copyright 2002, Making Daughters Safe Again

במהלך עשרים השנים האחרונות, ההכרה החברתית במספר המקרים של התעללות מינית בילדים זינקה מאחד למליון לאחד מארבעה או חמישה ילדים (Hastings, 2000). במהלך הזמן הזה, שלטה במחקרים התפיסה הבלעדית של ילדה כקורבן של התנהגות מינית גברית בלתי הולמת, וכך גם ההבנה את ההתעללות המינית בילדים. למרות זאת, מחקרים מהזמן האחרון מגלים בעקביות שנשים אחראיות לאחד מתוך ארבעה אירועים (Pearson, 1997), ולעיתים קרובות הם מאתגרים את התפישה שהיתה קיימת עד כה (Fitzroy, 1997). שימת דגש מיוחד על הנושא של ניצול מיני אשה-אשה חשוב לא רק כדי לספק התערבות ותמיכה לשורדות ולתוקפות, אלא גם לצורך הגברת ההבנה שלנו בנוגע למיניות האנושית בכלל ולניצול מיני של ילדים בפרט.

ניצול מיני של ילדים הוא נושא מאתגר להגדרה. התעללות בילדים באופן כללי מוגדרת כפעולה אנושית "מוקעת ומסוכנת, קרובה ביותר וניתנת למניעה", אשר גורמת נזק לילדים (Finkelhor & Korbin, 1988). התעללות מינית בילדים הוסברה במונחים של רכושנות/בעלות ושליטה (Maltz, 1991) יחד עם הרצון להשיג סיפוק מיני (Mitchell &Morse, 1998). הגדרת ניצול מיני בידי נשים מצריך הגדרה רחבה יותר כ"ניצול מיני יכול להתרחש ללא פין" (Rosencrans, 1997). התעללות מינית של אשה בקורבן – ילד או ילדה – עשויה לכלול: סיפוק צרכים רגשיים או מיניים באמצעות הילד, ביקורתיות כלפי מיניות הילד, חשיפת הילד לתכנים מיניים בלתי ראויים כגון פורנוגרפיה, ומגע פיזי ישיר הכולל גירוי מיני וחדירה ידנית. מרכיב חשוב נוסף הוא כוונת הפוגע (Rosencrans, 1997), המבוססת בחלקה על תפיסת הקורבן את ההתנסות.

שני המחקרים המקיפים ביותר שהתפרסמו בנושא ניצול מיני אשה-אשה הם של Rosencrans (1997) וMitchell- &Morse (1998). עם 93 ו- 80 נחקרים בהתאם. שניהם מבוססים על שאלונים מקיפים שמולאו בידי שורדות, וכללו אינפורמציה על התנסות בניצול, משפחת המוצא, והשפעות הניצול.Rosencrans  התמקד באופן בלעדי בניצול מיני אם-בת, אבל גם אצל Mitchell & Morse רוב המתעללות המזוהות היו האמהות. פוגעות נוספות היו סבתות, אחיות, דודות, ביביסיטריות, מורות, מטפלות, חברות כת, ומדריכות בצופים.

פעולות מיניות שדווחו ע"י שורדות ניצול מיני אשה-אשה כללו, אבל לא רק: חדירה ידנית, החדרת חפצים, נגיעות וגיפופים הדדיים, מין אוראלי, חוקנים בלתי נחוצים, וכפיית צפייה הדדית במצבים אינטימיים (רחצה, התלבשות ו/או אוננות).

שורדות של ניצול מיני אשה-אשה מדווחות שהפוגעת בהן נראתה "נורמלית" ולעיתים היתה חברה מכובדת בקהילה. זו עשוייה להיות הסיבה שהפשעים שלהן כמעט ואינם מדווחים. סיבות נוספות כוללות: חוסר הגנה מצד האבות שנעדרו פיזית או רגשית מהמערכת המשפחתית, הגיל הצעיר יותר של הקורבנות בהשוואה לניצול בידי גברים, והנדירות שבה הפוגעת פונה לטיפול (Jenings, 1993). בנוסף, מאחר ונשים לעיתים קרובות ממלאות את תפקיד 'המטפלת הדואגת לרווחת  הילדה', פוגעת אשה יכולה לעשות זאת במסווה של מתן טיפול מתאים.

נדירות הדיווח על ניצול מיני אשה-אשה יכולה להיות מוסברת גם בקונטקסט חברתי רחב יותר, מאחר וסוג זה של התעללות אינו מוכר ואינו קיים בתודעה הציבורית. הקהילה הפמיניסטית, שניצבת לעיתים קרובות בחזית הפניית תשומת הלב לאלימות כלפי נשים, התמקדה באופן בלעדי כמעט על הגברים כמבצעי ההתעללות המינית כלפי הנשים. ההסבר הפמיניסטי לדינמיקה הזו של גבר-אשה היה תמיד במונחים של סוציאליזציה ותרבות גברית (Finkelhor), עם שימת דגש על הכוח והאגרסיה הגברית (Ellliot, 1993). התופעה של נשים פוגעות, המתעללות מינית בנשים אחרות, קוראת תגר על האמונות הנוכחיות בדבר התנהגות מינית ומיגדר, כולל ההגדרה של התנהגות מינית במונחים של גבר-אשה, והדעה הרווחת שנשים ככלל אינן יוזמות פעילות מינית.

הסיבות לכך שיש מבוגרים המנצלים מינית ילדים עדיין אינן מובנות במלואן, למרות שנוסחו תיאוריות אחדות. למשל,Hastings   טוענת שרגשות מיניים כלפי ילדים הינם חלק מהתרבות האנושית, והולכים אחורה עד לזמנים העתיקים, כשילדים יוונים שימשו לצורך מין אנאלי, והרומאים ציינו יום מיוחד לכבוד זונות ילדות. בחברה המודרנית, בחלקו בגלל רגשות מבוכה סביב ההתנהגות המינית, אנשים נוטים לתגובת יתר כלפי ניצול מיני של ילדים. היא טוענת שהדבר אינו כל-כך מזיק כמו התעללות פיזית, ולא יותר מזיק מהתעללות מילולית. לטענתה – עצם תיוג ההתעללות המינית כסוטה במיוחד, מוסיף וגורם להשלכות קשות על השורדת ומונע מהפוגעים לבקש עזרה. בניגוד למחשבה של הזרם המרכזי, היא אינה מאמינה שהתנהגות מינית של מבוגר עם ילד היא תוצאה של סטייה או מופרעות אישית, אלא תגובה לתרבות המודרנית שבה תפיסות המיניות אינן ברורות, ואשר תומכת באופנים אחדים של פלישה מינית, כמו ביצוע ברית-מילה בילדים, ומוצאת את האחרים, כמו הטרדה מינית, כבלתי ראויים באופן קיצוני.

Finkelhor & Araji יצרו מודל בעל ארבעה גורמים כדי להסביר פדופיליה, והם מספקים הסברים אישיים וסביבתיים להתנהגות או מחשבות מיניות של מבוגרים כלפי ילדים. התאמה רגשית – מתקשרת ליכולתו הדלה של הפוגע, ולצורך להתקשרות מינית עם ילד כתוצאה מחוסר בגרות, הערכה עצמית נמוכה, או קשרים חברתיים עלובים. זה יכול גם לשמש כדרך להשיג כוח אשר יתכן ואבד לו כילד, כתוצאה מהתנסות טראומטית. עוררות מינית – מתייחסת לתגובה פיזיולוגית המוצתת בתגובה  למחשבות או פעילות מינית עם ילדים, ובחלקה עשויה להיות תוצאה של התנייה מהתנסות טראומטית מוקדמת. עכבות – מתייחסות לחוסר היכולת למצוא מענה לצרכים מיניים או רגשיים באמצעות קשרים הטרוסקסואלים בוגרים, בגלל סיבות התפתחותיות או מצביות. חוסר-עכבות יכול להיות מועצם ע ל ידי מתחים סביבתיים ומרכיבים אישיים, כמו יכולת שליטה נמוכה בדחפים.

כשמודל זה נוסח לראשונה, הוא הציג תפישה מקיפה הרבה יותר על פדופיליה מזו שהיתה מוכרת עד אז, וגם היום עדיין מרבים להשתמש בו. למרות זאת, הוא נוסח מתוך מחשבה על הגבר כמתעלל, כפי שניתן לראות מהשימוש בלשון זכר לאורך כל המודל. בגלל אוריינטציה-גברית זו של המודל, יש הצדקה לבדיקת הדומה והשונה בין גברים מתעללים לנשים מתעללות.

בדומה לגברים, אפשר לראות את הנשים המתעללות כקורבנות של התעללות מינית בעברן, ויתכן שכך הן נותנות ביטוי, או מנסות להחזיר לעצמן את הכוח והשליטה על חוויות הניצול שלהן עצמן כילדות (Rosencrans, 1997). יכול להיות שגם הנשים אינן בוגרות מבחינה התפתחותית, כפי שרואים אצל אמהות מתעללות, אשר לעיתים קרובות מעמידות את צרכיהן לפני אלו של בנותיהן, ומחפשות תמיכה רגשית אצל הקורבנות שלהן, מה שלרוב מסתיים בהיפוך תפקידים (Mitchell,1998 & Morse). הן גם עשויות להיות בעלות עכבות מצביות בפני רצון לקשר מיני עם מבוגר, כשורדות שראו את הפרטנר של אביהן או אמן נעדר פיזית או רגשית, מה שיתכן והורגש גם על ידי האמהות.

יתכן והמרכיב של "עוררות מינית" אינו תופש כל-כך לגבי נשים מתעללות, משום שנשים, יותר מגברים, עשויות לפגוע מינית בקורבנות שלהן מבלי שתהיה עוררות מינית (Hastings, 2000), ועלולות להתעלל יותר כתגובה לשנאה שהן חשות כלפי גופן או הנשיות של עצמן. אצל אשה מתעללת פעמים רבות גם מוצאים חוסר בהירות לגבי גבולות נכונים, והיא תופסת את בתה כשלוחה פיזית של הגוף שלה עצמה. (Fitzroy, 1997 Rosencrans, 1997). קיימת גם האפשרות שנשים,   במיוחד אמהות, אינן יודעות מתי הן נוהגות שלא כיאות מבחינה מינית עם ילדיהן, מאחר והקווים המנחים של נגיעות מיניות ולא-מיניות בין נשים וילדים אינם תמיד ברורים (Hastings, 2000).

במונחים של אישיות המתעללים, סקירת ספרות שנערכה על ידי Jenings ב- 1993, מצאה כי קיימים הבדלים מסויימים בין נשים וגברים המתעללים מינית בילדים, כולל העובדה שהרבה יותר נשים מבצעות את ההתעללות יחד עם אדם נוסף, נוטות יותר להכיר את הקורבן, נוטות להיות פחות אלימות בהתעללות, ומתעללות בקורבן שלהן תקופת זמן קצרה יותר. מחקר קודם אף מצא שנשים שמתעללות מינית בילדים הן לרוב בנות-עשרה או נשים צעירות שעסוקות בבדיקת ההתנסות המינית (Rosencrans, 1997).

אנו מוצאים (Matthews, 1993) שלוש קטיגוריות של נשים מתעללות בילדים: אלה שאולצו על ידי גברים, מורה/מאהבת, ואלו שנחשפו בעצמן להתעללות. הנשים שאולצו על ידי גברים, הוכרחו לקחת חלק בהתעללות בילד באמצעות שימוש בכוח פיזי או רגשי. המורה/מאהבת נמצאת בד"כ בעמדת כוח, ותופשת את היחסים שלה עם הילד כרומנטיים. הנשים שנחשפו חוו התנסות טראומטית מוקדמת אשר תרמה לניצול שלהם את הילד. אפיונים אלה מתיחסים לנשים מתעללות בבנים ובנות כאחד, וההסברים להתעללות משוייכים יותר לאספקטים סביבתיים ומצביים מאשר לאפיונים אישיותיים.

שיוך מעשי ההתעללות לאספקטים החיצוניים לפרט, עשויים להיות תוצאה של ראייה אוהדת יותר את המתעללת האשה. עפ"י Matthews, נשים שמתעללות בילדים חולקות לרוב את האפיונים האישיותיים הבאים: בושה, הערכה עצמית נמוכה, פגיעה ביכולת האמפאתית וכעס, אשר נובע מכאב ופחד המונחים בבסיס. היא מדווחת שהנשים פחות נוטות להכחיש מלכתחילה את ההתעללות, ונוטות יותר מהגברים לקחת על עצמן את האחריות. היא טוענת שתקופות מאסר קצרות יותר, של 45 יום עד 6 חודשים משיגות אפקט חיובי, מאפשרות לאשה להמשיך בחייה, ולטפל בבעיות אשר גרמו לה להתעלל.

המחקר שעוסק ישירות בנשים המתעללות מינית בילדים אינו שלם וחד-משמעי במקרה הטוב, ולעיתים הוא אף משתנה ובלתי מייצג, מאחר והוא ממקם את כל קשת הנשים המתעללות באותו מחקר, ואינו עושה הבחנה בין הקורבנות – בנים או  בנות (Jenings, 1993). זה עלול להוביל להכללה בלתי מדויקת לגבי המתעללות והקורבנות. בזמן האחרון נערכים מחקרים יותר ממוקדים עם מדגמים של קורבנות אשה-אשה בלבד, ולעיתים קרובות הם סותרים חלק מההכללות במחקרים הישנים יותר על נשים מתעללות.

ב- 1997 מצאה Rosencrans שהאמהות המתעללות רובן נשואות ומבוגרות יותר, והתעללו בבנותיהן בגיל ממוצע של 8.5 עד 10 שנים. ארבעים ותשעה אחוז מהשורדות דווחו שההתעללות המינית לוותה גם באלימות פיזית, כששלושים אחוזים מהן דרגו את האלימות במקום הגבוה ביותר על סקאלה של 5 דרגות. משך הזמן בו התרחשה ההתעללות, כמו גם האלימות של הנשים המתעללות, נתמכים גם במחקרים נוספים (Morse, 1998 & Mitchell).

מרכיב האלימות הוא נקודת מחלוקת בין המחקרים המתמקדים בנשים המתעללות, לבין אלה שמתמקדים בקורבנות. הדיווחים מהשורדות נראים יותר משכנעים, היות והם מבוססים על התנסויות של מדגם גדול יותר של שורדות התעללות מינית אשה-אשה. חשוב גם לציין שתופעת האלימות של נשים כלפי הזולת אינה חדשה, מאחר ונשים הן אלה שמבצעות את מרבית רציחות הילדים בארה"ב, ומבצעות יותר אלימות פיזית כלפי אחאים, קשישים וילדים מאשר גברים. (Pearson, 1997). הבנת מידת היכולת של נשים להיות אלימות יש לה משמעות חברתית, מאחר ו- 62% מאוכלוסית בתי הכלא עברו התעללות בידי גברים ונשים, וגברים שלקחו חלק באלימות בתוך המשפחה עברו התעללות בידי יותר נשים מאשר גברים בילדותם (Pearson, 1997).

המסקנות לגבי נשים שמתעללות מינית בילדים יכולות להיות עוד יותר בלתי מהימנות, משום שהן מבוססות על מדגמים קטנים של נשים שכבר הורשעו ע"י המדינה, ואולצו להשתתף בתכניות טיפוליות. זה עלול להשפיע לא רק על האפיונים שהן בוחרות להציג, אלא גם הקבוצות האלה של הנשים אינן מייצגות את כלל המתעללות מינית אשה-אשה, שלרוב אינן בתהליך טיפולי: רוב הקורבנות שלהן שומרות על שתיקה, או שלא מאמינים להן אם הן בכל זאת מדווחות על הפוגעות. לבסוף, רמת האחריות שאכן קיימת אצל נשים פוגעות צריכה להלקח בחשבון לא רק במונחים של מוסר-הכליות שהן מבטאות כאשר מחייבים אותן בטיפול, אלא זה משתקף גם בנדירות שבה הן מחפשות טיפול בעצמן ומיוזמתן.

החשאיות האופפת התעללות מינית אם-בת באה לביטוי בדיווחי השורדות שההתעללות היא האספקט המוחבא ביותר של חייהן, ושהן מעולם לא דיברו עם אף שורדת אחרת על אופן ההתעללות בהן. אותן שורדות שכן מנסות לחשוף את התנסותן, מרגישות מוקעות לא רק ע"י החברה כי אם גם ע"י שורדות של התעללות גבר-אשה (Fitzroy, 1997). זה נובע בחלקו מחוסר האמון הכללי שסוג כזה של התעללות אכן יכול להתרחש, או מהתפישה של נשים מנצלות מינית כיותר עדינות, וכאלה שרק טועות במעשיהן.

במונחים של מערכות תמיכה לשורדות (Rosencrans, 1997),מדווח שאף אחת מהשורדות לא סיפרה לבני זוגן או לילדיהן על ההתעללות, ורק 3% סיפרו למטפל/ת שלהן על כך, למרות ש 81% מהן נמצאות בטיפול. בניגוד לכך, 83%  מהשורדות במחקר (Mitchell & Morse, 1998) סיפרו למטפלת שלהן ו- 36% סיפרו לבני זוגן. חוסר ההתאמה הזה יכול להיות מוסבר בצורה הטובה ביותר ע"י האופן שבו נאספו נתוני המחקר, משום שזה לא היה מדגם אקראי. ה"סוד" של אם-בת אצל רוזנקרנץ לעומת אשה-אשה אצל האחרים, מצדיק מחקרים נוספים, כמו גם הבחנה בין כל המימדים האחרים.

ההשלכות של התעללות מינית אשה-אשה על ההתנסויות המיניות של האשה בבגרותה, יכולות להיות דומות להשלכות של כלל הנפגעות מהתעללות מינית. עפ"י, מקצת מהבעיות המשותפות לשורדות התעללות מינית הן: פחד ממין, תפישת המין כחובה, תגובה שלילית חזקה למגע, קשיים עם עוררות מינית ותחושות, והתנתקויות תדירות. יכולות להיות להן גם מחשבות ופנטזיות מיניות טורדניות, והתנהגות מינית כפייתית או בלתי הולמת (Maltz, 1994).

לשורדות התעללות מינית אשה-אשה יכולות להיות גם השלכות נוספות ייחודיות להן. זה כולל אמביוולנטיות לגבי הזהות המיגדרית ותפקידי המיגדר. עלול להיות קושי לשורדות לפתח את זהותן כנשים ולתקשר/להתייחס לנשים אחרות, בעוד החברה לוחצת עליהן להיות קונפורמיות עם התפקידים הנשיים. הן גם עלולות להרגיש כי יכולתן להיות נשים "בריאות" נהרסה כליל ע"י ההתעללות. עבור אותן שורדות של ניצול מיני אם-בת, הכפילות בתפישת האמהות כמקור החיים יחד עם המוות הפוטנציאלי, כמו גם ההזדהות עם המתעללת כאשה וכאם, יכולים להיות סיבה להתייסרות.

לשורדות התעללות מינית אשה-אשה יכול להיות חוסר בטחון באשר לנטייתן המינית. שלא בהתאם נורמה הסטטיסטית הכללית הנוגעת לנטייה מינית, השורדות במחקר של רוזנקרנץ (1997) זיהו את עצמן כ- 42% הטרוסקסואליות, 36% הומוסקסואליות,  ו10% ביסקסואליות. השורדות במחקר של מיצ'ל ומורס (1997) זיהו עצמן כ- 51% הטרוסקסואליות,18%  הומוסקסואליות,11%  ביסקסואליות, ו10% – לא מזהות או לא יודעות. האם סטטיסטיקות אלה הן בחלקן תוצאה של חוסר בטחון בקשר לנטייה המינית, יתר פתיחות בתגובות, או האם ההתנסות בניצול אשה-אשה היתה הפקטור המכריע לגבי הנטייה המינית – זה דורש בחינה זהירה נוספת, ותהווה תוספת משמעותית לידע על התפתחות הנטייה המינית.

לבסוף, יתכן ולשורדות של ניצול מיני אם-בת יהיו יותר קשיים מאשר לשורדות ניצול מיני אשה-אשה, במונחים של אינדיוידואליזציה, או פיתוח תחושת עצמי. למרות שגבולות מטושטשים הינם חלק נורמלי ביחסי אם-ילד/ה במהלך הינקות, החל מתהליך הלידה וההנקה, אמהות מתעללות ממשיכות לטשטש את גבולות בנותיהן, ומשאירות את האם ובתה לכודות זו בזו. כתוצאה, הבנות עלולות להיכנע לאמהותיהן, ולא לפתח כל תחושת עצמי כבן אדם נפרד – פיזית, רגשית ומינית. הדינמיקה הזו היא מסוכנת, כי הבנות הללו הופכות לאמהות בעצמן, ומסתכנות בחזרה על אותו מעגל עם בנותיהן. הפוטנציאל הזה משתקף גם בדאגה של השורדות שמא יהיו אף הן מתעללות בילדיהן, בפרט אם הן רואות עצמן כלא יותר מאשר שלוחה של אמהותיהן.

הנושא של ניצול מיני אשה-אשה זכה להתעלמות כללית בזמן פיתוח המושג של ניצול מיני של ילדים. נשים ואמהות כפוגעות מינית מאתגר את החוקרים ואת הציבור בכללותו. יש לבדוק מחדש אמונות בהן החזיקו עד כה בנוגע לתפקידים הנשיים, ומה מייצר את ההתעללות המינית, ע"י בחינה כיצד באה המיניות שלנו לביטוי, וכיצד היא נחווית כיותר מאשר רק אקט מיני גבר-אשה. בנוסף, ע"י ההתמקדות בנשים פוגעות שפעולותיהן מוסברות יותר במונחים תרבותיים וסביבתיים – מאחר ואינן יכולות להיות מוסברות במשוגים של גברים פוגעים – אולי תגבר גם הבנתנו על הגבר הפוגע, או תוגדר מחדש.

לבסוף, וחשוב ביותר, התעללות מינית אשה-אשה היא נושא שדורש מחקר ושיח ציבורי, כך ששורדות תוכלנה לקבל את התמיכה, האינפורמציה והאישור לו הן ראויות, וילדות קטנות, אמיצות מספיק כדי לספר, יזכו יום אחד שיאמינו להן.

References

Elliot, M. (1993). Female sexual abuse of children. New York: Guilford Press.

Finkelhor, D., & Araji, S. (1986). Explanations of pedophilia: a four-factor model. The Journal of Sex Research, 22(2), p. 145-161.

Fitzroy, L. (1997). Mother/daughter rape: a challenge for feminism. In Cook, S., & Bessant, J. (Eds). Women's encounters with violence: Australian experiences. Thousand Oaks, CA: Sage Publications.

Hastings, A.S. (2000). From generation to generation: understanding sexual attraction to children. Washington: Wellness Institute.

Jennings, K.T. (1993). Female Child Molesters: a review of the literature. In Elliot, M. (Ed.) Female sexual abuse of children, 219-234. New York: The Guilford Press.

Lawson, C. (1993). Mother-son sexual abuse. Child Abuse and Neglect, 1, 261-269.

Maltz, Wendy, (1994). "Sex therapy with survivors of sexual abuse". Moving Forward, 3(1), Retrieved from the World Wide Web: http://movingforward.org/v3n1-professionals.html

Matthews, J.K. (1993). Working with female sexual abusers. In Elliot, M. (Ed.) Female sexual abuse of children, 57-73. New York: The Guilford Press.

Mitchell, J.M., & Morse, J. (1998). From victims to survivors: reclaimed voices of women sexually abused in childhood by females. PA: Taylor & Francis Group.

Pearson, P. (1997). When she was bad: violent women and the myth of innocence. New York: Penguin Putnam, Inc.

Rosencrans, B. (1997). The last secret: daughters sexually abused by mothers. VT: Safer Society Press.

המאמר תורגם על ידי רותי מתוך האתר הבא:
http://mdsasupport.homestead.com/files/fpsa.html