סליחה ביחסים בינאישיים הינו נושא שנחקר בהרחבה במהלך שלושת העשורים האחרונים. סליחה הומשגה תיאורטית ונחקרה אמפירית בהקשר למגוון אוכלוסיות ובנוגע למגוון פגיעות בינאישיות. לנוכח מעמדה הגואה של הסליחה בולטים מיעוט התיאוריה והמחקר אודות סליחה בקרב נפגעים מינית בכלל ונפגעי גילוי עריות בפרט. נדמה כי על אף הפופולאריות שהסליחה צוברת ברחבי העולם, בכל שנוגע לפגיעות מיניות בתוך המשפחה, היא נחשבת במרבית המקרים לטאבו. מטרת מחקר זה הייתה לתאר ולנתח את חוויית הסליחה בקרב נשים נפגעות גילוי עריות, לבחון מהי משמעותה של הסליחה בחייהן וכיצד הן חוות אותה מנקודת מבטן הסובייקטיבית. לשם כך נבחרה הגישה הפנומנולוגית-איכותנית שבמרכזה החתירה להבנת תופעות על פי המשמעות הסובייקטיבית שהן מקבלות מאילו החווים אותן . מטרת המחקר הייתה לבנות מודל תיאורטי מעוגן בנתונים (grounded theoretical model) שימשיג וישקף את תופעת הסליחה בקרב נפגעות גילוי עריות.

שאלות המחקר ביקשו לכסות את עולמות התוכן הבאים:1 . האם קיימת ואפשרית סליחה בקרב נשים שחוו גילוי עריות מצד אביהן, דודן או אחיהן?2 . אם כן, מהי המשמעות שהן נותנות לסליחה וכיצד ממסגרות אותה בסיפור חייהן?3 . כיצד מקרינה לדעתן הסליחה על היותן בעולם עם עצמן או עם אחרים?4 . מה נשים אלו חושבות שהפסידו והרוויחו בעקבות הסליחה?

המחקר נערך בין השנים 2009-2008. במהלכו נערכו ראיונות עם עשרים נשים נפגעות גילוי עריות. הנשים גויסו באמצעות פנייה לארגונים העוסקים בטיפול בנשים נפגעות מינית ופרסום מודעות באתרים ופורומים באינטרנט המכוונים לאוכלוסיית יעד זו. גילאי הנשים נעו בין 22 לבין 65 שנים.10  נשים נפגעו מאביהן,3  אחיהן,2  מגיס או דוד, ואחת מבן דוד.4  נשים נוספות נפגעו במקביל מ:3-2  פוגעים בתוך המשפחה, מתוכן שתיים נפגעו מינית גם מאמותיהן. 10 מהנשים היו רווקות בזמן הראיון,7  נשואות ו3- גרושות/פרודות מבן זוגן. הראיונות התקיימו בבתי הנשים, באוניברסיטת חיפה או במקומות חלופיים לפי בחירתן. הם ערכו בין שעה וחצי לשלוש וחצי שעות. הראיונות הוקלטו ותומללו ולאחר מכן נותחו באמצעות תכנה לניתוח מחקרים איכותניים .Atlas ti.5 ממצאי המחקר כללו שש תמות מרכזיות. בתמה הראשונה תוארו צורות מתן משמעות שונות לגילוי העריות.9  צורות משמעות עלו מתוך ניתוח הנתונים. גילוי העריות הופיע בחלק מהן כדמות מרכזית בסיפור, כשאז המשמעות שניתנה לו הייתה של "לב פועם" בחיי האישה, ובחלק הופיע כרקע, כשאז הומשג כ"צבע העיניים". כאשר הופיע גילוי העריות כרקע, מוקמו אובייקטים חלופיים במרכז התמונה כגון היחסים בתוך משפחת המוצא. המשמעות שהנשים נותנות לגילוי העריות מקרינה על האופן שבו הן מתמודדות עימו והאופן שבו הוא משפיע על יחסן כלפי עצמן, כלפי אחרים וכלפי העולם.

בתמה השנייה תואר הקשר של הנפגעת עם הפוגע. עלה כי זהותו החברתית של הפוגע מוצגת פעמים רבות כגבוהה יותר מזו של הנפגעת, מה שעורר רגשות אמביוולנטיים אצל הנפגעת. מחד הזהות החברתית של הפוגע מערערת את זו שלה ומאידך מעצם קשרי השייכות ביניהם היא גם מקרינה עליה ומעצימה אותה. עלה כי הפוגעים משתמשים בשלל טכניקות כדי להוציא את הפגיעה המינית אל הפועל: הם עשויים להציג אותה כמשחק או כרומן, הם יכולים להמשיג אותה כאקט חינוכי נורמטיבי, הם עשויים להתייחס אליה כאל זכות טבעית הנעוצה בהבדלי ההירארכיה בינם לבין הנפגעות, והם יכולים להציג את עצמם באופן מפוצל, כשני אבות – אב נורמטיבי ואב פוגע.

תפיסתן הסובייקטיבית של הנפגעות אודות הקשר עם הפוגע מתעצבת על ידי סדרה של אירועים מכוננים. אלו מסמלים מעברים בין תפיסת הפוגע כמזיק לעומת מיטיב, ובין גילוי העריות כספציפי לעומת אוניברסאלי, כציבורי לעומת פרטי. הקשר בין הפוגע לנפגעת בבגרות נע על שני רצפים: רצף של נוכחות במרחב הקיומי מול רצף של נוכחות פסיכולוגית של הפוגע בחיי הנפגעת. בכל אחת מהתחנות על פני הרצף מתקיימת רמה שונה של קשר החל מניתוק מהפוגע וכלה בחוויית הקשר עימו כחודרני ופולשני.

בתמה השלישית תואר הקשר של הנפגעת עם האם. האמהות היוו דמות מרכזית בנרטיב של הנפגעות. ניכר כי הנשים השוו את דמות אימן לדמות האם כפי מצטיירת בפסיכולוגיה העממית (folk psychology). הן ניסו לגשר על הפערים המשמעותיים המתגלים בין שתי האמהות בשלוש דרכים: לתפקד כאמהות לעצמן, לדמות יחסים נורמטיביים מלאכותיים עם האם או לאמץ אם חלופית, אמיתית או וירטואלית. במהלך הראיונות עלתה סוגיית האחריות של האם בפגיעה. נראה כי תפיסת הנשים אודותיה נעה על רצף שבין ייחוס אחריות מועטה לאם ועד ייחוס אחריות מרכזית בפגיעה. מרבית הנשים חשו אמביוולנטיות בין תפיסתן את האם כמי שלא ידעה על הפגיעה לבין מי שבחרה לא לדעת. חשיפת הפגיעה בפני האם היוותה אירוע מכונן שהדגיש הפער בין הציפיות של הבת לתגובות האם לחשיפה, מה שעורר אצל הבת רגשות אמביוולנטיים כלפי האם כולל כעס, עלבון, רחמים, האשמה, אכזבה, כמיהה ואשמה. בהמשך תוארו שלושה סוגי קשרים משפחתיים בתוך המשולש אם-בת-פוגע:1 . האם כדמות הדומיננטית במשפחה, הנחווית על ידי הנפגעת כשתלטנית וכופה.2 . האם כדמות נעדרת רגשית ו/או פיזית מחיי הבת המעודדת את הבת לקחת את התפקידים המשפחתיים מהם היא נסוגה.3 . אם הנתפסת על ידי ביתה כדמות הורית טובה לכאורה, אך עצם התרחשות גילוי העריות במשפחה יוצרת אמביוולנטיות אצל הנפגעת ביחס לדימויים הנורמטיביים שהיא מבקשת לייחס לאימה.

בתמה הרביעית תוארו המשמעויות המשפחתיות והחברתיות של גילוי העריות. ראשית תוארה הזהות החברתית של המשפחה שנעה על רצף שבין משפחות שמוגדרות על ידי הסביבה כנורמטיביות, למשפחות שמוגדרות על ידה כפתולוגיות. על פני הרצף משפחות שמראות לחליפין מופעים פתולוגיים ונורמטיביים. שנית תוארו שלושה סוגי צידוקים שנותנות הנפגעות לכך שגילוי העריות התבצע במשפחתן:1 . צידוקים שמתבססים על תכונותיו של הפוגע (תלותיות מול עריצות) ונסיבות חייו הקשות.2 . צידוקים שמתבססים על היחסים בין הפוגע לנפגעת כשגילוי העריות מפורש כתוצר של אהבה אינטימית או לחלופין שאיפות נקמה.3 . צידוקים שמתבססים על מאפייני משפחת המוצא כשגילוי העריות נתפס כתוצר של מחסור בחינוך מיני הולם במשפחה או לחלופין כתוצר של חולשת המשפחה בהגנה על חבריה מפני איומים פנימיים וחיצוניים. בחלקה המרכזי של התמה תוארו התנאים שאפשרו לגילוי העריות להישמר בסוד טרם חשיפתו ולהותירו חבוי גם לאחר שנחשף. שומרי הסוד כללו את הפוגע, את האם, את משפחת המוצא ומסגרות חברתיות פורמאליות ובלתי פורמאליות. כל אלה עשו שימוש במגוון עשיר של טכניקות לשמירת הסוד, חלקן משותפות וחלקן ייחודיות.

בתמה החמישית תוארה תופעת ריבוי הקולות (פוליפוניה) בקרב נשים נפגעות גילוי עריות. נראה כי נשים נפגעות גילוי עריות מציגות כמה קולות/עולמות שבהן הן חיות במקביל. ריבוי הקולות נוצר בילדות, כאשר הילדה מבינה שלא תוכל לשרוד בדמות נפגעת מינית וכי עליה לדאוג להסתיר את הדמות הזו וליצור עולמות חלופיים שבהם תתקיים. ריבוי הקולות מכיל היבטים סטרוקטורליים ודינאמיים. היבטים סטרוקטורליים כוללים את סוגי הקולות שהנשים מציגות:1 . הקול הנורמטיבי – מייצג את הזהות הציבורית של הנשים, את האופן שבו הן מבקשות להיתפס על ידי אחרים. זהו קול חיצוני שנוצר במטרה להסתיר את קיומו של קול פנימי שונה בתכלית: קול התוהו- קול הילדה הפגועה.2 . קול התוהו – מייצג את זהותה הפסיכולוגית של הנפגעת כפי שמתעצבת בעקבות גילוי העריות.

הוא מומשג במטאפורות של מלחמה ומתואר כתחושה של מוות פסיכולוגי. הוא נחשב לקול האותנטי שיש להסתיר.3 . קול הסינתזה – מייצג ניסיון לבנות גשר בין הקול הכאוטי לנורמטיבי, באמצעות התבוננות על קול התוהו כעל וריאציה הכרחית של הקול הנורמטיבי. היבטים דינאמיים כוללים סוגי מעברים בין הקולות: מעברים נשלטים (הנשים משתמשות בטכניקות מבוקרות על מנת לעבור מעולם לעולם) ומעברים בלתי נשלטים (הנשים חוות חדירה כפויה של עולם התוהו לעולם הנורמטיבי).

התמה השישית והאחרונה תיארה את משמעותה של סליחה עבור נשים נפגעות גילוי עריות. בניגוד לשאר התמות שנבעו מפרספקטיבה אמית (emic), כלומר מתוך החוויה הסובייקטיבית של הנשים, הסליחה הועלתה במרבית המקרים מתוך פרספקטיבה אתית (etic), כדרישה חיצונית של החוקרת. סליחה עבור הנשים מבוססת, ראשית כל, הנחות המבוססות על פסיכולוגיה עממיות שיש להן אודותיה, המהוות את המסגרת הנורמטיבית של שאיפות, פנטזיות ומשאלות ביחס אליה. שנית הסליחה נחווית בהתאם לאופן שבו היא מקרינה על רגשות הנשים כלפי עצמן והפוגע. נשים שסלחו תיארו רגשות שליליים מופחתים כלפי הפוגע ואחרים בעקבות הסליחה. נשים שחוו עצמן כמי שלעיתים נדירות חשו כעס כלפי הפוגע הביעו אמביוולנטיות ביחס לסליחה: מצד אחד ביקשו להימנע מלסלוח כדי שיוכלו לכעוס, ואף להשתמש בכעס כאמצעי הגנה מפני פגיעה חוזרת. מצד שני חששו לכעוס משום שכעס על הפוגע פירושו עבורן אובדן הדימוי שלו כדמות מיטיבה בחייהן.

בהתאם לריבוי הקולות שהנשים מציגות, מקבלת גם הסליחה מופעים שונים בכל אחד מהקולות: הסליחה יכולה להיתפס כמשאלת לב בקול הנורמטיבי, אך בקול התוהו היא הופכת לגוף זר המנותק מחוויית הפגיעה. בקול הסינתזה הנשים מתבוננות על הסליחה כמשקיפות חיצוניות, ובוחרות, מתוך שיקולי רווח והפסד, לסלוח או שלא לסלוח. סוגיית הסליחה לפוגע נעה על שני רצפים: רצף של סליחה/אי סליחה ורצף של נוכחות הפוגע בסליחה כדמות/רקע. הסליחה לאם נעה אף היא על רצף של סליחה/אי סליחה. בקצה הרצף נשים המבקשות שלא לסלוח לאמהות שנתפסות כמזיקות לזהותן הפסיכולוגית, ובקצהו השני נשים שמבקשות לסלוח לאמהות כדרך לחוש אמפתיה כלפיהן ולבסס את הקשר עימן בבגרות. הנשים מתארות מסרים חברתיים שונים ולעיתים מנוגדים שהן מקבלות ביחס לסליחה, כגון ציפייה להימנע מלסלוח כי גילוי עריות הוא מעשה בלתי נסלח אל מול ציפייה לסלוח (במובן של לשכוח) ולהמשיך הלאה בחייהן.

הדיון עוסק בניתוח תופעת הסליחה בקרב נשים נפגעות גילוי עריות מהפרספקטיבה הפנומנולוגית והפנומנולוגית-אקזיסטנציאלית. סליחה מקננת בתוך עולם החיים של נשים נפגעות גילוי עריות ולכן נכללת בתוך היותן בעולם. אירוע גילוי העריות, כמו גם היחסים של הנשים עם השחקנים השונים בדרמה של חייהן, החל מהפוגע וכלה בחברה ברמת המקרו, משמשים בדמות או כרקע, ובהתאם מתעצבת גם הסליחה בדמות או ברקע. עולה כי סליחה לרוב ממוקמת כרקע ונובעת מגישה אתית ולא אמית, כלומר מדרישות החוקר ולא מתוך עולם החיים של הנשים. בנוסף, הנשים מתקיימות במקביל בכמה תחומי משמעות מוגדרים: תחום אחד מייצג זהות פנימית מחתרתית ותחום שני מייצג את הזהות החברתית של הנשים. הנשים נמצאות בתהליכים של אינטגרציה וספרציה של הזהויות.

הסליחה יכולה להתקיים רק כאשר מתקיימת אינטגרציה בין הזהויות, בעוד שספרציה ביניהן הופכת את הסליחה למנותקת מעולם החיים (או לחלופין מתקיימת רק ברמה פרסקרפטיבית).

הבניית הזהויות ובהתאם לה גם הבניית הסליחה מתקיימים במימדים של זמן, מרחב ואחרים. במימד הזמן הנשים מתקיימות על שני זרמי זמן. הזהות החברתית מתקיימת בהתאם לשטף הזמן העולמי, אך הזהות המחתרתית מתקיימת בהתאם לשטף זמן סובייקטיבי שבו העבר מתקיים בהווה והעתיד נמוג. הסליחה נתפסת כנעדרת ממימד הזמן של הזהות המחתרתית. גילוי עריות פירושו חוויה של אובדן המרחב הפנימי והסליחה נמדדת על פי היכולת שלה לחזק או להחליש את יסודות המרחב החי של הנשים. גילוי עריות פירושו חוויה של אובדן המרחב הפנימי, והסליחה נמדדת על פי היכולת שלה לחזק או להחליש את יסודות המרחב החי של הנשים. הנשים הנפגעות מגיבות לסדרה של תפקידים חברתיים תרבותיים סותרים: סלחניות, נקמניות או מספקות יצר המציצנות של החברה. המודל התיאורטי המעוגן בנתונים שמוצע במחקר משקף את האינטראקציה בין הזהויות, השאיפה לאינטגרציה וספרציה ביניהן והסליחה.

ההשלכות התיאורטיות של המחקר מצביעות על תרומתו לחקר גילוי העריות ולחקר הסליחה בקרב נפגעות גילוי עריות. בהקשר לחקר גילוי העריות ההמלצה היא להימנע מהנחות מוקדמות אודות משמעותה של הפגיעה המינית עבור הנפגעות, ולבחון את משמעותה בהתאם לקונטקסט האישי והחברתי של כל נפגעת. שנית מומלץ להעמיק את המחקר אודות הקשר של הנפגעות עם הפוגעים בבגרותן.

אף כי דמות הפוגע ממשיכה להתקיים בחייה הפסיכולוגיים של הנפגעת ברמות שונות של חודרנות, נראה כי נושא זה לא מקבל ביטוי מחקרי הולם, ייתכן שבשל העדר גב פוליטי. בהקשר לחקר הסליחה וגילוי העריות מומלץ להתבונן עליו במקביל בקונטקסט אישי, בינאישי וחברתי, שכן כל אחד מהם מקרין על האופן שבו תתעצב חוויית הסליחה אצל הנשים הנפגעות. ההשלכות הפרקטיות של המחקר מצביעות על הצורך של אנשי מקצוע לבחון בזהירות את משמעותה האינדיווידואלית, כמו גם החברתית, של הסליחה עבור הנשים הנפגעות, ובמקביל גם את עמדותיהם האישיות והמקצועיות ביחס אליה.

שילוב הסליחה בטיפול כתהליך בינאישי שכולל גם את הפוגע עשוי להיות בעל משמעות, בייחוד לאור צורך ניכר של הנפגעות בהכרה של הפוגע במעשה הפגיעה ובבקשת מחילה שלו כדרך לשנות את הנרטיב שלהן.