מגע ושאינו כולל מגע). על כן לא מפתיע לגלות כי נפיצות התקיפות המיניות לפני גיל 18 הוא 62% אצל נפגעות ו31%- אצל נפגעים (Wyatt and Powell, 1988).
יתרה על כן, קיימת אזהרה כללית כי גם במחקרים אנונימיים, לנפגעים יש תת ייצוג עקב גורמים הפועלים נגד הכרה בתקיפה. מספר האנשים שנפגעים הוא גדול, גם כאשר השכיחויות המדווחות קטנות. המספרים העדכניים ביותר הם אישה אחת מתוך שלוש שנפגעת וגבר אחד מתוך חמישה, תוך שברור ששכיחות ההתרחשות הממשית היא גבוהה יותר.
מדוע לגברים ייצוג ירוד במחקרי שכיחות ונפיצות? דויד פינקלהור (1984) מציע שלוש סיבות:
- בנים גדלים עם המסר הגברי של הסתמכות על עצמם.
- סטיגמת ההומוסקסואליות והחרדה החברתית סביבה יוצרת פחד בקרב בנים מתיוג כהומוסקסואלים, מאחר ומרבית התקופים הם ממין זכר. הורים נכנעים לסטיגמה בכך שאינם מדווחים לרשויות כאשר בנם מגלה באוזניהם כי נפגע.
- לבנים יש יותר מה לאבד בשל הדיווח. לרוב מאפשרים להם יותר עצמאות, פעילויות ללא השגחה ותנועה גדולים יותר מאשר בנות. הם חוששים שדיווח יפגע בכל אלה.
בדו"ח השרות למען הילד בוירג'יניה משנת 1989, מתגלות סיבות נוספות. ביניהן:
- זכרים בחברה שלנו לומדים שגברים אינם קורבנות;
- בנים חוששים להיענש או להיתפס כאחראים לתקיפה של עצמם;
- במקרים רבים בנים לא תופסים את הפעילות כהתעללות. שורדים רבים ממין זכר שהופכים בסופו של דבר להומוסקסואלים, מאמינים שהם רצו את הפעילות המינית ומרגישים שפיתו את המבוגר שתקף אותם בילדות. הם חשים אחראים בלי קשר לחומרת התוצאה של התקיפה. גברים הטרוסקסואלים עוסקים רבות פחדים שמשהו בהם גרם לתקיפה ורדופים ספקות באשר למיניותם. באותם מקרים שבהם התוקפת היתה אישה, הדבר יכול להיתפס כחניכה מינית, למרות שמבחינה קלינית אנו רואים השלכות שליליות.
אין עוררין על ההשלכות השליליות לטווח ארוך. בסקירה של ברון ופינקלהור משנת 1986 על נפגעות ממין נקבה, מוזכרים דיכאון, התנהגות של הרס עצמי, חרדה, אי אמון בעצמה, בידוד, העדר הסתגלות מינית, התמכרות לאלכוהול וסמים והערכה עצמית נמוכה, כבעיות המרכזיות של נפגעות.
בהשוואה בין 40 גברים ו40 – נשים. בכל קבוצה היו 20 אנשים שעברו התעללות בילדות. לא היו הבדלים בין גברים ונשים במדדי ההשלכות השליליות. אנשים שעברו התעללות תמיד קיבלו דירוג שלילי באופן מובהק במדדים בהשוואה לאלו שלא עברו התעללות (Briere et. al., 1988).
חקרו 125 מטופלים ממין זכר ומצאו אצל 48% מהם היסטוריה ידועה של התעללות מינית או פיזית. הציונים השליליים הגבוהים ביותר בסולם ההשלכות היו אצל בעלי ההיסטוריה של התעללות מינית בלבד או אצל אלו שהיו להם את שני סוגי ההתעללות בילדות. בשני המחקרים היה שימוש באוכלוסייה של מטופלים (Swett et. al.,1990).
השתמשו במדגם בבית הכלא שהיה מורכב מתוקפים מיניים שהודו כי עברו התעללות בעצמם. הם דיווחו על כעס, פגיעה, תסכול, פחד מאינטימיות ושחזור של הפגיעה של עצמם, כהשלכות מרכזיות (Freeman-Longo, 1986).
מצאו שכעס, בלבול מיני, פחד מפני אינטימיות וסוגיות של אמון היו הדברים שעלו לעתים קרובות ביותר בטיפול קבוצתי. בנוסף, בעוד שגברים נקטו בסגנון של acting out באופן חיצוני את פעולות התוקפנות שלהם, שורדות ממין נקבה נטו להפנים את התגובות שלהן דרך דיכאון והענשה עצמית (Bruckner and Johnson, 1987).
הרכיב רשימה בעזרת המטופלים שלו, של השלכות לטווח ארוך. בנוסף,Beth Williams Mary (1990) דיווחה שלכמעט כל 61 המשתתפים במחקרה היו דפוסים מלאים של PTSD על פי המדדים מרובים שהשתמשה בהם כדי לזהות תסמונת דחק פוסט טראומטית (Mike Lew, 1988).
גוף המחקר הקיים על ההשלכות השליליות של התעללות מינית בשורדים בוגרים ממין זכר הוא קטן אך נמצא במגמת עלייה.
References
Briere, J., Evans, D., Runyz, M., & Wall, T. (1988). Symptomology in men who were molested as children: A comparison study. American Journal of Orthopsychiatry, 58 (3): 457-461.
Browne, A. & Finkelhor, D. (1986). Impact of child sexual abuse: A review of the research. Psychological Bulletin, 99(1): 66-77.
Bruckner, D.F. & Johnsm, P.E. (1987). Treatment for adult male victims of child sexual abuse. Social Casework: The Journal of contemporary Social Work, 2: 81-87.
Finkelhor, David. (1984). Child sexual abuse: New theory and research. New York: Free Press.
Freeman-Longo, R. (1986). The impact of sexual victimization on males. Child Abuse and Neglect, 10: 411-414.
Lew, Mike. (1988, 1990). Victims no longer: Men recovering from incest and other child sexual abuse. New York: Harper and Row.
Peters, S.D., Wyatt, G.E. & Finkelhor, D. (1986). Prevelence, in D. Finkelhor (Ed.). Sourcebook on child sexual abuse. Newbury Park, CA: Sage Publications.
Swett, C., Surrey, J. & Cohen, C. (1990). Sexual and physical abuse histories and psychiatric
symptoms among male psychiatric outpatients. American Journal of Psychiatry, 147 (5): 632-636.
Williams, M.B. (1990). Post-traumatic stress disorder and child sexual abuse: The enduring effects. Unpublished doctoral disseration.
Wyatt, G.E. & Powell, G.J. (1988). ldentifying the lasting effects of child sexual abuse: An overview. In G.E. Wyatt and G.J. Powell (Eds.), Lasting effects of child sexual abuse: 11-17. Newbury Park, CA: Sage Publications
סקירה זו תורגמה על ידי אילנה מאתר זה:
http://movingforward.org/v1n1-professionals2.html
Research Findings on the Sexual Abuse of Males by David 0. McCall, M.Div.