סקירה/תרגום מתוך הספר The Courage to Heal על ידי נילי דור – האלה

התמודדות – לכבד את מה שעשית עד כה על מנת לשרוד.

התמודדות, זו הייתה דרכך על מנת לשרוד את הטראומה שנגרמה לך כתוצאה מההתעללות המינית. קיים רצף של התנהגויות התמודדות שונות: יתכן וברחת מהבית או שהתחלת להשתמש בסמים ובאלכוהול. יתכן וכל חייך התמקדו בהישגיות והצטיינות בלימודים ובעבודה, ואולי אפילו בגידול של האחים והאחיות שלך במשפחה. יתכן ושכחת מה שקרה לך והתכנסת בתוך עצמך, או ניתקת עצמך לחלוטין מרגשותייך. עם מעט משאבים שהיו לך לדאוג לעצמך, שרדת באמצעות כל דרך שהייתה נגישה עבורך.

שורדות רבות מבקרות את עצמן על הדרך בה הן בחרו להתמודד. יתכן ותתקשי להודות אפילו בינך לבין עצמך בחלק מהדרכים שבחרת על מנת לשרוד. אולם אין לך מה להתבייש בדרכי ההתמודדות שלך. מאחר ששרדת, חשוב לכבד את המשאבים הפנימיים שעמדו לרשותך והביאו אותך עד הלום.

שעה שחלק מהדרכים באמצעותם התמודדת התפתחו לכוחות של חוזק ועוצמה (הצלחה בעבודה, יכולת לפעול באופן עצמאי, התפתחות של חוש הומור, יכולת להתמודד בצורה יעילה בשעת משבר) חלק מהדרכים הפכו לדפוסים של הרס ופגיעה עצמית (גניבות, סמים ואלכוהול, הפרעות אכילה). לעיתים קרובות אותה דרך התמודדות יכולה להיות בעלת היבטים חיוביים ושליליים כאחד. ההחלמה דורשת ממך להבחין בין השניים. אז את יכולה לציין בגאווה את הכוחות שלך ויכולה להתחיל ולשנות את הדפוסים שכבר אינם משרתים אותך.

כשאת קוראת על דרכי ההתמודדות השונים, תמצאי שחלק מהם כלליים ומתאימים לכל השורדות. דרכי התמודדות אחרים הינם יותר ספציפיים ויתכן שתזדהי אותם או שזו הפעם הראשונה שתשמעי עליהן.

זיהוי הדרכים בהם בחרת להתמודד עם ההתעללות היא אחד מהצעדים החיוניים הראשונים בדרך לשינויים שתבחרי לעשות בחייך אשר יגרמו לך סיפוק.

דרכי ההתמודדות הבסיסיות

מינימיזציה

מינימיזציה או מיזעור – פירושה העמדת פנים כאילו מה שקרה לא היה באמת כל כך נורא. כלומר, זה כמו להגיד, "אבא שלי היה קצת עצבני" כשלמעשה אבא שלך פירק ושבר את כל הרהיטים בבית. ילדים שגדלים בבתים אלימים חושבים הרבה פעמים כי מה שקורה בבית שלהם קורה אצל כולם. "חשבתי שככה גם האבא של החברות שלי משכיב אותן לישון…"

"… כן, אני בהחלט מיזערתי את החוויה. היי, אז אבא שלך שם את הזין שלו בתוך הפה שלך? מה כל כך נורא בזה? הא?! עד לפני חמש שנים אם מישהו היה שואל אותי אם עברתי התעללות בבית היית אומרת שלא. אחרי הכל, לא מתתי. הייתי מאושפזת בבית חולים עם עצמות שבורות, אבל לא מתתי. היה דם בכל מקום. אבל יצאתי מזה בחיים, לא?!…"

רציונליזציה

רציונליזציה זו הדרך בה ילדים מסבירים לעצמם את ההתעללות. "הוא לא יכול היה לשלוט על עצמו הוא היה שיכור". הם ממציאים  סיבות שסולחות למתעלל. "ארבעה ילדים היו פשוט יותר מדי בשבילה, לכן זה לא מפתיע אותי שהיא לא טיפלה בי". הרציונליזציה עוזרת לנו להתמקד במתעלל.

"יש חלק שבי שכל הזמן מנסה להבין למה לעזאזל הוא עשה את זה? מה כל כך פגע באדם הזה שהוא נאלץ לבצע מעשים כאלה? זו דרך להעצים את דרמת החיים שלו במקום שלי. זוהי דרך לסלוח לו, במקום לאפשר לעצמי להרגיש את הכעס והזעם האמיתיים שלי…"

הכחשה

הכחשה פירושה להפנות את ראשך לצד השני ולהעמיד פנים כאילו מה שקורה או מה שקרה לא קורה או קרה באמת. זהו דפוס שכיח במשפחות של אלכוהוליסטים. וזהו דפוס כמעט אוניברסלי במשפחות בהם התרחש גילוי עריות. "אם אני אתעלם מזה מספיק זמן, זה פשוט ייעלם מעצמו".

הכחשה היא דרך נוספת להימנע מלספר למישהו על ההתעללות. לעיתים יותר נוח לילדה להתכחש למציאות מאשר לספר המבוגרים שבסביבתה לא מגינים עליה, אף יותר גרוע מכך, פוגעים בה.

אישה אחת נזכרה כי אחד הילדים בשכונה אמר לה כי כל הילדים בשכונה יודעים שאבא שלה היכה אותה בלילה שעבר. כולם שמעו את הצרחות. עניתי לו, "זאת לא הייתי אני, אבא שלי מעולם לא הרים עלי יד".

חלק מהשורדות הכירו בכך שאכן התעללו בהן אבל הכחישו שהייתה לכך השפעה על חייהן. "אמרתי למטפל שלי שכבר התמודדתי עם ההשפעות של ההתעללות", סיפרה אישה אחת, ו- "הוא האמין לי".

שכחה

שכחה היא אחת הדרכים השכיחות והיעילות ביותר בה ילדים מתמודדים עם התעללות מינית. למוח האנושי יש יכולת אדירה של הדחקה (repression). ילדים רבים יכולים לשכוח את ההתעללות אפילו באותה העת שהיא מתרחשת:

"… היה לי דימוי של ארון בראש שלי. דחפתי את כל מה שקרה לי במהלך הילדות לתוך הארון הזה ופשוט סגרתי את הדלת…"

היכולת לשכוח מסבירה מדוע כל כך הרבה שורדות שכיום הן נשים מבוגרות אינן מודעות לכך שהן עברו התעללות מינית בילדותן. חלק מהשורדות זוכרות את ההתעללות אבל שכחו כיצד הן הרגישו באותו הזמן שזה קרה להן.

אישה אחת שנאנסה במשך שנים ארוכות על ידי אחיה ואביה החורג אמרה, "הדחקתי את הרגשות הללו כל כך עמוק שזה כבר היה בלתי נסבל".

פיצול

פיצול משמש אותנו להגדיר שני מצבים שונים של תחושות. הפירוש הראשון הקליני מתייחס אל פיצול כנטייה לראות אנשים או  אירועים כטובים או רעים. הכל שחור או לבן, אין גוונים אפורים. זוהי דרך התמודדות המאפשרת לאדם לאחוז בשתי תפיסות מנוגדות ונפרדות. כלומר, הילדה מצליחה להפריד בין דמות האב שאוהב אותה ודואג לה ומגן עליה לבין דמות האב המתעלל בה. פיצול זה מאפשר לה לשמר דמות של האבא הטוב, אולם במחיר גבוה. מאחר שהיא נאלצת להגדיר עצמה כ- "רעה" על מנת להגדיר את חווית ההתעללות באופן כזה שתוכל להבין אותה. השימוש השני בפיצול נשמע בדרך כלל מפי נשים שחוו התעללות מינית, וזהו מצב בו  השורדת מתארת כיצד המודעות שלה מתפצלת מהגוף הפיזי שלה או עוזבת את הגוף שלה.

חוסר אינטגרציה

אחת מתופעות הלוואי של שכחה ופיצול היא תחושה וחוויה של נוכחות של יותר מאדם אחד. קיימת הילדה הקטנה שיש לה ילדות  נפלאה, אולם מתחת חיה ילדה קטנה, מבוהלת ומסוייטת שרואה אנשים שאורבים לה בפינה של כל חדר.

שורדות רבות ממשיכות לחיות את החלוקה הזו גם כנשים מבוגרות. מבפנים את מרגישה רעה ויודעת שמשהו לא כשורה, אולם כלפי חוץ את מציגה משהו אחר לגמרי לעולם.

"… בגיל 21 שכבתי במיטה שלי וצפיתי בג'וקים שהלכו על הסדינים שלי. חשבתי שעדיף למות מאשר להשתגע. כחצי שעה לאחר מכן לקחתי עט ונייר וכתבתי לאמא שלי מכתב שמח וכמה שטוב לי. הייתי חייבת לשמור על פסאדה…"

אולם, לעיתים קרובות יש קו מאוד דק המפריד בין הפאסדה לבין הפנים האמיתיות. פסיכותרפיסטית בת 56 מספרת כיצד היא הפעילה את הפיצול במהלך חייה:

"… כשגדלתי, עשיתי כל דבר הכי טוב שאפשר. הייתי הישגית ביותר. כל הציונים שלי היו מאיות מהתיכון ועד סוף הלימודים באוניברסיטה. קבלתי מלגה לסטודנטים מצטיינים. ונחשבתי להצלחה מסחררת. פיתחתי אישיות מזויפת לגמרי שהייתה מבוססת על מי שאני אמורה להיות והחבאתי את מי שהייתי באמת לגמרי. היחסים הבינאישיים שלי היו מבוססים על "הצגה הדדית" ולא יותר מזה. הצלחתי בעיקר בגלל המעמד החברתי והכסף. ידעתי שהייתי חולה. ידעתי שמשהו היה מאד לא בסדר איתי. מתחת לאישיות המזויפת הזו הייתה ריקנות ומתחת לריקנות היה זעם גדול. הייתי משוכנעת שאם אני אתן לסימנים של הבעיות בתוכי להראות את אותותיהן הכל יתפרק לחלוטין ואני אגמור בבית חולים למשוגעים או בבית סוהר…"

במקרים קיצוניים של התעללות, הפיצול הזה עשוי להתפתח להפרעה נפשית של אישיות מרובת פנים.

ניתוק הנפש מהגוף

ילדים שחווים התעללות פיזית או מינית לעיתים קרובות משתקים את הגוף שלהם על מנת לא להרגיש את מה שעושים להם. אחרים, עוזבים את הגוף שלהם וכאילו צופים בהתעללות ממרחק רב כאילו זה נעשה למישהו אחר.

"…זה כאילו אני באמת מתרוממת ויוצאת מתוך הגוף שלי. הייתי מרגישה את עצמי יושבת על כיסא, והייתי מרגישה כיצד אני יוצאת מהגוף שלי ועפה כלפי מעלה. זה בדיוק מה שזה. זה כמו להיות תלויה באוויר. אני יודעת שהגוף שלי יושב על הכיסא אבל כל השאר כאילו נמצא מחוץ לגוף שלי…"

שליטה

שליטה שזורה כחוט השני לאורך כל חייהן של השורדות.

"… יש לי זיקה חזקה ביותר שדברים ילכו כמו שאני רוצה בחיים שלי. זה מרגיש כאילו אני הולכת למות אם הדברים לא יהיו כפי שאני רוצה שהם יהיו. קיימות אינטראקציות יומיומיות קטנות שגורמות לי להרגיש חוסר שליטה מוחלט…"

כאשר שורדות גדלות באווירה כאוטית הן לעיתים קרובות יוצאות מגדרן על מנת לשמור על הסדר בחייהן:

"… אני חייבת לשים את הנעליים שלי בדיוק באותו המקום כל ערב. החדר שלי תמיד מאורגן ומסודר. כשאני מגיעה לעבודה מדי בוקר יש לי נוהג קבוע של הנחת העט במקום מסוים, הנחת המפתחות במקום מסוים. בכל מקום בו אני יכולה להיות בשליטה אני פועלת בהתאם. מאחר שכילדה היו כל כך הרבה פעמים שלא היתה לי כל שליטה על מה שקרה לי…"

שליטה כזו יכולה להיות גם חיובית. מיומנויות של סדר וארגון הם נכס למנהלים, אמהות, או כל אישה עובדת. הצד השלילי של  השליטה יכול להיות חוסר גמישות, וקושי בניהול משא ומתן או התפשרות.

כאוס (בלאגן)

לעיתים קרובות השורדות שומרות על שליטה על ידי יצירת מצבים כאוטיים בחייהן. אם ההתנהגות שלך היא חסרת שליטה זה מחייב  את האנשים סביבך לעזוב באמצע את כל מה שהם עושים ולתת מענה לבעיות שלך. בדרך זו את זוכה לתשומת לב (אם כי שלילית)  ולמעשה הופכת להיות זו שקובעת את כללי המשחק. אבא של לורה תמיד אמר לה "משפחה זוהי דיקטטורה המנוהלת על ידי האדם החולה ביותר".

בדומה לילדים של אלכוהוליסטים, השורדות בדרך כלל מצליחות ביעילות רבה לפתור משבר אך גם לייצר מצבי משבר:

"… אומרים שאנשים נוטים להימשך למה שנוח ומוכר להם. אם זה נכון, זה מסביר מדוע ניתן למצוא שורדות לעיתים קרובות במרכז של מצבים כאוטיים. לא רק שמצבים אילו מוכרים להם, במצבים אילו הן מתמודדות הכי טוב. הייתי יכולה להתמודד בנסיבות קיצוניות בלי בעיות, אבל שימו אותי בסיטואציה יומיומית פשוטה ואני מאבדת שליטה. תמיד הייתי היסטרית כשנקלעתי למצבים רגילים. לפני שגיליתי שאני שורדת גילוי עריות, תמיד תהיתי מדוע החיים שלי מלאים מצבים טראומטיים. לא רק שלא הייתי מקורקעת, המחשבה על כך הפחידה אותי. כל פעם שחיי זרמו על מי מנוחות התחלתי לבקש שמשהו רציני יקרה כדי שאני ארגיש בבית. שעה שאנשים אחרים ניסו לשים את חייהם על קצה התהום אני מעולם לא יכולתי לזוז משם…"

שעה שיכולת זו להתמודד בשעת משבר בצורה יעילה יכולה לעשות אותך עובדת חדר מיון או נהגת אמבולנס מצוינת, זו גם יכולה להיות דרך למנוע מעצמך להרגיש. אם את מכורה לדרמה ולאינטנסיביות, את עשויה להיות שחקנית כריזמטית ודינמית, אבל את גם עלולה לברוח מעצמך.

היעלמות או חוסר נוכחות

לשורדות יש יכולת על-טבעית להתנתק ולא להיות נוכחת. קיימות דרכים רבות לעשות זאת:

"…אני נתקלת בקירות, בדלתות וברהיטים המון, מכיוון שאני לא נמצאת בגוף שלי. אולם, כמה סימנים כחולים על הגוף הם מחיר קטן לעומת השכחה…"

כל פעם שמשהו מפחיד אותה, אחת השורדות סיפרה שהיא מוצאת איזה שהוא חפץ בחדר ובוהה בו – בדיוק כמו שהיא עשתה כשהתעללו בה.

"… יש לי יכולת לשחזר מה היה בחדרים שונים שהייתי בהם עד לפרטי פרטים. אני לא זוכרת עם מי הייתי או עם מי דיברתי אבל אני בטוח יכולה לספר לך כיצד נראה החלון באותו החדר…"

הבעיה עם סוג זה של הרחקה היא שאת קוטעת את עצמך, לא רק מכאב, אלא גם מהעושר של החיים ושל התחושות האנושיות. את נמנעת מהכאב אבל באותה העת את מפסידה גם את כל שאר הרגשות:

"… ביליתי את מרבית חיי בהתנתקות והיעלמות. אני גאה בעצמי כמה אני חלקלקה. אני ידועה כמי שיושבת שם ובכלל לא נמצאת ואז אני חוזרת ואין לי שמץ של מושג איפה אני בשיחה. למרות שדיברתי כל אותה העת. מה שמוזר, זה שמרבית האנשים אפילו לא שמים לב שאני נעלמתי!…"

במהלך הראיון, גם לורה וגם אחת השורדות הדגימו את היכולת שלהן להיעלם בחלל. לורה אומרת:

"… צחקנו כמה אנחנו טובות בלהיעלם ואז הסתובבתי ושאלתי אותה כמה זמן מהראיון היא בכלל נכחה כאן. אז היא ענתה לי "הא, בערך 70%, וכמה זמן את היית כאן?" "הא בערך 65%, יש לי יום קשה היום." צחקנו. שתי שורדות, יושבות, ומקיימות ראיון בנושא החלמה ואף אחת מאיתנו לא הייתה נוכחת במלואה. עשינו הסכם בו במקום, לעצור כל פעם שאחת מאיתנו מתחילה להיעלם ולדבר על מה היה הטריגר שגרם לכך…"

ערנות יתר

כילדה, התכוננות לכל רחש קטן בסביבה שלך עשוי היה להציל אותך מהתעללות. סביר להניח שאת תמיד מודעת איפה את נמצאת בחדר. יתכן ואת יושבת במקום בו תוכלי לראות את פתח הכניסה או היציאה. או שאת יושבת במקום בו אף אחד לא יכול להגיח פתאום מאחוריך. יתכן ואת גם סופר-מודעת לאנשים בסביבה שלך, תמיד צופה את הצרכים שלהם. אישה אחת אמרה שהיא היתה הרכלנית הקבוצתית רק בגלל הסיבה הזו. אם היא עקבה אחרי כל מה שאנשים עשו סביבה אף אחד לא יכול היה להפתיע אותה שוב.

ערנות יתר בהחלט יכולה להוות יתרון. שורדות הפכו להיות תרפיסטיות מעולות, רופאות רגישות, שדרניות שטח מעולות, אמהות  בעלות הבחנה טובה, חברות טובות ומלאות חמלה. שורדת אחת עובדת במעבדה לזיהוי פלילי של תיקי עבירות מין. היא טוענת שערנות היתר שלה מסייעת לה ביותר בעבודתה. שורדות אחרות פיתחו יכולות על טבעיות כתוצאה מהרגישות שלהן. אולם, מצב זה של ערנות יתר יכול בהחלט להתיש את הכוחות. כולנו צריכות לנוח מדי פעם.

חוש הומור

חוש הומור קשוח, מריר או מתוחכם, או ציני, בהחלט יכול לסייע לך להתמודד בתקופות קשות. אולם כל עוד האנשים שמסביבך  צוחקים ונהנים, את שומרת מרחק בטוח מהם. וכל עוד את צוחקת את למעשה לא צריכה לבכות:

"… במשך שנים רבות השתמשתי בחוש הומור שלי על מנת להטות את הכאב והבושה שהרגשתי כשדיברתי על גילוי העריות. חוש ההומור היה מהסוג שחותך בבשר החי כמובן. בדרך כלל השתמשתי ברעיון האבסורדי של המשפחה האמריקאית האידיאלית, המוקפת בגדר לבנה שותתת דם מהילדות ששיפדו עליה. זאת הייתה הדרך שלי לדבר את האמת על משהו שלא הייתי בטוחה שמישהו היה מאמין שאכן קרה אלא אם כן זה גם קרה להן.

פעם שאלתי את התרפיסט שלי לגבי השימוש שלי בחוש הומור. כי זה לא נראה לי נכון לצחוק על זה. הוא ענה לי "חוש הומור הוא אחד הדרכים להתמודד עם טרגדיה. אנשים אחרים הורסים את עצמם או את האחרים, או מציתים שריפות או שותים אלכוהול עד שהם הורגים את עצמם. מכל הדרכים הקיימות להתמודד עם כזה כאב עמוק, בחרת לך דרך שהיא יחסית לא הרסנית ומוסיפה חיוך וצחוק לחיים. לא בחירה כל כך גרועה הייתי אומר, בכלל בכלל לא…"

חוש הומור יכול להיות נכס. אנשים נהנים ממך. את יכולה למנוע מעצמך לשקוע לתוך דיכאון. אולי אפילו תהפכי להיות שחקנית או  קומיקאית. המטרה היא לעשות שימוש יעיל בחוש ההומור מבלי להסתתר מאחוריו.

להיות כל הזמן עסוקה

אם את עסוקה או מעסיקה את עצמך כל הזמן זוהי דרך לא להיות נוכחת ברגע הנוכחי, על מנת להימנע מרגשות. שורדות רבות חיות  ומנהלות את חייהן על פי רשימות שהן מכינות לעצמן מדי בוקר. כפי שאמרה אחת הנשים, "אני לעיתים קרובות מתאבלת על קצב חיים שמעולם לא היה לי".

בריחה

כילדה או כנערה, יתכן והיו לך ניסיונות בריחה. אם היית טיפוס יותר פסיבי סביר להניח שהשתמשת בספרים, שינה או צפייה בטלוויזיה על מנת לברוח. שורדות רבות עדיין קוראות ספרים בצורה אובססיבית. אישה אחת סיפרה, "הייתי קונה ספרות זולה וקוראת עד שהייתי נופלת מהרגליים ואז הייתי ישנה 36 שעות רצופות". נשים אחרות מבלות שעות מול הטלוויזיה.

אם לא יכולת להרשות לעצמך להאמין שההתעללות אכן מתרחשת, יכולת לצאת מנקודת הנחה שמשהו אחר קורה. למשל, לעיתים ילדים מייצרים פנטזיות החושפות את הרצון שלהם לשלוט במצבים של חוסר שליטה. אישה אחת חלמה על בית קטן בו היא גרה  לבדה עם מנעולים על כל הדלתות. אישה אחרת בילתה את כל ילדותה בפנטזיות על נקמה:

"… הייתי צופה בתוכנית של פרי מייסון על מנת לקבל רעיונות כיצד לרצוח את אבא שלי. זה בהחלט היה הזמן הכי טוב שהיה לי. כל יום הייתי מגלה שיטה חדשה. באותה דרך שהאדם היה נרצח בתוכנית, הייתי בלילה חולמת שכך אני הורגת את אבי. לילה אחד בתוכנית של מייסון גבר רצח את אישתו על ידי הכנסה של מאוורר חשמלי לתוך האמבטיה בה היא רחצה. חלמתי שאני מחשמלת את אבא שלי באותו האופן. אני זוכרת בבירור כיצד פינטזתי איך אני מכניסה שברי זכוכית לתוך קציצות הבשר שלו. אני הייתי המבשלת. חשבתי כיצד לדקור אותו בסכין, לירות בו. כל לילה הייתי הורגת אותו בשיטה אחרת…"

שורדות רבות ממשיכות לחיות חיי פנטזיה גם כשהם מתבגרות:

"… כנשים מבוגרות הפנטזיות הללו הופכות להיות פנטזיות הצדקה, פנטזיות על כוח ושליטה בעולם, פנטזיות נקמה. אני בונה את  הפנטזיה בראשי עד שאני מתחילה לבכות. אני אוהבת פנטזיות על גסיסה וכל האנשים שמצטערים על כל הרע שהם אי פעם עשו לי. זוהי גרסה משופרת של מה שעשיתי כילדה. אני יכולה ללכת לאיבוד בעולם הפנטזיות במשך שעות. זה הרבה יותר בטוח לפתור את הדברים בראש שלי מאשר לנסות לשנות דברים בעולם המציאות…"

הפנטזיות הן מקור עשיר לחיים יצירתיים. נערה אחת הייתה צריכה לברוח עד כדי כך שהיא האמינה כי מסע בין כוכבים הוא אמיתי. כשהסדרה הסתיימה בטלוויזיה היא המשיכה לשמוע את קולות השחקנים בראשה והתחילה לכתוב אפיזודות חדשות. היום היא סופרת מדע בדיוני מצליחה.

כשהכאב הופך להיות בלתי נסבל

הפרעות נפשיות

הבעיות מתחילות כאשר הקו הדק המפריד בין המציאות לדמיון מטשטש ונעלם. עבור שורדות רבות המחשבה של "אני עומדת להשתגע" היא בהחלט הגיונית:

"… היו לי הפרעות נפשיות כל החיים שלי. אשפוזים במוסדות לחולי נפש היוו עבורי תקופת הפוגה כיוון שהם הרחיקו אותי מהמשפחה. זה היה סוג אחר של בריחה. לא הייתה לי כל שליטה על חיי. במה שאבא שלי לא שלט, אמא שלי שלטה. אלו לא היו החיים שלי. הייתי פיזית בגוף שלי, אבל הייתי בובה תלויה על חוט וכל האנשים שמסביבי הניעו אותי כאוות נפשם. הייתי צריכה להיות חולה כדי להתרחק מהם. נכנסתי יותר ויותר לתוך הראש שלי כדי שלא אצטרך להתמודד בכלל עם המציאות הקיימת…"

הרס עצמי

פגיעה עצמית היא אחת הדרכים בה שורדות שולטות על חווית הכאב בחייהן. במקום שהמתעלל יפגע בך, את פוגעת בעצמך. אישה  אחת הייתה מכה עצמה עד זוב דם בחגורת עור. אחרת, הייתה חורטת על גופה בסכין:

"… רציתי לפגוע בעצמי, לגרום לעצמי כאב, והאופן בו חשבתי לעשות זאת היה לחתוך את עצמי עם סכין. התחושה היא שהכאב  בפנים הוא כל כך גרוע, שאם אני אחתוך את עצמי הוא פשוט יצא החוצה. הרבה פעמים יש לי דימויים שאני מכניסה אגרוף לזכוכית, ונדמה לי שאם אראה את הדם נוזל על שברי הזכוכית זה ייקח ממני את הכאב. זה כמו להיות בלון מנופח שצריך עוד קצת לנפח אותו כדי שהוא יתפוצץ והאוויר ייצא החוצה. נדמה כי ברגע שאת עושה את זה, זה נהיה יותר קל מפעם לפעם. זה כמו התמכרות. הרבה פעמים יש לי חשק לחתוך את עצמי כשעולה זיכרון חדש. אני מרגישה כזה חוסר שליטה. אם אחתוך את עצמי אולי אנשים ידעו איזה כאב נורא אני חווה. אחרת הם לא שמים לב, במיוחד מאחר שאני מנסה להסתיר את הכאב באופן רגשי. הדבר הנוסף הוא שכאב פיזי מסב את תשומת הלב מהכאב הרגשי. כך שאני יכולה להתמקד בכאב הפיזי במקום בכאב הרגשי, שגורם לי לתחושות של חוסר אונים ומלכוד…"

ניסיונות אובדניים

לעיתים התאבדות היא האופציה היחידה שנשארה בחיים שמרגישים כל כך חסרי שליטה:

"… הייתי אובדנית מספר רב של פעמים בחיי, והייתי די רצינית בעניין, אבל יש משהו בתוכי שלא רוצה למות. חתכתי את הורידים שלי והדם שלי קלח החוצה אבל נשארתי בחיים. לקחתי 28 כדורים של תרופת הרגעה חזקה. חצי מהכמות הזו הייתה יכולה להרוג בן אדם ובכל זאת יצאתי מזה בחיים. יש לי רצון עז לחיות…"

ניסיונות אובדניים הם לא תמיד כל כך גלויים. אישה אחת בילתה את כל ילדותה בתפילה לפני השינה אומרת לעצמה תוך שהיא  "מחזיקה אצבעות", "אם אמות לפני שאתעורר".

התמכרות והתבודדות

התמכרויות הן דרכים שכיחות להתמודדות עם הכאב של התעללות מינית. דרכי התמודדות אלו הן בדרך כלל מאד הרסניות ופוגעות בך. יתכן ואת מכורה למצבים מסוכנים, למצבי משבר, או למין. יכול להיות שבחרת להשתמש בסמים, אלכוהול או אוכל על מנת להשכיח את הזיכרונות ולהקהות את הרגשות שלך. יש לרסן את ההתמכרויות אם את רוצה באמת להחלים.

ההתבודדות מלווה לעיתים קרובות את ההתמכרות. אם אף אחד לא קרוב אליך, אף אחד לא יוכל לפגוע בך יותר. שורדות רבות מרחיקות עצמן מאחרים ויוצרות חיים משלהן בתוך בועה.

הפרעות אכילה

הפרעות אכילה הן לעיתים קרובות תוצאה של התעללות. ילדות צעירות שעברו התעללות מינית לעיתים קרובות מפתחות אנורקסיה או בולימיה. במשפחות בהם יש שליטה קשוחה, וההתעללות סמויה או מוסתרת ועל פני השטח הכל נראה לכאורה נורמלי, אנורקסיה  או בולימיה היא קריאה לעזרה. עבור ילדות שנכפה עליהן לקיים יחסי מין בניגוד לרצונן, לגדול אל תוך גוף של אישה עלול להיות חוויה מבהילה. אנורקסיה או בולימיה עשויות להיות הדרך של הילדה להציב גבול, להגיד "לא", לקחת שליטה על השינויים החלים בגופן.

אכילה כפייתית הינה דרך נוספת להתמודדות עם התעללות מינית. שורדות עשויות להרגיש שלהיות גדולה מבחינה פיזית יסייע להן  להתרחק מחיזורים מיניים.

"… אני סובלת מעודף משקל מגיל תשע. אני זוכרת במדויק את היום בו התחלתי לאכול בכפייתיות. זה היה היום בו אבא שלי דחף לי אצבעות מול אנשים אחרים. הוא הוריד לי את בגד הים וכשניגב אותי הוא החדיר לי אצבעות. הרגשתי חשופה לגמרי. ואני זוכרת שבאותו יום התחלתי לאכול. ובהחלט תפחתי כמו בלון. לעיתים קרובות אני אוכלת די במודע להעלות במשקל על מנת לכסות את עצמי ולהגן על עצמי. כשאני מרזה אני מרגישה לגמרי ערומה וחשופה. אני לא יכולה לסבול זאת. הרבה כאב לב כרוך בלהיות כל כך שמנה. זה משפיע על כל חלק מהחיים שלך, אבל אני עדיין זקוקה להגנה הזו…"

שורדת אחרת אמרה, "המשכתי לאכול כדי שאני לא אצטרך לדבר על מה שקרה. פשוט דאגתי תמיד שהפה שלי יהיה מלא".

אכילה כפייתית לא בהכרח קשורה לגודל של הגוף. יש נשים שמנות שאינן אכלניות כפייתיות ויש נשים רזות שאוכלות בכפייתיות. בחברה בה אנו חיים להיות שמנה זו תווית, אבל לכולנו יש, באופן טבעי, ממדי גוף שונים. אישה שמנה אינה מהווה בהכרח אינדיקציה לכך שמשהו לא בסדר איתה מבחינה רגשית או שיש לה בעיה כזו או אחרת.

שקרים

כאשר אומרים לילדות לעולם לא לדבר על ההתעללות, או כשהן לא רוצות שמישהו ידע מה שקורה להן באמת בבית, הן מתחילות לשקר. שורדות מבוגרות רבות הן שקרניות כפייתיות, כאשר אי התרחשות ההתעללות היא השקר הגדול ביותר.

גניבות

גניבה היא אקט מרתק לגמרי. היא מאפשרת לך לשכוח הכל לרגע קט אחד – כולל את ההתעללות. זוהי דרך ליצור הפרעה או התרגשות, ליצור מחדש את התחושה שהייתה לך כשבפעם הראשונה התעללו בך – אשמה, טרור, עלייה ברמת האדרנלין. גניבה היא גם דרך להתנגד לסמכות, ניסיון לקחת חזרה מה שלקחו ממך, "לאזן את התוצאה". כמו כן גניבה יכולה להיות קריאה לעזרה:

"… עבדתי על זה שאני גונבת במשך שנה וחצי. ראשית הפסקתי לשתות אלכוהול, שזו הייתה אחת מדרכי ההתמודדות שלי. גנבתי חפצים לא בגלל שרציתי אותם, אלא בגלל שהייתי נכנסת להיי מזה. לצערי הרב, ההיי נמשך רק שלושים שניות, אז הייתי צריכה  לחזור על המעשה שוב ושוב. מעלתי בחברה בה עבדתי. הגשתי תביעה מזויפת לביטוח. וגנבתי מחנויות. צברתי כל כך הרבה דברים שהייתי צריכה להתחיל להשליך אותם לפח. הרכב שלי היה מלא שלל. אף פעם לא תפסו אותי. הפסקתי לגנוב לפני חמש שנים בערב חג המולד. עד אותו יום לא היה יום בו לא גנבתי משהו. אבל באותו יום כל החנויות היו סגורות, כך שזה היה יום טוב להפסיק בו. אז  התקשרתי למישהו מאלכוהוליסטים אנונימיים ואמרתי להם שיש לי בעיה. עצם האמירה שחררה אותי…"

הימורים

הימורים זו הדרך לדבוק בתקווה שהחיים עומדים להשתנות פתאום מהקצה אל הקצה באופן קסום. זוהי דרך לבטא את התשוקה  שלך שהמזל שלך ישתנה, שיהיה צדק, אם תנצחי בגדול תקבלי סוף סוף את המגיע לך.

הימורים מלווים בהתרגשות וזוהי דרך בדוקה לברוח מהקשיים והאתגרים של היום יום על ידי כניסה לעולם אחר – עולם כזה שסוחף אותך לגמרי שבו הסיכונים והגמול מוגדרים באופן ברור.

התמכרות לעבודה (workaholism)

שורדות רבות חשות בצורך מציף להישגיות, על מנת לפצות על התחושה הרעה המסתתרת בפנים. הצטיינות בעבודה זה משהו שהן יכולות לשלוט בו וזהו דבר שזוכה להערכה רבה מהסביבה מאחר שאנו חיים בחברה ששמה דגש גדול על הישגים ומצוינות. שעה שעבודת יתר בהחלט יכולה להצביע על מוטיבציה גבוהה להצליח, זוהי גם דרך לברוח מחיים פנימיים או מקשר עם אנשים בסביבה שלך.

"… הפכתי להיות 100% העבודה שלי. התחלתי ללמוד תואר שני ופשוט ביטלתי כל קירבה עם אנשים או שיתוף של אנשים אחרים בחיי. הייתי בתוכנית לימודי מנהל עסקים מאד אינטנסיבית והייתי נחושה בדעתי להיות מושלמת. אם לא הייתי בעבודה, הייתי באוניברסיטה; הלימודים הרי היו אמורים לעזור לי להתקדם בעבודה. באותה שנה הצלחתי להגדיל את ההכנסה השנתית שלי ב19,000$- . זה כל מה שהיה חשוב לי. העבודה שלי הייתה המקום היחידי שיכולתי להוכיח שאני שווה משהו…"

ביטחון בכל מחיר

שעה שחלק מהשורדות הרגישו צורך לצאת החוצה ולהתגבר על מכשולים, אחרות בחרו בביטחון. אלו הן הבנות הצייתניות,  הסטודנטיות המצטיינות, הרעיות הטובות והאמהות הלא אגואיסטיות. הן לוקחות מעט סיכונים, מקריבות הזדמנויות בשביל טיפת ביטחון. בחירה בביטחון יכולה להעניק לך תחושה של יציבות והתקרקעות, אבל פירושה לוותר על החלומות והאמביציות שלך.

אחת הדרכים השכיחות לנשים למצוא ביטחון היא דרך המשפחות שלהן:

"… התחתנתי עם גבר יציב, שלא יעזוב אותי, ומעל לכל לא יפריע לי. הוא היה הסלע. כי אני הרגשתי שהקרקע כל הזמן רועדת  מתחתי. הייתה לנו מערכת נישואין מסורתית, לא הייתי צריכה לעשות למעשה שום דבר. פשוט הייתי תלויה בבעלי. הוא היה במעמד גבוה בעל הישגים מרשימים, מצליחן בתחומו, ואני נהנתי מאור הזרקורים שהאיר אותו במשך שנים ארוכות. חייתי תחת חסותו במשך עשרים ושתים שנה וככה שרדתי…"

הימנעות מאינטימיות

אם לא תאפשרי לאף אחד להתקרב אליך, אף אחד לא יצליח לפגוע בך. כפי שציינה אחת הנשים, "את לא יכולה להיות במערכת יחסים מתעללת אם את לא נמצאת במערכת יחסים". ואחרת הוסיפה, "הגנתי על עצמי על ידי כך שנשארתי לבד".

שורדות גילוי עריות עושות מאמצים רבים כדי להגביל את מידת האינטימיות בחייהן. כפי שאמרה אישה אחת, "אני יכולה להפסיק להיות חברה של מישהו או מישהי וזה לא יטריד אותי לרגע אחד נוסף". אישה אחרת קיימה מערכות יחסים עם גברים שגרו רחוק ממנה. "אחד היה במרחק שהצריך טיסה ולשני לא היה רכב. זה היה ממש טוב".

שורדות אחרות נמנעות מאינטימיות בדרכים יותר סמויות. הן נראות לכאורה חברותיות וחברמניות כלפי חוץ אבל מסתירות את רגשותיהן האמיתיים בתוכן. לאחת השורדות הייתה רשימה של "עשר סודות פורמליים" שהייתה מוכנה לשתף בהם את אחרים:

"… הייתי מספרת לאנשים דברים שלכאורה נשמעים כדברים מאד אישיים ואינטימיים על עצמי. אבל למען האמת אני לא באמת  בוטחת בהם ולכן גם לא מתקרבת אליהם יותר מדי. הם לא יודעים מה אני באמת מרגישה בתוכי. ואני כמעט ולא משתפת אותם ברגשות האמיתיים שלי…"

הימנעות מאינטימיות מגנה עליך, ולעיתים מובילה להתפתחות של תכונות חיוביות כגון עצמאות ואוטונומיה. אולם, הפן הנוסף של  הימנעות זו פירושו לוותר על הגמול שמערכת יחסים בריאה יכולה להעניק לך.

חזרה אל הדת

ביטחון בהחלט יכול לבוא גם מכניסה אל תוך מערכת אמונות בעלת גבולות וחוקים מוגדרים וברורים:

"… אני מכורה לדת ולתיאולוגיה. התחתנתי בחתונה יהודית חסידית. אני יכולה לחקות כל קבוצה אתנית שתרצו. אני מכורה לקבוצות. אני כמו ספוג. שימו אותי בתוך קבוצה של אנשים שנחמדים אלי, ואני אלמד את הגינונים ותרבות ההתנהגות שלהם ואקיים אותה יותר טוב מהם. התגיירתי כשהייתי בת 12. במשך תשע שנים הייתי יהודיה חסידית אורתודוכסית. שמרתי על מטבח כשר ושמרתי שבת.  בסופו של דבר נמאס לי מהיהדות והחלפתי אותה בסוואמי. עשיתי יוגה. נסעתי להודו וגרתי באשרם…"

דתות יותר מסורתיות יכולות גם כן לספק עוגן. הפיתוי של סלחנות אלוהית יכול להוות משיכה חזקה לשורדות אשר עדיין מרגישות שההתעללות התרחשה באשמתן.

חיפוש כפייתי אחר מין או הימנעות טוטלית מיחסי מין

במידה וההתעללות הייתה הדרך היחידה שלך לזכות במגע כאשר היית ילדה, יתכן ותמשיכי לחפש קירבה רק באמצעות מגע מיני. יתכן ותתנהגי בצורה "מופקרת" או תנסי לתת מענה לצרכים לא מיניים באמצעות יחסי מין.

חלק מהשורדות משתמשות במין כבריחה, או חוות יחסי מין כהתמכרות, ואחרות עושות כל מה שביכולתן על מנת להימנע בכלל מיחסי מין.

"… בכוונה התחתנתי עם גבר שהיה לא פעיל מבחינה מינית. הוא היה מסוג הגברים שהספיקו לו שלושה זיונים בשנה. הוא היה הגבר המושלם עבורי. כשרצינו ילדים דאגתי שנקיים יחסי מין סמוך לביוץ שלי. ההתעברות שלי הייתה דומה לחוויה של הזרעה מלאכותית…"

נשים אחרות לא מרגישות את הגוף שלהן, כך שהן לא נוכחות בשעת המעשה:

"… מאחר שחלק מהזמן הגוף שלי נהנה כשהתעללו בי, אז חלק מהדרך בה התמודדתי היה להגיד לעצמי "זה אף פעם לא ירגיש טוב.  קס לעולם לא ירגיש טוב". כי זה הרגיש טוב כשזה לא היה אמור להרגיש טוב. אז לכן אני אף פעם לא מרגישה. אני לא שמה לב לסקס. לא אכפת לי מסקס וזה לא גורם לי לאף תחושה. האדם השני שמח בחלקו כשזה נגמר. ואני לא יכולה לחכות עד שכבר אהיה מחוץ לסיטואציה כך שלא אצטרך לעשות זאת שוב…"

את יכולה להשתנות

כשהיית ילדה לא היו לך הרבה אפשרויות. היום יש לך הרבה יותר אפשרויות ומשאבים. את יכולה לזהות דפוסי התנהגות של הרס עצמי. את יכולה לבחור את דרכי ההתמודדות שלך. את יכולה לוותר על אלו שכבר לא משרתים אותך ולשמר את המיומנויות החיוביות שפיתחת כתוצאה מכך.

לא לכל אחת יש את אותן ההזדמנויות. אם התמודדת בדרכים שזכו להכרה חיובית – על ידי כך שהפכת להיות מישהי מאד אכפתית כלפי הזולת או מצליחנית בעבודה – האפשרויות שלך תהיינה רחבות יותר מאלו שבחרו בסמים כדרך להתמודד. במידה ואת בכלא או מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי סביר להניח שלא תהיה לך אותה השליטה והיכולת לעשות שינוי בחייך. אם הבריאות שלך נפגעה  בצורה משמעותית כתוצאה מהפרעות אכילה קשות סביר להניח שתיתקלי במוגבלות מסוימת. וכמובן, שמעמדך החברתי – כלכלי, מוצאך העדתי, והעדפה המינית שלך, כולם ישפעו על מגוון האפשרויות העומדות בפניך.

בכל אופן, נקודת ההתחלה עבור כל אחת, היא לבחון את הדרכים בהן בחרת להתמודד עם ההתעללות ולסלוח לעצמך. אין לך כל  סיבה להרגיש בושה. עשית הכי טוב שיכולת בתור ילדה תחת נסיבות בלתי אפשריות. לא סתם זכית לכינוי "שורדת". היום את אישה בעלת כוחות לעשות את השינוי הרצוי לך בחייך. ממקום של קבלה ואהבה תוכלי לעשות זאת.