מאת Robert Burney

"דמיינו תסריט שבו אמא בוכה בחדר שינה וילדה בן השלוש מדדה לתוך החדר. אחרי שהוא מבחין בה, לילד הבעת פנים כאילו אמו עומדת למות. הוא מבועת ואומר לה "אמא, אני אוהב אותך!". אמא מביטה בילדה, עיניה מלאות אהבה וחיוך מתפשט על פניה. היא אומרת "אוי מתוק שלי, אני אוהבת אותך כל-כך. אתה ילדי הנפלא. בוא לכאן ותן לאמא חיבוק גדול. אתה נותן לאמא הרגשה כל-כך טובה."

סצינה נוגעת ללב? לא. ניצול רגשי או התעללות רגשית. הילד קיבל זה עתה מסר שלו יש את הכוח להציל את החיים של אמא. שיש לו את הכוח להשפיע ולפיכך האחריות על הרגשות של אמא. הדבר קרוי ניצול או התעללות רגשית שעומדת בבסיסה של מערכת יחסים של גילוי עריות רגשי, שבה הילד מרגיש אחראי לצרכים הרגשיים של ההורה.

הורה בריא יסביר לילד שזה בסדר שאמא בוכה, שזה בריא וטוב שאנשים יבכו כשהם עצובים או פגועים. הורה בריא רגשית יציג מודל לחיקוי עבור הילד שבו זה בסדר שיהיה לו כל טווח הרגשות – עצב ופגיעה, כעס ופחד, שמחה ועליצות.

מתוך Codependence: The Dance of Wounded Souls by Robert Burney

לפני כמה שנים הייתי עד לסצנה שהייתה עבורי הוכחה חותכת לכך שהדבר הטוב ביותר שכל אחד יכול לעשות למען האנשים שהוא אוהב הוא להתמקד בהחלמה של עצמו. באחד המפגשים של CoDA (CoDependents Anonymous), ילד קטן בן ארבע שהגיע יחד עם אמו למפגשי 12 הצעדים במשך שנתיים, ישב על ברכיו של גבר, מטרים ספורים מהמקום בו אמו שיתפה ברגשותיה ובכתה. הוא לא טרח כלל להסתכל עליה כשבכתה. הגבר שנראה היה מודאג יותר מהילד, אמר לו: "אמא שלך בוכה כי היא עצובה". הילד הקטן הביט לרגע לעבר אמו ואמר "כן, היא משתפרת" וחזר לשחק במשחק שלו. הוא ידע שזה בסדר שאמא שלו בוכה ושזה לא מתפקידו לתקן אותה. לילד הזה בן הארבע כבר היו גבולות בריאים יותר מאשר למרבית המבוגרים – בגלל שאמא שלו הייתה בתהליך החלמה, עובדת על ההחלמה של עצמה.

יש כמה היבטים של הסצנה הנ"ל שבולטים בנדירותם בחברה שלנו. ההיבט הראשון הוא שלמבוגר היה מקום בטוח לחלוק ולחוות את הרגשות שלו. השני, נדיר יותר, שהיה שם ילד שנראה שיש לו גבולות בריאים בינו לבין ההורה  שלו.

אחת הדינמיקות הפולשניות, הטראומטיות והמזיקות ביותר שקורות במשפחות בחברה בלתי מתפקדת ולא כנה זו הוא גילוי עריות רגשי. הוא נפוץ ביותר בחברה שלנו אבל מעט מאוד נכתב או נדון סביבו.

גילוי עריות רגשי מתרחש כאשר הילד מרגיש אחראי לרווחתו הנפשית של ההורה. הדבר קורה מכיוון שההורים לא יודעים כיצד לקיים גבולות בריאים. הדבר יכול לקרות עם הורה אחד או עם שניהם, מאותו מין או ממין שונה. זה קורה כי ההורים אינם כנים עם עצמם ברמה רגשית ולא יכולים לספק את צורכיהם באמצעות בן זוגם או מבוגרים אחרים. יש אנשים בתחום בריאות הנפש שמתייחסים לדינמיקה זו כאילו ההורה הפך את הילד לבן זוג פונדקאי (surrogate spouse).

סוג כזה של ניצול יכול לקרות בכמה דרכים. בקצה האחד של הסקלה, ההורה "מפיל" על הילד. זה קורה כאשר ההורה מדבר על עניינים של מבוגרים ועל רגשות בפני הילד כאילו הילד היה שווה להם. לעתים, שני ההורים מפילים על הילד בדרך כזו שמעמידה את הילד במרכזו של סכסוך בין ההורים – כשכל אחד מהם מתלונן באוזניו על השני.

בקצה השני של הסקלה יש משפחה שבה אף אחד לא מדבר על הרגשות שלו. במקרה כזה, למרות שאף אחד לא מדבר על רגשות, עדיין קיימים זרמים תת קרקעיים בתוך המשפחה שהילד חש בהם ומרגיש מידה מסוימת של אחריות עליהם, אפילו אם אין לו מושג לגבי הסיבות למתח, כעס, פחד או פגיעה. הילד מרגיש אחראי עליהם כי הוא סובל מההשלכות – בין אם זה דרך התפרצויות מצד ההורים או דרך זה שההורים לא זמינים לילד ברמה הרגשית.

לעתים קרובות הורה שיש לו מערכת הגנות פסיבית, לרוב תלותית (codependent) יתחתן עם הורה שיש לו מערכת הגנות תלותית (codependent) אגרסיבית, כך שאחד ההורים הוא עצמאי לכאורה והשני לוקח את תפקיד הקורבן.

מה שקורה בדינמיקה שכיחה זו הוא שההורה הפסיבי מאפשר להורה האגרסיבי להתעלל בעצמו או בעצמה ובילדים בדרך כלשהי (מילולית, רגשית, מנטלית או פיזית). לאחר מכן פונה אותו הורה אל הילד וממציא תירוצים באוזני הילד לאותה התנהגות. ילד שגדל כשהוא שומע רציונאליזציות, תירוצים והצדקות להתעללות, יהפוך למבוגר שינוע בין הקצוות של סובלנות כלפי מערכות יחסים מתעללות או הימנעות מוחלטת ממערכות יחסים.

גדלתי במשפחה דיספונקציונלית קלאסית שבה האבא היה אדם כועס אך זמין רגשית בעוד שאמי הייתה קדושה מעונה ללא גבולות. שנאתי כל-כך את ההתנהגות של אבי עד שהפכתי לקדוש מעונה כמו אמי. הייתי קדוש מעונה כי לא אמרתי את האמת שלי או הצבתי גבולות, נמנעתי מעימותים, ניסיתי לרצות את הזולת כדי שימשיך לחבב אותי.

במערכת היחסים הראשונה בתוך ההחלמה שלי מהתלות הבנתי שלהציב גבולות בתוך מערכת יחסים רומנטית הרגיש עבור הילד הפנימי שלי כמו התעללות, אותו דבר שנשבעתי לעצמי שלעולם לא אהיה – דומה לאבי. הייתי צריך להיות ער כל הזמן לרגשות של הילד ולתת לאותו חלק פצוע בי להבין שלא רק שזה היה בסדר להציב גבולות ולהגיד לא – אלא שלא לעשות את זה היה מעשה לא אוהב.

גיליתי ילד פנימי בגיל 4-5 שהרגיש בושה גדולה על כך שלא היה מסוגל להגן על אמא שלו מפני אבא שלו. חשבתי שזה היה התפקיד שלי, לגרום אושר לאמא שלי.

הרגשתי שאני לא ראוי לאהבה כי לא יכולתי לעשות את העבודה שלי. כך, בחיי הבוגרים נמשכתי לנשים שלא היו זמינות ברמה הרגשית, שהיו מתעללות מילולית. התברר לי שהיה לי נוח יותר להיות במערכת יחסים עם מישהי דומה לאבא שלי מאשר להיכשל לעשות את התפקיד שלי עם מישהי זמינה מבחינה רגשית.

היה לי פחד מפני מערכות יחסים שגרם לי רוב הזמן להימנע מלהיכנס לתוך מערכות יחסים כי הרגשתי פגום ביכולת שלי להיות אחראי לאושר של מישהו אחר.

עד שלא נעבור תהליך החלמה של פצעי הילדות שלנו, אין זה אפשרי עבורנו להבין ממש את הדפוסים שלנו כמבוגרים. אם לא חווינו את עצמנו מעולם כישויות רגשיות עצמאיות ונפרדות מההורים שלנו, אנחנו לא יכולים באמת להיות נוכחים בתוך מערכת יחסים בבגרות.

גילוי עריות רגשי הוא הפרה ופלישה לתוך הגבולות הרגשיים שלנו. לא מדובר בהתעללות מינית ואין לה טבע מיני – למרות שגילוי עריות מיני מלווה לעתים קרובות על ידי גילוי עריות רגשי. גילוי עריות רגשי יכול לגרום לנו נזק רב במערכות יחסים שלנו ולמיניות שלנו. גילוי עריות רגשי, יחד עם דתות שמלמדות שמיניות היא דבר מביש ואמונות חברתיות לגבי היות מגדר אחד נעלה על האחר, נופלות בעיני לקטגוריה שאני קורא לה "התעללות במיניות" מכיוון שהן פוגעות ישירות ביחס שיש לנו למיניות שלנו ולמגדר שלנו.

ההורים שלנו היו המודלים שלנו לחיקוי. למדנו איך להיות יצורים רגשיים באמצעות התבוננות בהתנהגותם והעמדות שלהם. למדנו מהו גבר, מהי אישה, מהדוגמא שנתנו לנו. אנחנו לא יכולים לבטל את התכנות בלי נכונות לרפא את הפצעים הרגשיים הללו. אנחנו לא יכולים לדעת מי אנחנו באמת בלי להפריד את עצמנו ברמה הרגשית והאנרגטית מההורים שלנו.

המאמר תורגם על ידי אילנה מתוך האתר הבא:
http://www.suite101.com/article.cfm/codependency_recovery/50739