ההשפעה הפסיכולוגית של אביוז מיני: ניתוח תוכן של ראיונות עם שורדים גברים

תרגום מאת רותי ממאמר The Psychological Impact of Sexual Abuse: Content Analysis of Interviews with Male Survivors by David Lisac

המאמר מתבסס על 26 ראיונות עם גברים בוגרים שורדי אביוז מיני בילדותם. הראיונות הוקלטו, תומללו מילה במילה ונערך להם ניתוח תוכן כדי לזהות תימות פסיכולוגיות משותפות. מספר הגברים אשר נוצלו בידי גברים די דומה למספר הגברים שנוצלו בידי נשים, כמעט מחציתם באו מבתים הרוסים או אלימים, ולרובם הייתה היסטוריה אישית עם תכנים של אביוז. זוהו חמש-עשרה תימות פסיכולוגיות: כעס, בגידה, פחד, סוגיות הומוסקסואליות, קשרים דלים עם בני קבוצת-הגיל בילדות, מערכת אמונות-תפישות שליליות על אנשים, מערכת אמונות-תפישות שליליות על העצמי, בעיות עם מיניות, האשמה עצמית/אשמה, ובושה/השפלה.

במאמר זה נידונות תימות אלה, תוך שהן מלוות בהדגמות מתוך תעתיקי הראיונות.

הקדמה

המודעות הגוברת בקרב אנשי בריאות הנפש לגבי אביוז מיני של גברים הביאה לעלייה בנתונים המתייחסים הן לשכיחות התופעה והן להשלכות ארוכות-הטווח של האביוז. הערכת השכיחות שונה במידה ראויה לציון ממחקר למחקר, ותלויה באופי המדגם, בשיטת ההערכה, בסוג השאלות בהן השתמשו ובהגדרה של אביוז – כפי שננקטו בידי החוקרים. ההערכות נעו מנמוכות – 3% ועד לגבוהות 34%.

דיווחים על השלכות ארוכות-טווח של אביוז זה באו משני מקורות – נפרדים במידה מסוימת; המקור האחד הוא בדיקה סיסתימטית של חומרת הסימפטומים על ידי שימוש במדדים סטנדרטים, והשני – מחקרים איכותניים של תימות פסיכולוגיות מורכבות יותר, לרוב מבוססים על ניתוחי מקרים אינדיווידואליים או מצטברים. המקור הראשון מצביע על כך שגברים שעברו אביוז נוטים לדרג בצורה גבוהה באופן משמעותי מדדים של דפרסיה, חרדה, אובססיביות-קומפולסיביות, דיסוציאציה, עוינות, הערכה-עצמית נמוכה, הפרעות שינה, בעיות בתפקוד מיני, קשרים בעייתיים וניסיונות התאבדות.

מחקרים איכותניים זיהו מספר תימות פסיכולוגיות שמאפיינות את ההסתגלות ארוכת-הטווח של גברים שעברו אביוז מיני בילדותם. אלה כוללות: בעיות מיניות, חוסר תפקוד או השתלטות דחפים, בלבול ומאבק בנושא זהות מיגדרית וזהות מינית, הומופוביה ובלבול באשר לנטייה המינית, בעיות באינטימיות, בושה, אשמה והאשמה-עצמית, הערכה-עצמית נמוכה ודימוי-עצמי שלילי, וכעס. ממצאים אחרים כללו: נטייה להכחיש ולעשות דה-לגיטימציה של החוויות הטראומטיות, סימפטומים של PTSD, פחד ודפרסיה. בשעה שתיאורים איכותניים אלה על התוצאות/עקבות של אביוז של גברים מספקים אינפורמציה שלא תסולא בפז, השימוש בתצפית קלינית יחידה עושה אותה פגיעה להטייה הרגילה של מחקר כזה. כוונת המחקר הנוכחי לתרום לאימות (ולידציה) הממצאים של מחקרים איכותניים קודמים. למען השגת מטרה זו, נותח תוכן הראיונות עם גברים בוגרים שורדי אביוז מיני בילדות, וקודד (coded) בידי מדרגים בלתי תלויים כדי להפיק סט מהימן של תימות פסיכולוגיות אשר יחד יתארו חלק מהתוצרים המתמשכים של אביוז של גברים.

ניתוח נושאי (תימאתי) של הראיונות

להלן תיאורים של 15 תימות, עם דוגמאות מתומללות מההקלטות.

כעס

כעס מוצא את ביטויו בצורות שונות בביוגרפיות של הגברים. הם מדברים על חוויות של הרגשה שהם מוצפים בזעם, של פחד מפני  הכעס שלהם, של דחיקתו, ושל גילוי קיומו. בדוגמא שלהלן הנבדק מתאר את הכעס שחשף כאשר, שנים לאחר האביוז, כתב מכתב למתעלל:

מרואיין: זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי כעס. כאילו שהייתי יכול לקרוע בידי חומה ארורה, לבנה אחר לבנה. הייתי יכול  להרים את העולם ולזרוק אותו. נהגתי לספר לאנשים שאני מרגיש כאילו, כאילו הכעס שלי הוא כמו אש משתוללת, מתיכה, בוערת ממש כאילו אינה עומדת להיגמר.

רבים מהגברים, ברגע שגילו את באר הכעס בתוך עצמם, מתארים את הגילוי כמבלבל ומדאיג. לחלקם הוא נחווה כעומד בסתירה  לאופן בו הם ראו את עצמם עד אז, כגורם להם לראות את עצמם באור פחות חיובי. אחרים ביטאו את פחדם מהפנטזיות האלימות של עצמם או מאיבוד שליטה על הכעס שלהם:

מרואיין: לו ידעו מה אני חושב, לא היו מאפשרים לי להיות חלק מהחברה. בשום אופן. יש כמות בלתי תיאמן של אלימות שרצה לי בראש. ואני ממש מבוהל ממנה.

הפחד מהכעס הזה, או הבלבול לגבי איך ומתי לבטא אותו כהלכה, גרמו לחלק מהגברים לדחוק אותו באקטיביות. בכל מקרה, שליטה או דחיקת הכעס לא תמיד עובדות, וחלק מהגברים מתארים מה שחלק מהם כינה "פיצוח/שבירה/קריעה". נבדק אחד תיאר את העימות עם האב המתעלל:

מרואיין: והבטתי בו והייתי מרוגז. הוא אפילו לא אמר הרבה. אבל אני רק הבטתי בו ואמרתי: תסתום לעזאזל את הפה. אני לא מסוגל  לראות את הצדדים, הראייה המרחבית שלי נעלמת כשאני שוקע לתוך הזעם. ואני, כאילו שאני צריך להיות זהיר כאן. משום שהרגשתי שאני עומד ללפות אותו ולהרוג אותו.

עבור חלק מהגברים "פיצוח" הכעס מסתיים בביצוע של מעשים אלימים, כפי שמתואר בציטוט הבא:

מרואיין: לילה אחד חנקתי אותה, חנקתי אותה. מעולם לא חוויתי כעס כזה קודם לכן. וזו לא הייתה סתם חניקה כמו בסיטקום טלוויזיוני. אני הרגשתי את הגרון שלה, את בית הקול שלה באגודלים שלי. ראיתי חזיון של מנהרה. פחדתי.

מרואיין: והתחלתי להכות אותו.  ובבירור ניצחתי. מה שעשיתי היה שאחזתי בפניו ודחפתי אותן לתוך מסגרת האופניים, ואז בעטתי ברגלי בעורפו לתוך האופניים.
וזה חתך את פניו.

לבסוף, חלק מהגברים ביטאו כעס כלפי עולם שנתפש על ידם כאילו היפנה גבו אליהם כגברים-קורבנות:

מרואיין: כשזה נוגע לנשים, אתה רק מתקשר לקו הסיוע המקומי וכבר אתה מקבל הכל – החל ממקום לשהות בו, אוכל, כסף. הם  מטפלים בחשבונות שלך ובילדים שלך ובכל השאר. אני יכול להתקשר ולהתחנן כמה שארצה, אני לא יכול לקבל כוס קפה. וזה אחד הדברים הקשים, המתסכלים ביותר בעולם בשבילי.

בגידה

תמצית תימה זו היא תחושה סובייקטיבית שהאמון או הביטחון שלהם במישהו הופר על ידי אותו אדם – או בצורה ישירה, או כפי שנתפשו פעולותיו, מחשבותיו או הרגשותיו של אותו אדם. הנבדקים השתמשו רק לעיתים נדירות במילה "בגידה". במקום זאת הם ביטאו, לעיתים רק במרומז, תחושת כאב הנובעת מאכזבתם מהתנהגות האחר, או מהפרת ציפיותיהם, או לעיתים תכופות, תחושה שננטשו על ידי האחר. לעיתים קרובות ביותר, גברים מבטאים הרגשות אלה כלפי הורה, לרוב משום שההורה נכשל מלהגן עליהם מפני האביוז. גבר אחד תיאר ניסיון אחד מיני רבים, לאותת לאביו ששכנו מתעלל בו:

מרואיין: ואני זוכר שהלכתי אל אבי וסיפרתי לו… זו הייתה הדרך שלי לספר לו, משהו כמו: "אני לא יכול ללכת יותר אל D" לא אמרתי ישירות שזה מה שהוא עושה, משום שלא ידעתי מה הוא עושה. אבל אני זוכר ששום דבר לא קרה. ושעה מאוחר יותר נאנסתי. ואז ידעתי ששום דבר אינו בטוח.

זיכרון דומה תואר על ידי גבר אחר:

מרואיין: והייתי הולך אל אמא שלי, אפילו כשלא הייתה שתויה, להתחנן למעט הגנה. ומעולם לא קיבלתי אותה. היא לא ראתה את זה. היא פשוט התעלמה מזה.

גברים אחדים סיפרו להורה במפורש מה קורה להם, ועדיין נדחו ולא הוצעה להם כל עזרה.

מרואיין: והתגובה שלה אלי כשסיפרתי לה שהוא נוהג להכריח אותי למצוץ לו הייתה: "איך אתה מעיז להמציא דבר כל-כך נוראי על בן אדם אחר. איך אתה מעיז!"

פחד

פחד היה אחת התימות השכיחות ביותר בראיונות. גברים תיארו פחד שחודר וממלא את חייהם – במהלך האביוז, בילדות שלאחר האביוז, ולאורך כל המשך חייהם אל תוך הבגרות. הם תיארו פחד שיכול היה להיות עמום, מציאות שנוכחת תמיד, או כהתנסות מסחררת של אימה נבזית. והם מתארים את ההשפעות של הפחד: מנכר אותם מסביבתם, מגביל אותם, חותר תחת הביטחון העצמי שלהם. מספר תיאורי פחד שנחוו תוך כדי האביוז כללו:

מרואיין: כפות ידי הזיעו, הברכיים שלי רעדו. אני מתכוון אני רועד עכשיו רק כשאני נזכר כמה פחדתי באותו לילה.

מרואיין: אני יכול לזכור שהתעוררתי לילה אחד איתו, כשהוא אוחז בי בחיבוק דוב, ואני מבועת לגמרי.

ההתנסות – אולי השכיחה ביותר – של פחד המתואר על ידי הגברים הוא פחד שמתקשר להתפרצות-חדירה. החדירות יכולות להיות בצורת תמונות של אירועים שמעוררים את תגובות הפחד, או שהן עלולות להיות חדירות של אפקט טהור – התנסויות ספונטניות ופתאומיות של פחד או פאניקה.

מרואיין: אני זוכר שבלילה הראשון שהייתי שם צרחתי רק כדי לצאת משם. משום ששם התעללו בי. למרות שלא ידעתי למה אני צורח.  פשוט הייתי באימה מהחדר ההוא.

לאחדים, הפחד נעשה כל-כך מתמיד ועיקש שהם היו משותקים ומאוימים על ידי הפחד מהפחד, ומהדיס-אוריינטציה שנגרמה על ידי הפחד הזה.

מרואיין: התחילו להיות לי התקפי חרדה ופחדתי מהאפשרות שמישהו יהיה בבית ופחדתי לצאת החוצה ולהתחבר עם אנשים.

מרואיין: ואני פחדתי שאני נעשה לא שפוי.

מרואיין: הייתי מדמיין את ישו, משום שהייתי כל-כך מבוהל, אני מתכוון פשוט הייתי מבוהל כל הזמן. אפילו לשבת בחדר שלי ולהיות לבדי ושהגוף שלי יצוף סביבי, לדמיין זאת, זה היה כל-כך מאיים. זה היה הדבר הכי מפחיד שאי פעם קרה לי.

גברים אחדים תיארו פחד ספציפי שאחז בהם אחרי האביוז, הפחד ש- "יגלו", שהסוד שהם מסתירים יצא לאור:

מרואיין: והייתי משותק מאימה, לגמרי משותק מאימה שמישהו יגלה מה היה.

חוסר אונים

אחד האספקטים המכריעים בהתנסות של אביוז הוא אובדן בסיסי של שליטה: על ההוויה הפיזית של האדם, על תחושת העצמי שלו, על היעילות העצמית ועל הגורל הנכון לו. חוסר השליטה העמוק המובנה באובדן שליטה זה, היה אחד המורגשים/עמוקים ביותר, יחד עם זאת היה קשה לגברים לבטא בבהירות אספקטים של האביוז המיני. קושי זה במתן ביטוי לחוסר האונים, יתכן ונבע בחלקו, מהקונפליקט בין חוסר האונים והתחושה הבסיסית של העצמי. גברים דיברו ישירות על הרגשת חוסר אונים, או שנתנו תיאורים מפורטים של אירועים בהם היו חסרי אונים, או חלומות קשורים המבטאים חוסר אונים:

מרואיין: זה כמו החלומות הנשנים שלי, כאילו שאני לא יכול לרוץ. תמיד יש לי חלומות על אותו הדבר. אני לא יכול להזיז את רגלי וידי. ומישהו נמצא על גבי, ואני לא יכול להתרומם. ואני מתעורר ומזנק מהמיטה.

מרואיין: העולם מרושע, הוא בא לתפוש אותך, ואתה לא יכול לעשות מאומה כדי להתגונן מפניו. מרואיין: לא קלטתי איזה ילד קטן הייתי בהשוואה לממדים שלו. הוא היה איש גדול. זו בדיוק הייתה ההרגשה כשגרתי שם, של חוסר אונים.

מרואיין: פשוט הייתי צריך להשלים עם זה. ככה היא הייתה. אלה היו החוקים שלה. אם היא אמרה שעלי לנשק אותה, הייתי חייב לנשק אותה. אם היא אמרה שעלי לחבק אותה, הייתי חייב לחבק אותה. זה היה כאילו שאני ממשיך לנסות למלא את הספל שלה והוא ממשיך להתרוקן. והיא עומדת שם וצורחת: "מלא אותו, מלא אותו, מלא אותו!".

 

לגבי גברים רבים נראה שחוסר האונים שחוו במהלך האביוז התפשט לשאר תחומי החיים. מאוד שכיח, במיוחד לגבי גברים שנוצלו  בידי נשים בוגרות, חוסר האונים המאפיין את הקשרים המיניים שלהם עם נשים:

מרואיין: התבוסה שהרגשתי עם אמא שלי חוזרת לעיתים קרובות. אני מוצא אותה בקשרים המיניים שלי. פעמים רבות אני מרשה  לאנשים להיות פולשניים כי אני רגיל לכך. והיה לי קשה להציב גבולות. היה לי קשה להאמין שהגבולות שלי שווים התייחסות, ששווה לשמור עליהם. אני מניח שבד"כ הרגשתי שאני רכוש של מישהו אחר. ושכל אחד יכול לעשות בי מה שהוא רוצה. ושאין לי זכות שיהיו לי רגשות לגבי זה.

מרואיין: כל הקטעים בקולג' כשהבנות היו מפתות אותי, ואני אפשרתי להן לעשות ככל שעלה על רוחן. או שהייתי עושה בשבילן את כל מה שרצו שאעשה. ואח"כ הולך משם.

ביטוי נפוץ נוסף לחוסר האונים עולה מהצורך של הגברים בשליטה, בתיאורים שלהם את התוצאות הרגשיות של היותם ללא שליטה, בדרכים בהן פיצו עצמם על ההרגשה הבסיסית של חוסר אונים:

מרואיין: אני לא הולך להיות פגיע כזה. ואני יודע שהכל זה חלק של סיפור השליטה שיש לי.

מרואיין: ולפעמים אם אני מאבד את המידה הכי קטנה של שליטה, אני חושב שאני עומד למות מבפנים, אני באמת חושב ככה. אני  מרגיש שאני עומד לאבד את האחיזה, אני עומד למות.

לגבי מיעוטם של הגברים, הצורך לחוש שליטה דחף אותם לפגוע באנשים אחרים:

מרואיין: ההנאה בלראות אנשים אחרים פגועים, אולי לא פגועים… אני מניח שקשה לתאר את זה. להרגיש שאני בשליטה כשאני שולט במישהו. יש לי שליטה עליהם והם מתחתי.

מרואיין: ככה אני תמיד הרגשתי מידה של חולשה במין, חוץ מאשר עם ילדים צעירים יותר, איתם הרגשתי בשליטה.

סוגיות הומוסקסואליות

חוקרים רבים ציינו את עיסוק-היתר של גברים שעברו אביוז בסוגיית האוריינטציה המינית שלהם. עיסוק בסוגיה זו מצא את ביטויו גם  במדגם הנוכחי, והוא הושמע בעיקר על ידי גברים שנוצלו בידי גברים. הגברים הירבו לבטא בלבול לגבי המיניות והאוריינטציה המינית שלהם.

מרואיין: והרבה מזה היה בשבילי להיות בסדר עם המיניות שלי – האם זה היה משהו הומואי או לא.

מרואיין: לפעמים אני תוהה בגלל זה, עד שהגעתי לטיפול וכדומה, האם, אתה יודע, האם זה היה משהו בי. יכול להיות שאני ביסקסואלי או משהו כזה.

רבים מהגברים ביטאו פחד מפני הומוסקסואליות והומוסקסואלים, שהיה עוקב לפחד שלהם שמא הם עצמם הומוסקסואלים, או שהם בעלי פוטנציאל להיות:

מרואיין: וזה כאילו שאני גיי? ואז מגיעה ההומופוביה, לפחד מגייז. וכאילו אני פרנואיד עד מוות משום שיתכן ובפנים אני כמוהם.

מרואיין: יש לי הרבה הומופוביה מופנמת. ואני לא יודע מה המיניות שלי. אני לא יודע אם אני בי או גיי.

לגברים אחרים הקונפליקט לגבי אוריינטציה מינית בוטא באופן גלוי בעוינות כלפי הומוסקסואלים. לאחרים, העוינות הייתה כפייתית, מרמזת על שורשים שנעוצים בקונפליקט רב עוצמה לא מודע:

מרואיין: אם אני נמצא בתוך המון, ואם אני חושב שיתכן ומישהו מביניהם הוא גיי מהסוג הפוגע, אה, אני אגן על עצמי, אה, לא אחשוב פעמיים על לעשות משהו אלים כלפיו או כלפי כל אחד אחר שקשור אליו שמנסה לעשות לי שוב את אותו הדבר. מרואיין: וכל אחד שאני פוגש, אני מסתכל עליו, אתה יודע, האם אתה סטרייט, האם אתה גיי, או מה? זה הדבר הראשון שאני רוצה לדעת.

בידוד וניכור

אחד העקבות ההרסניים ביותר של אביוז בילדות הוא הסטיגמה שקושרת עצמה לילד, מפרידה אותו מחבריו, שוללת ממנו את תחושת השייכות, וזורעת את הפוטנציאל למאבק-חיים בניכור מאנשים אחרים. הרגשת השונות הזו קשורה כמעט תמיד לתחושה טבועה עמוק של נחיתות, מפריעה ליכולתו של השורד לחפש ולהשיג אינטימיות עם אחרים, מה שמסתיים בהיסטוריה של קשרים בעייתיים ובידוד כרוני:

מרואיין: אבל דיברנו על אינטימיות וכאב. ואיך אני מזהה אינטימיות עם כאב. האנשים שאיתם הייתי באינטימיות מהילדות, עברתי התנסויות כואבות בלתי יאומנו. מי ירצה להיות באינטימיות עם מישהו… באופן בסיסי מי שאתה באינטימיות איתו עלול להרוג אותך, אם תעשה צעד שגוי אחד.

מרואיין: לאף אחד לא אכפת, אף אחד לא אוהב אותי. ולא משנה כמה אנשים מנסים לדאוג לי ולאהוב אותי, אני תמיד אומר שאף אחד לא באמת מתכוון, כי אני לא יכול להרגיש את זה.

עבור רבים מהגברים, הסטיגמה של אביוז הוחרפה על ידי הבידוד שנבע מהצורך לשמור בסוד את האביוז. הסוד חצץ ביניהם לבין כל צורה של תמיכה או אישור, כשהוא זורע עוד ועוד זרעי בידוד:

מרואיין: לא היה לי אף אחד לדבר איתו. לא היה אף אחד שיכולתי לבטוח בו. או אף אחד שחשבתי שאני יכול לבטוח בו. וחשבתי שאם רק אחשוף את הסוד בפני מישהו זה יכול להרוג אותי.

מרואיין: בתקופה ההיא אני חושב שהייתי מחוץ לכל קשר עם חברי. והרגשתי שאני לא יכול לדבר איתם משום שהרגשתי כאילו כולם יודעים מה קורה. ואני לא חושב שמישהו מהם ידע איפה אני גר. שמרתי את זה בסוד. תדמיין שחבריך הטובים ביותר אינם יודעים היכן אתה גר.

הגברים תיארו רצף – מהאביוז להפנמה של הסטיגמה, לניכור מקבוצת הגיל שלהם – שהיה בלתי ניתן לגישור:

מרואיין: לא הרגשתי כמו כל אחד אחר. הרגשתי שונה. הייתי שונה כי עשיתי דברים מוזרים עם האיש ההוא, ואני לא יודע מה זה צריך להיות אבל עשיתי את זה. וברור ששום אדם רגיל לא היה עושה זאת.

מרואיין: אני זוכר בבירור שהייתי במגרש המשחקים ופשוט לא התאמתי לשם. שמעתי אנשים רבים מדברים על להיות בחוץ ולהביט פנימה. זה מה שהייתי.

אצל גברים אחדים, התחושה העמוקה של ניכור הובילה לחיים בהם היו מעט חברים ומעט קשרים משמעותיים:

מרואיין: הייתי לבדי. נסחפתי. הייתי עובר מקבוצה חברתית אחת לאחרת, ופשוט לא נשארתי בשום מקום מספיק זמן כדי לפתח קשרים עמוקים כלשהם עם מישהו. הרגשתי מאד מבודד ולבד.

לגיטימיות

כמו הרבה שורדי אביוז בילדות, רבים מהגברים נאבקים להכרה עצמית בעובדה שאכן התעללו בהם, ושהאביוז מאוד השפיע עליהם. וכמו אצל שורדי אביוז רבים, המאבק נסב סביב נקודה מכרעת: האם היה זה אביוז, והאביוז הוא שאחראי למצוקתם, או שמא הם מפברקים או מגזימים באביוז כדי להסוות פגמים מובנים בעצמם, שהם אלה האחראיים לקשייהם:

מרואיין: אני מרגיש כאילו אני אדם פגום ודכאוני ולכן אני מרגיש ככה.

מרואיין: זהו הקול שעובר לי בראש. הוא גורם לי לחשוב שהמצאתי את זה. וזה חמקמק, משום שאני יודע שלא המצאתי את זה. אני חושב שאני ממציא את הזיכרון. אני יודע שזה קרה, אבל אני חושב שאני עושה הר מגבעונת קטנה, זה מה שאני אומר לעצמי.

אבל יש מכשול שני העומד בפני מתן לגיטימציה להתנסויותיהם, אותו ביטאו הרבה גברים: אף אחד, כולל הם עצמם, אינו רואה בגברים קורבנות, אם כך – כיצד הם יכולים להתייחס ברצינות למה שקרה להם?

מרואיין: זה כאילו, אין אביוז של גברים? אתה יודע, מי בכלל שמע על זה אי-פעם? מי מדבר על זה? אם אין אביוז של גברים, איך יכול להיות שזה קרה לי?

מרואיין: אבל כגבר, במובן שאני מרגיש את זה טיפוסי לחיי, ישנם כל הארגונים האלה של הנשים, הם נעשים מאד מודעים שלא להפעיל אלימות כלפי נשים. אבל נשים היו קורבנות ועכשיו הן מעריכות את עצמן מחדש. ונשים שונות פיזית מגברים, כך שהן יכולות לראות את עצמן כקורבנות. יתכן שהן יכולות לראות שקורבנות זה אוקיי, הן טובות איכשהו, הם תופשות את עצמן כקדושות מעונות. באופן מסוים אם יכול להיות לך שחור ולבן, טוב ורע, נשים הן טובות וגברים הם רעים. כך שאני אפילו לא יכול להיות קורבן, נכון?

אובדן

ההתנסות באביוז בילדות לעיתים קרובות מחוברת לאובדן, למרות שפחות ממחצית הגברים היו מוכנים או רצו לתת ביטוי להקשר.  אלה שכן ביטאו את תחושותיהם, התאבלו על אובדן ילדותם ואובדן תמימותם. אחדים הצטערו על איבוד פרק שלם של חייהם, שנקבר עם זיכרונות מודחקים-עדיין של חלקים מהאביוז שלהם:

מרואיין: זה כאילו היכן הילדות שלי? זה כאילו שמישהו שם את זה בקופסה איפשהו ואסור לי להסתכל עליה. כאילו זה נעול. ולעבור את תהליך ההחלמה זה כמו לתת למישהו לפתוח את המנעול הזה בשבילי. זה כאילו שאני רוצה את הקופסה שלי, אני יודע שהיא קיימת. ומי לקח אותה ולמי הייתה הזכות לגנוב אותה ממני?

מרואיין: משום שיש לי הרבה עבר אבוד. והעבר האבוד הזה, לעולם לא אזכה בו בחזרה.

סוגיות של גבריות

קלינאים וחוקרים רבים טענו שלהיות קורבן, להיות אובייקט חסר-אונים של סיפוק מיני של מישהו אחר, זו התנסות שפוגעת בנורמות המיגדריות הגבריות. גברים שהיו קורבנות צריכים להיאבק על מנת ליישב את הקונפליקט הזה, וזה מאבק שלעיתים נמשך לאורך החיים, ואשר מעצב הרבה מההסתגלות שלהם של אחרי הפגיעה. הנורמות מכתיבות שגברים "גבריים כהלכה" לא מודים – וודאי שלא מבטאים – את הכאב של עצמם, את הפגיעות או תחושת חוסר האונים שלהם. מכל התוצאות האפקטיביות של האביוז, רק הכעס מתאים היטב לנורמות ה- "גבריות".

כך, מבין הגברים שרואיינו למחקר הזה, היו שתי דרכים שהסתעפו בנפרד, בהן פסעו לאחר האביוז המיני: קבוצה אחת של גברים לא יכלו או לא רצו להכחיש את היותם קורבנות. הם נאבקו בהרגשה של "חוסר גבריות" שהציפה אותם, והמאבק הותיר את רובם משוכנעים שגבריותם פגומה, משום שלגברים אמיתיים אין רגשות כאלה. קבוצת הגברים השנייה, מיעוט קטן במדגם הזה, הצליחו מאד בהכחשת הרגשות הקשורים לפגיעה בהם. כדי לחזק את ההכחשה, הם נקטו גישות ועמדות של יתר-גבריות ונתנו יותר ביטוי לזעמם. רוב הגברים נעו בין שתי הדרכים הללו. הם הוצפו בהתמדה על ידי רגשות עמוקים של גבריות פגומה, והתמודדו איתם על ידי מחוות של יתר-גבריות: סגנון לבוש גברי, תחביבים גבריים וכו'.

התחושות של פגם בגבריות שתוארו על ידי הגברים, התעוררו הרבה לפני גיל ההתבגרות. גברים רבים מתארים תחושת נחיתות  גדולה, של היותם מנוכרים מקבוצת הנערים בני גילם, מה שהלך והתגבש והתקבע בשנותיהם המוקדמות בביה"ס:

מרואיין: ואני זוכר שאני מביט בנערים משחקים כדור-סל ואני רוצה לעשות את זה, אבל אני לא מעיז לבקש מהם או להתערבב ביניהם.

מרואיין: תמיד הרגשתי שאני מזייף את זה… משווה לנערים ש… גדלו עם חיים אמיתיים ומשפחה אמיתית ודברים כאלה, ושהייתה להם הרבה תמיכה בחיים שלהם.

הרגשות האלה של אי-התאמה נמשכו אל תוך הבגרות, וחתרו תחת הרגשת ההערכה והערך העצמי:

מרואיין: ההרגשה של אדם, של מבוגר, הקטע הזה של בגרות ולהרגיש משמעותי וחשוב, זה פשוט לא היה נגיש עבורי.

מרואיין: מעולם לא התרועעתי עם גברים. לא הייתה לי חברה לעיתים קרובות. לא יצא לי לעשות דברים שהרבה בחורים אחרים עושים… כשאתה נמחץ מבדיחות של אנשים, אנשים עושים ממך צחוק, אתה לא קשוח כשאר הבחורים… תמיד נסוגותי לאחור.

מרואיין: דאגתי הרבה לגבי מידת הגבריות שלי או מה שלא יהיה, אורך הפין שלי. דאגתי. תמיד השוויתי. הייתי שואל את החברות שלי. ואז הרגשתי שאני עומד למות כשהן אמרו לי לא, אתה לא הגבר הגדול ביותר איתו הייתי. אתה מרגיש כמו חתיכת חרא של כלב.

מספר גברים הצליחו לבטא אופנים אחדים בהם הצורך להיות גבריים, להיות קשוחים, התנגשו עם החוויה העצמית שלהם, ועם תפישתם לגבי חותם האביוז שנשאו בתוך עצמם:

מרואיין: אני חושב שהנזק של האביוז היה מספר דברים. האחד היה שקודם כל כאילו הייתי קשוח במתוכנן. אתה צריך להיות גבר, אתה צריך לאהוב כדורגל, ויחד עם זאת הרגשתי שאין לי שום שליטה.

מרואיין: זה מביך לי לראות מישהו עצוב. אם אני צריך לנחש, כנראה שיש לזה קשר עם התיכנות הגברי. שאינך אמור להיות עצוב ושאינך אמור לבכות.

נבדק אחד תיאר כיצד האביוז גרם לו לפחד מאלימות, השימוש שלו במילים "נקבה" ו- "כוסית" מצביע מה עשה הפחד שלו מאלימות להרגשתו לגבי גבריותו:

מרואיין: אני שונא אלימות. תמיד הייתי הנקבה או הכוסית שנרתעת לאחור בבי"ס. תמיד התרחקתי מאלימות. אני אפילו נעשה עצבני כשאנשים צועקים. כמו כשמישהו כועס עלי מכל סיבה שלא תהיה. הכל קשור בפנים.

חלק מהגברים אשר חוו אביוז בידי גברים נושאים תסבוכת נוספת בהרגשתם לגבי היותם גברים: הזיהום של המיניות שלהם בזו של המתעלל, התחושה שמיניות גברית – כולל זו שלהם עכשיו – היא מסוכנת ורעה. הזיהום הזה מוחרף על ידי מה שהגברים תופשים כמסרים חברתיים על המיניות הגברית. אחד מהנבדקים הסביר זאת כך:

מרואיין: אני מרגיש כמו כן, באמת קשה לי לפעמים לראות את עצמי כגבר. אני פוחד מהמיניות שלי בגלל כל הסיבות שמניתי קודם בתוספת העובדה שאני נתפש כעבריין. אני מתכוון רק בגלל שאני בחור ואני רוצה לבטא את עצמי באופן מיני זה לא אומר שאני מנסה להיות עבריין אבל יש מסר שם בחוץ שכן, בחורים הם אלימים, הם מבטאים את עצמם באמצעות סקס בדרך אלימה. אתה עבריין במיניות, בגבריות, ואלימות. זה כמו משהו מוקפא/קרוש כזה.

לבסוף, חלק מהגברים תיארו דרכים בהן הם מפצים עצמם על הרגשה כרונית של גבריות פגומה. הם מוצאים אישור לגבריותם דרך הזדהות ממסדית (בדיוק מחצית הגברים במדגם שירתו בכוחות המזוינים), ויש אף כאלה שפנו להתעללות באחרים:

מרואיין: טוב, אני החלטתי להצטרף משום שלמארינס יש שם של קשוחים. וכמובן, מעולם לא הייתי יכול לדמיין את עצמי כמשהו אחר מאשר חייל מארינס. מרואיין: בטוח שהיא נאנסה. בטוח שהיא עשתה את כל הדברים בניגוד לרצונה ועל פי רצוני. לא חשבתי על זה יותר מדי. לא חשבתי שזה היה רע בכלל. לא הייתה בי שום חרטה על כך. חשבתי לבסוף, ואוו, זה לא היה משהו כל-כך גדול, אבל לפחות השגתי את זה. אני לא נקבה. אתה לא יכול להתגרות בי ככה. ועשיתי מה שגבר אמור לעשות. וחבל מאד שהיא לא אהבה את זה. אבל היא תאהב בפעם הבאה אם תהיה כזו.

(האונס שהוזכר על ידי הנבדק הזה אירע 16 שנים קודם לראיון, ומודע להגבלות הסודיות, הוא לא נקב בשם הקורבן או כל פרט מזהה אחר. בסיכום הראיון הוא ביטא חרטה עמוקה, מה שהוביל לדיון ממושך בקשר שבין האביוז שלו עצמו וההתעללות שלו באחרים).

מרואיין: אני רוצה לחזק את עצמי כגבר. אני רוצה שיכירו בי כאדם, אני רוצה להשיג משהו כבן-אנוש, ואני כועס על נשים…

יחסים דלים עם בני קבוצת-הגיל בילדות

הרגשות הכרוניים של בידוד וניכור אשר תוארו מוקדם יותר, בעוד שורשיהם נעוצים באביוז ובסטיגמה שקשורה אליו, ממשיכים ומתגבשים כתוצאה מקשייו של הילד המנוצל להיות באינטראקציה עם בני גילו. רבים מהנבדקים העלו מזיכרונם בכאב גדול את חוסר הביטחון העמוק שחשו בהיותם עם ילדים אחרים:

מרואיין: תמיד הייתה לי האישיות חסרת הביטחון הזו, והרגישות, שלעולם לא יהיה לי אף חבר אמיתי… מעולם לא היה לי אף 'חבר הכי טוב', כמו שהיה לשאר הילדים.

מרואיין: אני חושב שהילדים הגדולים יותר ידעו פחות או יותר שאני דפוק או שמוק אבל הייתי יותר מדי צעיר, לא ידעתי, ואני חושב שחלק ממני תמיד חיפש איזושהי צורה של קבלה… רציתי להרגיש שאני חלק או מקובל איפשהו…

חוסר הביטחון שלהם והניכור הובילו לעיתים קרובות לדחייה, שנדמה שהעמיקה עוד יותר את הרגשת חוסר הביטחון שלהם:

מרואיין: כשהייתה לי האינטראקציה הראשונה עם אנשים אחרים, ילדים הם מאד אכזריים. וניסיתי להסתובב עם בנות. והן לא אהבו בנים כי הם היו צעירים מדי. והבנים לא אהבו אותי כי ניסיתי להסתובב עם הבנות.

עבור רבים מהגברים, הניכור מחברת בני גילם שלל מהם את ההזדמנות לפתח מקורות נחוצים ביותר לואלידציה (אישור) ולסיגול כישורים בין-אישיים, וכמו כן שלל מהם את דרך המילוט מחיים עלובים בדרך כלל בבתיהם:

מרואיין: כך שעכשיו, כשאני מביט לאחור, הרגשתי כאילו הדרך היחידה לצאת מהבית ההוא הייתה למצוא חברים, להתחבר עם אנשים סביבי, ואני מרגיש שהדרך הזו לא הייתה אפשרית לי, כי הייתי פריק. הייתי מוטציה מוזרה.

תבנית תפישתית שלילית לגבי אנשים

אחת ההשלכות העקביות והמרחיקות לכת של אביוז בילדות היא שזה פוגע ביכולתו של הקורבן לבטוח, ולפיכך – לתקשר עם אנשים אחרים. הקורבן, בהיותו מנוצל בילדותו על ידי מישהו שבאופן טיפוסי היה מבוגר יותר ובעל יותר כוח, מוצא עצמו בלתי מסוגל לבטוח באחרים. עבור רבים מהגברים, זה מתפתח לפילוסופיית חיים כללית, לציפייה שאנשים יפגעו בך אם רק תיתן להם את ההזדמנות, ושאתה יכול לבטוח רק בעצמך:

מרואיין: והרבה מזה זה חוסר אמון. זה כאילו שאני יודע שאני לבדי, ואין אפשרות שאוכל לתת אמון במישהו.

מרואיין: כך שאתה צריך לעשות את זה בשביל עצמך. אתה לא יכול לבטוח באנשים.

לחוסר האמון הבסיסי הזה מתקשרת גם הציפייה שאנשים לא יעזרו לך או ידאגו לך:

מרואיין: זה כאילו להיכנס לבי"ח כשאתה פצוע ירי, ואנשים אומרים טוב, אלא אם כן יש לך כסף לשלם, אתה יכול רק לסמוך על מזלך הטוב בחיים. ככה אני מרגיש. זה כאילו אני מרגיש שאני פצוע לעזאזל. אני גוסס. וכולם אומרים טוב, מצטערים. מרואיין: אין אף אחד אחר שעומד לגבות אותך. אפילו אם 100 אנשים מסתכלים, אתה נאנס. אף אחד לא עומד לעשות או להגיד משהו.

הציפייה הזו כל-כך מושרשת, עד שאם מישהו מפר אותה על ידי היותו איכפתי וראוי לאמון, התוצאה היא לעיתים קרובות זהה:

מרואיין: אבל כל פעם שמישהו לגמרי מקדיש את עצמו לי, זה הזמן שאני אומר לעזאזל עם זה, אני חייב לצאת מכאן. אני חושב שזה קשור למה שבגללו אני כאן. משום שאני באמת ולגמרי לא בוטח באנשים. אני באמת לא כל-כך אוהב אנשים. אני מבוהל.

פילוסופיית החיים שמתפתחת מציפיות אלו היא עגומה, וכזאת שסביר להניח שתגשים את עצמה. אתה לא יכול להאמין באנשים, כך שאינך נותן להם להתקרב אליך; אף אחד אף פעם לא מתקרב אליך, כך שלעולם אינך יכול לחוות אנשים כבעלי פוטנציאל לדאגה ואכפתיות וכראויים לאמון:

מרואיין: לחשוף את עצמי ברמה אינטימית באמת, ידרכו עליך זה מה שאני חושב. אם תיתן להם משהו כדי להכאיב לך בו, הם יכאיבו לך בו. זה מה שזה באופן בסיסי.

מרואיין: כך שזה היה מעגל שבו אם לא היית הטורף הייתי הנטרף. ואני לא אהיה טרף
לאף אחד.

מרואיין: זה גרם לי לא לתת אמון באנשים בכלל. למען האמת אני לא במיוחד אוהב אנשים. בגלל שאני מרגיש שהם ינצלו את האמון הזה. פשוט יש לי הרגשה שכולם רוצים ממני משהו. תמיד יש מניע נסתר לכולם.

תבנית תפישתית שלילית לגבי העצמי

ילדים שהיו נתונים לאביוז לעיתים קרובות מפנימים את ה- "רוע" של ההתנסויות: משהו רע קורה להם משום שהם רעים. הגברים שרואיינו למחקר זה ביטאו תחושה בסיסית זו של רוע במגוון צורות: ברגשי נחיתות, בהיותם בלתי משמעותיים, בלתי מקובלים וחסרי ערך. היו גברים שביטאו את תחושת הרוע במונחים שמתייחסים ל- "נגועים" – כאילו שהאביוז היה בתוכם, חלק נצחי ובל-ימחה של עצמם:

מרואיין: אני מסתכל על זה עכשיו ואני יודע את הכמות של האביוז, שהוא נמצא בכל תא שיש לי בגוף.

מרואיין: הפקינג אמא שלי רוצה לזיין אותי. אני מתכוון, ואני יותר מדי מכוער בשביל להיות עם אנשים ואמא שלי רוצה לזיין אותי. זה מי שאני, זה מאיפה שאני בא.

גברים אחרים מיקמו את המקור לרגשות השליליים שלהם לגבי עצמם בצורך שלהם למצוא הגיון כלשהו באביוז:

מרואיין: הייתי מוכרח למצוא הגיון במה שקרה. וההיגיון שמצאתי בזה היה שאני לא באמת אדם טוב. יש משהו שונה בי, משהו לא בסדר.

ה- "משהו ה-לא בסדר" לבש צורות רבות. גברים רבים ביטאו שנאה-עצמית עמוקה ותפישה שלילית עמוקה את עצמם:

מרואיין: אבל אני פשוט מרגיש שלו אנשים באמת ידעו מה באמת קורה איתי, הם לא היו מאפשרים לי לחיות.

מרואיין: אני מרגיש בלתי מקובל לחלוטין. אין בי שום דבר שמישהו אחר יכול לקבל או להנות ממנו.

מרואיין: הייתי כמו כלב מוכה.

מרואיין: זה מה שאני מתכוון בלהרגיש נחות. אני תמיד מרגיש נחות לעומת אנשים, פשוט כאדם שלם.

מרואיין: במוקד של כל זה, נמצא שאני מרגיש לא שווה ומאד פחות מאחרים, ולעולם לא אהיה מספיק טוב.

מרואיין: מבפנים הייתי הילד הכי מגעיל שאני מכיר. לו מישהו היה יודע מה יש בפנים, הייתי נבעת, משום שהם היו יודעים איזה דפוק אני.

חלק קטן מגברים הגיבו לתחושה עמוקה זו של רוע ונחיתות על ידי הצמדות לתחום האחד שהאביוז נראה כמציע להם:

מרואיין: באופן בסיסי חשבתי שהדבר היחידי שאני טוב בו, הדבר היחידי שאני טוב בשבילו הוא סקס. ידעתי איך לעשות סקס. למדתי איך לעשות סקס כשהייתי בן חמש. רציתי להיות מכונת סקס משום שזה כל מה שהייתי טוב בשבילו. לא חשבתי שהפנימיות שלי ראויה להתייחסות. וכך אם אישה לא רצתה יותר לעשות איתי סקס, זה היה כל-כך נורא כואב עבורי.

התחושה העמוקה שלהם של רוע פנימי הייתה כוח נוסף שחצץ בינם לבין אנשים אחרים. רוב הגברים האמינו שאף אחד לעולם לא יוכל לאהוב אותם ולדאוג להם:

מרואיין: לא יכולתי לראות אף אחד אוהב אותי, לא יכולתי לראות אף אחד מחבב אותי או רוצה להיות איתי, לא יכולתי לראות את עצמי משמעותי במידה כזו שבאמת אוכל להיות בקשרים עם מישהו אחר.

בעיות במיניות

כמעט כל הגברים הפגינו השפעה ניכרת של האביוז על המיניות שלהם. לאחדים, הרוע המופנם התמקד במיניות שלהם, כאילו זה היה הגורם הראשוני האחראי להיותם קורבנות. המיקוד הזה הוביל לבלבול באשר למיניותם, ולעיתים קרובות לדחייה מוחלטת:

מרואיין: הנחתי שהייתי יותר מדי מוטציה בשביל שמישהו יאהב אותי, וכל סוג של רגשות מיניים קרוב לודאי שיהיה בלתי מקובל על אישה, כך שהחבאתי אותם, ניסיתי לא להראותם בכלל. חשבתי שהדבר הטוב ביותר שאני יכול לעשות הוא אולי לנסות למצוא דרך לקבל תרופה שמקבלים עברייני מין כדי לדכא כל סוג של רצון מיני. מרואיין: אני משער שהייתי נוהג לחשוב כמה אני לא רוצה להימשך לאדם הזה. או שהייתי צריך לא להימשך לאדם הזה… וכך המצב המנטלי היה תמיד: אני לא נמשך אליהם, אני לא נמשך אליהם. וזה מתקשר לאחור לאיך לא רציתי להיות… לא יכולתי לעשות סקס עם אמא שלי, אז הייתי צריך לגרש את זה, לגרש את החלק הזה מעצמי.

לגבי גברים אחדים אינטימיות מינית הייתה מפחידה כי היא עוררה מחדש רגשות שקשורים לאביוז:

מרואיין: אני נמשך אליה מינית והיא נמשכת אלי מינית. אז הלכנו לבית שלה. והתחלנו להתמזמז. ואיכשהו הגענו למגע מיני. ואמרתי לא הלילה. הייתי מבועת. הייתי מבוהל כי היא לא פחדה. זה הפחיד אותי.

גברים אחרים הלכו לכיוון ההפוך, ערבו עצמם בהתקשרויות מיניות מבלי יכולת להגן על הגבולות המיניים שלהם:

מרואיין: הלכתי למיטה עם הרבה אנשים שלא רציתי ללכת איתם למיטה משום שלא ידעתי איך להגיד לא, לא ידעתי שיש לי זכות כלשהי בכיוון הזה.

אצל גברים אחרים הכפייתיות המינית התמקדה יותר בפנטזיות ואוננות:

מרואיין: וככל שאני מדבר יותר על אביוז, או שיש לי הרגשות סביב זה, אני מרגיש פחות שליטה בהתנהגות המינית. אני חושב שיש כאן הצורך העצום הזה בשליטה. אני חושב שיכולתי להיות בבקרה על הרגשות שהיו לי ע"י אוננות ומעין פנטזיות על חוויות מיניות מהעבר.

האשמה עצמית/אשמה

האשמה עצמית הייתה כמעט אוניברסלית בקרב הגברים האלה. כמו שאחד מהם ביטא זאת:

מרואיין: אם קורה אביוז מיני, אתה באמת מרגיש שאתה כל-כך רע, עד שזה אמור לקרות. שזהו עונש. שעשית משהו רע וזה יותר בושה ואשמה שמציפים אותך. וכשאתה כזה צעיר אתה לא יודע שום דבר אחר.

הגברים האשימו את עצמם על שלא מנעו או לא עצרו את האביוז, לעיתים קרובות שייכו לעצמי הילדי שלהם יכולות שכלל לא יתכן שיהיו לילד:

מרואיין: נהגתי להאשים את עצמי על כך. תמיד חשבתי שבאמת הייתי כזה בן-שנתיים חכם. אם כך מדוע לא יצאתי מזה. אני מאשים את עצמי. אני לא מאשים אותו. יכולתי לצאת מזה; הייתי מספיק חכם.

מרואיין: אני עדיין מאשים את עצמי על כל מה שקרה… אני מרגיש שהייתי באמת אינטליגנטי בגיל ההוא, והייתי יכול להיות מסוגל לצאת מזה.

גברים אחרים התמקדו לא על מה שהם היו אמורים לעשות, אלא על האשמה המובנית שלהם; שהיה בהם משהו שגירה ועורר את האביוז:

מרואיין: אבל זה כל-כך הרבה יותר קל לקחת את האשמה על זה שיש משהו לא בסדר בי. היה בי משהו מקולקל מההתחלה.

האשמה-עצמית לעיתים קרובות מתמזגת עם הזעם של השורד כדי להפוך לכוח של הרס-עצמי מסוכן ובעל-השפעה. גבר אחד תיאר חוויה טרנספורמטיבית בזמן שהיה במצב דמוי היפנוטי:

מרואיין: וברגע שקמתי אל הילד הקטן, הוא מסתובב ומביט בי, וזה אני כילד קטן. וזה היה כאילו אני, אני הולך להרוג אותו. וזו הייתה הפעם הראשונה בחיי כאילו שבכל ניסיונות ההתאבדות שלי אני הבנתי, זה לא כל-כך שאני רוצה להרוג את עצמי, זה שאני רוצה להרוג את הילד הקטן שגרם לכל הכאב. זה לא הייתי אני. זה כאילו שהילד הקטן הוא פשוט אדם אחר ממני. אני רק קליפה, אבל הילד הקטן הזה הוא חי, זה מה שזה. ורציתי להרוג אותו בו במקום.

לגבי גברים רבים האשמה-עצמית מוכללת להרגשה גלובלית של אשמה ואחריות יתר:

מרואיין: וכאשר מישהו אומר שמשהו לא בסדר, זה כאילו פאתטי, הדבר הראשון שאני חושב הוא שזה אני, שעשיתי משהו רע.

בושה/השפלה

רגשות בושה והשפלה הן אחדות מההשלכות העקביות והמתמידות של אביוז מיני, ולעיתים קרובות קשורות להרגשת רוע וחוסר ערך. מעט גברים דיברו בקלות על הרגשת הבושה שלהם, למרות שרבים התייחסו אליה באופן ספונטני. ההתייחסות הנפוצה ביותר הייתה לבושה כרונית שנקשרה ישירות חזרה לאביוז:

מרואיין: התביישתי, כאילו שעשיתי משהו באמת מלוכלך, באמת רע.

מרואיין: ואלוהים, הוא התייחס אלי כמו אל זונה. זה היה נורא. הוא בייש אותי
באופן כל-כך נוראי.

אצל גברים אחדים הבושה נעשתה נפרדת מהאביוז עצמו ונקשרה לעצמיות שלהם, כשהיא תורמת בעוצמה לרגשות השליליים שלהם כלפי עצמם:

מרואיין: אני מרגיש מכוער. יש בגופי חלקים לא מושלמים פיזית שאני מתמקד בהם, ואני משתמש בזה כבכלי מוחשי כדי לתת תוקף לחוסר הביטחון הפסיכולוגי שלי לגבי סוגיית האשמה שיש לי.

לבסוף, אצל גברים אחדים האשמה מתקשרת ספציפית למיניות שלהם:

מרואיין: זה כאילו שכשאני עושה סקס עם בחורה, ברגע שאני מגיע לאורגזמה האשמה והבושה הם עצומות. אני מרגיש כאילו ברגע שאני פולט אני מרגיש שצריך להרוג אותי. צריך לירות בי בגלל מה שעשיתי כרגע. הבושה שמגיעה היא עצומה.

דיון

ניתוח תוכן תימטי מבוסס אמפירית של ראיונות אוטוביוגרפיים עם גברים שעברו אביוז מיני, נותנים תוקף לתצפיות הקליניות הרבות של מטפלים שעובדים עם שורדים גברים. הניתוח הנוכחי מזהה אפקטים ומצבים אפקטיביים בולטים (כעס, פחד, חוסר אונים, אובדן, אשמה ובושה), תוצרים קוגניטיביים ניכרים (חוסר יכולת לתת לגיטימציה לחוויות האביוז, מערכת תפישות לגבי העצמי ולגבי אנשים בכלל, והאשמה-עצמית), סוגיות מחלחלות סביב נושאים של מיגדר ומיניות (סוגיות הומוסקסואליות, סוגיות גבריות, ובעיות במיניות), וקשיים בינאישיים (תחושות בגידה, בידוד וניכור, וקשרים שליליים עם קבוצת בני גיל בילדות). ביחד, תימות פסיכולוגיות אלה מתארות תוצרים של אביוז בילדות אשר חודרים לכל התחומים החשובים של חיי הקורבנות: האמונות וההרגשות שלהם לגבי עצמם ולגבי אנשים אחרים, והתחושה הבסיסית של קשר עם אנשים. ההשפעה של אלה על חיי הגברים קיבלה ביטוי במילים שלהם עצמם.

בעוד שהתימות המזוהות בניתוח הזה מופיעות בהרבה צורות שונות אצל השורדים, נראה בבירור דפוס של קשר פנימי בין התימות, אשר לעיתים קרובות בוטא מפורשות על ידי הגברים עצמם. אביוז מיני הוא בעל כוח להרוס מיסודו את הקשרים של הקורבן גם עם עצמו וגם עם אנשים אחרים. הגברים במחקר זה ביטאו רגשות עמוקים של חוסר ערך, רוע, כיעור, ריקנות ונחיתות. רגשות אלה,  למרות ששורשיהם נעוצים באביוז, לרוב נמשכים ולעיתים קרובות מוחרפים עם הזמן, ונעשים לזהויות שליליות מושרשות. העומק וההיקף של הזהות השלילית הזו מובנים בהתחשב במקורות שמזינים אותה. כשהם מרגישים פגומים לגבי גבריותם, אינם בטוחים בקשר לאוריינטציה המינית שלהם, מתביישים בעומק נפשם, מאשימים את עצמם על היותם קורבנות ומוצפים בפחדים שלעיתים אינם ניתנים לביטוי, היכולת של השורדים לשמר תחושה חיובית של העצמי נתונה לאתגר מתמיד ולמאבקים נצחיים.

במקביל לנזק לעצמי של השורד, קיימת פגיעה המחלחלת לתוך הקשרים שלו עם אחרים. כמעט כל הגברים תיארו את השבר הזה מתחיל בילדות, עם רגשות של נחיתות וניכור שמפרידים אותו מקבוצת בני גילו. הניכור הזה, בתורו, מונע יצירת קשרים בינאישיים חיוביים, קשרים הנחוצים להקלת חוסר האמון הבסיסי שלהם באחרים, לשיכוך ציפיותיהם שאחרים יפגעו בהם ושאינם יכולים לצפות לעזרה מאחרים. עבור אחדים, נקודת מבט זו הופכת לפילוסופיה שתוארה היטב כ- "כלב טורף כלב", ולמחויבות עצמית לעולם לא להיות יותר האנדרדוג.

השילוב של תחושת העצמי ותחושת החיבור לאחרים – הפגועות שתיהן אצל השורד -גורם לחיים של בידוד ונבדלות מאחרים. גברים תיארו את בדידותם ואת ה- 'לבד' שלהם, את פחדם מאינטימיות ואת צורכיהם הבלתי מסופקים באינטימיות, את החוסר בחברים, את התחושה של היותם שונים ונושאי סטיגמה. הבידוד הזה והניכור, גורמים בתורם להתגבשות מערכת התפישה-העצמית שלהם. מאחר והם הפנימו את החוויה השלילית של האביוז כ- "אני רע", הגברים היו בשלים לפרש את הבידוד שלהם כהוכחה נוספת לנחיתותם הבסיסית וחוסר הערך שלהם.

אחד האספקטים הבולטים ביותר של ניתוח זה היה קשר הגומלין שבין אביוז מיני לתפישת הקורבן את הזהות המיגדרית והמינית של עצמו. גברים אלה תיארו, לעיתים קרובות בבהירות ראויה לציון, את מאבקם למצוא פשרה בין היותם קורבן לאביוז מיני לבין הדרישות שמציבה בפניהם התרבות שלהם – להיות "גבריים". גבריות, כפי שמוגדרת על ידי נורמות תרבותיות, דוחה פאסיביות, פגיעות,  וחוסר-אונים – מצבים פסיכולוגיים הנמצאים במוקד החוויה של היות קורבן לאביוז מיני. כך, הגבר השורד שלא ניתנה לו שום ברירה אלא להרגיש את כל המצבים ה- "לא-גבריים" באינטנסיביות, חש עצמו כבעל גבריות פגומה מיסודה, גבר שחייב להיאבק כדי להסתיר ולדכא את החותם הפנימי של "בלתי גברי". תחושה עמוקה זו של חוסר התאמה מיגדרי מזינה ישירות את התחושה הכללית יותר שלהם של נחיתות ודימוי עצמי שלילי, ומעצימה את הניכור והבידוד שלהם מאחרים. גברים אחדים נאבקים באופן אקטיבי בחוסר הביטחון, מפצים עליו בעזרת אימוץ אלמנטים אחדים או רבים של גבריות-יתר – החל מלבוש, דרך גינונים, ועד לסגנון דיבור, ובמקרים מסוימים גם התנהגות אגרסיבית.

לגבי גברים שנוצלו בידי גברים, קיים ערוץ נוסף שמזין את תחושת חוסר הביטחון שלהם, והוא הבלבול שלהם בקשר לאוריינטציה המינית שלהם. כשהם סופגים לתוכם את ההומופוביה התרבותית, כמו גם את המיזוג המבלבל של אוריינטציה מינית וזהות מיגדרית, גברים רבים הפנימו את האביוז בידי גבר אחר כסימן לאי-הגבריות שלהם עצמם, מה שעושה אותם לחסרי בטחון באשר להתאמתם כגברים, ומבולבלים באשר לאוריינטציה המינית שלהם.

הנורמות המיגדריות התרבותיות הנוקשות הזיקו לגברים אלה מעבר ליצירת רגשות של חוסר בטחון וחוסר התאמה. הן גם עיכבו את תהליך ההחלמה מאביוז מיני בכך שהרחיקו בכוח את השורדים מאותן יכולות להן נזקקו כדי לקדם את ההחלמה של עצמם. כמו כל הגברים, שורדים שומעים ממקורות אין-ספור את אחד הקודים של גבריות: "אל תכיר בכאב שלך, אל תיתן לו ביטוי, ואל תדבר עליו עם אף אחד אחר". כך, נכפה עליהם לדחות את יכולתם להרגיש ולהזדהות עם הכאב שלהם עצמם, דבר שהפחית באופן דרמטי את יכולתם להתחיל בתהליך ריפוי תוצאות האביוז.

אפילו גברים שנאבקו באקטיביות נגד הנטייה המיגדרית הזו, מצאו רק מעט תמיכה במאמציהם, או בכלל לא. גברים רבים ביטאו עד כמה בודדים היו או חשו התעלמות מהם כגברים שורדי אביוז מיני, כאילו הם שייכים לקטגוריה בלתי קיימת בלקסיקון התרבותי: "גברים-קורבנות". אותם הכוחות שדחפו אותם לדחות את המציאות הקורבנית שלהם, הם אלה שעיצבו את גישות האנשים אותם פגשו תוך כדי מאבקם להחלים מהפגיעה. גברים רבים מתארים ניסיונות לאין ספור להשיג עזרה, רובם תוסכלו על ידי חוסר האמונה של העוזרים הפוטנציאלים.

מה שעושה את תחושת הדחייה ואי-הקיום לכל-כך חריפה הוא שלעיתים קרובות המילים והביטויים בהם משתמשים הגברים האלה כדי לתאר את הרגשותיהם וחוויותיהם, זהים לאלו בהם משתמשות נשים שורדות. רוב אנשי המקצוע אשר עבדו עם נשים שורדות
אביוז מיני יזהו מיד ביטויים כמו: "הערך היחידי שלי הוא כאובייקט מיני"; או, "לא יכולתי לומר לא אם הם רצו סקס"; או, "אני תמיד מפחדת"; או, "אני מרגישה שאני שייכת למישהו אחר". קרוב לוודאי שאנשי מקצוע רבים ייטו פחות לזהות בדיוק את אותן אמירות כאשר הן באות מפי גברים שורדים. זה שהן אכן באות מפי גבר מדגיש/מבליט את התפישה האנושית המצויה שהיא – למרות הכיסוי התרבותי של נורמות מיגדריות – זו הנמצאת במוקד התגובות לאביוז בילדות.

ביבליוגרפיה


השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.