מאת אילנה סובול, MA, פסיכותרפיסטית קוגניטיבית-התנהגותית
ilana.sobol@gmail.com
אתם יושבים בבית קפה, על חוף הים או במפגש משפחתי ושומעים את האופן שבו הורים או אחים מדברים לאחד הילדים במשפחה ומייד יודעים, מרגישים "אגרוף בבטן". אתם מזהים שמשהו מאוד לא תקין קורה כאן אבל לא יודעים להגיד בדיוק מה. אולי תזוזו באי נוחות בכיסא, תרגישו רע עם מה שקורה אבל עדיין תתקשו להגיד משהו, לנקוט עמדה כי אחרי הכל אלו רק מילים.
כיום נצברו די ראיות לכך ש"רק מילים" די בהן כדי לגרום נזק רב שילווה את הילד הזה לעתים כל חייו. מילים יכולות לפגוע, יכולות להזיק ומשמשות כאמצעי מרכזי בפגיעה נפשית בבני אדם. למעשה בכל סוג של פגיעה בילד (פיזית או מינית) ישנו תמיד מרכיב של התעללות נפשית. יש הטוענים שהנזק הרב ביותר בכל סוגי הפגיעה טמון דווקא במרכיב הנפשי. הוא זה שמלווה את הנפגעים את הזמן הרב ביותר.
גם כשאנחנו מרגישים, מבינים שמתרחשת פגיעה נפשית בילד, לא לגמרי ברורה ההגדרה של מה ייחשב התעללות נפשית.
אחת ההגדרות הממצות שנתקלתי בהן לקוחה מספרו של and Treatment of the Lasting Effects John Briere, Child Abuse Trauma: Theory שאותה גיבש מדברים שנאמרו בכנס בינלאומי שעסק בהתעללות נפשית בילדים. ההגדרה מפרטת שמונה אופנים שבהם התעללות כזאת מתבצעת, לשם בהירות הרחבתי והדגמתי בקצרה כל עקרון:
- דחיה – מצב שבו נמנעים מחברתו של הילד, הודפים ודוחים אותו, מרחיקים אותו. כתוצאה מכך מרגיש הילד לא ראוי, לא מקובל וכד'. לדוגמא, ילד מבקש את חברת בני משפחתו ונענה שוב ושוב במסרים שאינו רצוי, שאין זמן להקדיש לו, שהוא, בניגוד לבני משפחה אחרים, לא ראוי לקבלת יחס ותשומת לב, שתמיד יש דברים חשובים, דחופים ועדיפים עליו.
- השפלה וזלזול – במצב זה הילד חשוף לביקורת, מוצמדות לו תוויות וסטיגמות מעליבות, נשלל כבודו, הוא עובר השפלות, היחס שהוא מקבל מסביבתו מבהיר לו שהוא נחות יחסית להם. לדוגמא, הילד משמש מושא ללעג, מודבקים לו כינויי גנאי שונים, יש התעסקות תמידית במגרעותיו ודברים שעשה לא על פי הציפיות. לועגים לו, מציגים אותו באור שלילי רוב הזמן ואין איזון של משוב חיובי ופרגון.
- הפחדה – הילד מותקף מילולית, מפוחד ומאוים בנזק פיזי או נפשי. ילד כזה חי באווירה של טרור בבית, עבורו הבית הוא לא מקום בטוח אלא שדה קרב, מקום מסוכן שיש להישמר בו ללא הרף ולהשתדל למהר ולזהות מתי יותקף שוב. הוא מהלך על קצות האצבעות כדי לא לעורר עליו את זעמו של התוקף.
- בידוד – נשללים מהילד קשרים חברתיים מחוץ למשפחתו, לא מרשים לו ליצור קשר עם ילדים בגילו, הוא מוחזק בשטח מוגבל לפרקי זמן ארוכים, ללא אינטראקציה חברתית. דוגמאות לכך הם מצבי קצה שבהם ילדים מוחזקים בבידוד פיזי שעליהן קראנו בעיתונים, לא מרשים להם לצאת ולפגוש אנשים וילדים אחרים אבל ביטוי לפגיעה כזאת יכול להתבטא גם במצבים פחות ברורים, שבהם אין תנאים שיאפשרו לילד לקיים חיי חברה, שהאווירה בבית מפחידה או מביכה (כמו צעקות והתנהגויות בעייתיות שהילד לא רוצה שחבריו יהיו עדים להן או קורבן להן).
- השחתה – הילד עובר מה שנקרא Mis-socialization (Gabardino et al., 1986) או חיברות מעוות, שבמסגרתו מלמדים אותו להתנהג בצורה אנטי סוציאלית, מעודדים אותו לפתח טעמים, העדפות ותחומי עניין שאינם מקובלים חברתית. דוגמא לכך יכולה להיות חשיפה של ילד למיניות מעוותת, כמו שקורה בהתעללות מינית למשל. לצורך העניין במקרה כזה די בכך שהילד צופה בתכנים מיניים והתנהגות מינית של המבוגר גם בלי להיות שותף פעיל, כדי שהדבר יגרום לנזק. אין לילד האפשרות להפעיל חשיבה ביקורתית ולבחור מה לקבל ומה לדחות והוא מן הסתם יקבל את המסרים של המבוגר כפשוטים ויאמץ חלק מהם. אולי רק שנים מאוחר יותר יבין שזו לא נחלת הכלל ומרבית האנשים האחרים לא נוהגים כך.
- ניצול – הילד מנוצל ומשמש לסיפוק הצרכים של המבוגרים בחייו, אלו שאמונים על שלומו ואמורים לטפל בו ולדאוג לצרכיו. גם כאן הדבר יכול להיות בקצה החמור ביותר, שבו יש ניצול מיני של הילד למשל, אבל מזיק גם ניצול נסתר יותר של הילד כדי לספק את צרכיו הנפשיים של ההורה. ההורה מעצב את הילד להיות לו כלי שרת לצרכיו ודורש מהילד להתנכר לצרכיו הוא כדי לשרת את האחר, מגמה שעלולה להמשך לתוך חייו הבוגרים במערכות יחסים דומות שבהן ישחזר הילד את אותו דפוס – יבחר בני זוג שדורשים ממנו לבטל את עצמו כדי לשרת אותם.
- מניעת התייחסות רגשית, אי זמינות נפשית וחסך בגירויים החיוניים להתפתחות תקינה של הילד – מונעים מהילד אהבה, טיפול עדין ורגיש, מדכאים את התפתחותו הרגשית והאינטלקטואלית, מתעלמים ממנו ומזניחים אותו. דוגמא לכך יכולה להיות אווירה שבה אין התייחסות לרגשותיו של הילד לא ברמה של התעניינות ולא ברמה של קשב למצוקה רגשית שהילד מפגין, עד שהוא לומד להתעלם מרגשותיו בעצמו. ההתייחסות אליו קרה וישנה דאגה לצרכים הפיזיים בלבד: הילד מקבל מקום לחיות בו, אוכל, בגדים, הולך לבית הספר אך אין לו כתובת לפנות אליה בנושא רגשי שהוא מתמודד עמו ומצוקותיו נשארות ללא מענה מצד סביבתו הקרובה.
- הורות בלתי אמינה ולא עקבית – דרישות סותרות ואמביוולנטיות כלפי הילד, חוסר עקביות וחוסר אמינות בתמיכה וטיפול הורי, מניעת יציבות משפחתית מהילד. במצב כזה ההורה מציב בפני הילד חוקים שמתחלפים חדשות לבקרים, ההורה לא ברור בפניותיו לילד ומבלבל אותו, לא עומד בהבטחותיו, משקר לילד ומעביר לו מסר (אולי המסר העקבי היחיד) שהוא לא יכול לסמוך על בני משפחתו. חוויה כזו משפיעה בסופו של דבר על יכולתו של אותו ילד לסמוך על בני אדם באופן כללי.
התעללות נפשית בילד בכוחה לעוות תפיסות והנחות יסוד של הילד לגבי עצמו, הזולת, הסביבה והעתיד הצפוי לו. זוהי צורה מזיקה במיוחד של התעללות בילדים והיא תמיד מצויה בהתעללות פיזית ומינית (לא ייתכן מצב שבו ילד עובר התעללות פיזית או מינית ואינו עובר גם התעללות נפשית).
אם שמתם לב להתרחשות התעללות כזאת, אין צורך לחכות לביטויי אלימות פיזיים כדי להתערב, היו בטוחים שההתעללות הנפשית אכן מזיקה והילד החשוף לה ראוי להגנה.
ביבליוגרפיה
Briere, J. N.(1992). Child abuse trauma : Theory and treating of the lasting effects. Newbury Park, CA: Sage.
Gabardino et al. (1986). The Psychologically Battered Child: Strategies for Identification, Assessment and Intervention.
אני מזדהה עם יותר מידי דברים הכתובים כאן ממש מזעזע להיזכר…קשה
2
3
7
נראה לי שזה מספיק כדי שהצלקות יסחבו איתי כל החיים.
מזדהה עם הכל ומודע לבעיה של ההורים שלי. אני מתכוון להתגייס ולעזוב תבית המזורגג שלי. חבל שהאחים שלי צריכים להשאר ולסבול.
חביבי גם אצלי זה ככה. כל הזמן אמא שלי מאיימת עלי שתעיף אותי למוסד סגור אם לא אעשה כרצונה אני בן 15 שלא עושה בעיות. אני רוצה לעוף ממנה לפנימייה צבאית. גדלתי בלי אבא כי כביכול נסע לאמריקה ולא חזר לפי הסיפורים של אמא שלי. זה נורא נורא ואיום. אני סגור מבחינה חברתית מגיל 7 הייתי בחינוך ביתי מזויין אין לי חברים סובל מדיכאון, בקיצור כל החרא שרק אפשר. אני לא יודע מה לעשות אולי מישהו יכול לעזור.
הי אביעד,
אתה מספר סיפור חיים לא פשוט בכלל. הרעיון להיכנס לפנימיה צבאית יכול לעזור רק לא ברור אם אמך תאשר לך, מניחה שהאישור שלה נחוץ כדי שתוכל ללכת לשם. עד אז מציעה לך להיעזר בפרויקט שמייעץ ומלווה בני נוער שנמצאים במצוקה – http://www.yelem.org.il/
היעוץ שלהם לא מחייב הסכמת ההורים, הם יוכלו לתת לך את הגב והידע, התמיכה הנפשית והפינה החמה כדי לתכנן את המשך חייך.
בהצלחה וטוב שאתה נחוש להיחלץ מהמצב המכאיב הזה.
היי חבר יקר , אולי כדאי שתתיעץ עם מישהו מקצועי או בפייסבוק , אתה נשמע אחלה בחור ועצם זה שאתה מודע למצב ואתה רוצה לצאת ממנו אתה כבר בדרך הנכונה !! אל תדאג זה יחלוף : )
בבקשה בבקשה תוציא גם אותם מהבית כדי להציל אותם את עתידם ואת ילדיהם הם. גיסתי הגדולה לא עשתה זאת לאחיה ואחיותיה והיום אני וילדי חיים בגיהנום עלי אדמות!! תהיה גבר ותציל בכל מחיר!
לגבך בדוי אני חושב שזה יהיה צעד חיובי לעזוב תהורים האחים שלך אל תידאג יעזבו בתורם גם כן..
שלום אני חרידי בן 26ומזדהה אם כול מה שכתוב כאן אבל אני מבולבל הצליחו לבלבל אותי לגמרי אני לא יודע מי לטובתי מי לרעתי האם אמא או אבא אני כאילו חושב שזה נורמאלי וגם לא נלחם בתוקף אלא מצדיק את זה בגלל מצבו אם ההורה השני בכול מקרה שהייתי צעיר והתמרדתי היתי אצל פסיכולוג שפשוט השתיק אותי ויכולת ליתבטות איפו אני משיג טיפול בחינם משטרה זה אופציה לפחות להפסיק את התעללות או שזכותם כי אני מעל 18מצד שני אף פעם לא נתנו לי אפשרות לעזוב את הבית?
שלום צבי,
הייתי מציעה לך לגשת לפסיכיאטר מטעם קופת חולים, זה לא יעלה לך מעבר לתשלום החודשי לקופת החולים, לתאר את הקשיים שלך לעזוב את הבית ולבקש שיאבחן אם קיימת בעיה כלשהי שמגבילה אותך. הדבר יאפשר להתחיל טיפול בך וגם לעשות את הצעדים כדי להיעזר בשירותים שונים שניתנים לאנשים שיש להם קשיים לתפקד (לעבוד, לעבור לבית משלהם וכו'). קבע תור לפסיכיאטר ותשמע מה יהיו המלצותיו. כרגע פחות יתמקדו בסיבות למצבך אלא ביצירת תנאי חיים טובים יותר עבורך. אחרי שתחייה במקום משלך, תעבוד בסביבה שתתחשב ביכולות שלך ותבנה את עצמאות שלך, יהיה קל יותר לברר ולעבד את מה שהיה בעבר. קשה לעשות את זה כשאתה עדיין חי בבית ההורים ותלוי בהם לקיומך.
שיהיה בהצלחה!
השאלה היא מה עושים הלאה…
הי לך,
לא יודעת אם נוח לך לפרט כאן במה מדובר כדי שאפשר יהיה לחשוב מה לעשות הלאה.
במידה ואת רוצה לפנות ולהתייעץ – כאן יש לך פרטי התקשרות:
https://www.macom.org.il/what_now/contact_us/
מה שבטוח זה שכדאי לעשות משהו.
במידה מסוימת לראות ארועים דומים גורם לתחושה נוראה.אצלי קיימת רגישות יתר אפילו-הדבר החמור מכל הוא לראות את חוסר האונים של הילד\ה וגם אי יכולת להתערב בדרך כלל (זהוא טריגר להעלאת זכרונות כואבים אישיים-הזדהות כיצד משנים פאזה ומפסיקים גם לקנא בילדים שדוקא כן..מקבלים יחס מעריך ותומך ו..ראוי .האם אפשר לפתיח הזדהות אישית גם איתם,במקום לקנא.זו שאלה גדולה שאני שואל את עצמי,חיבת להיות דרך להגיע לזה!!!-אולי בסיום התהליך הטיפולי האישי אני משכנע את עצמי להאמין!
שוקי
הי שוקי,
אולי השלב הראשון הוא לקבל את הרגשות שעולים אצלך, גם הקנאה כי זה הגיוני שתרגיש אותם.. ולדעתי הכיוון המשמעותי ביותר הוא לשנות את האופן בו אתה מדבר לעצמך במחשבות, לשים לב שהדיבור הזה הוא כמו דיבור של אותם הורים שמכבדים ומעריכים את הילדים שלהם. אחרי הכל, אתה נמצא עם עצמך הכי הרבה זמן. כמובן שתהליך טיפולי אמור לעזור גם בדברים האלה.
הי לך , אני אחרי 44 שנים יכולה לעודד אותך שאפשר להפוך את הקינאה לפירגון לאחר , זו עבודה לא קלה ולע ליום יומיים אבל זה קורה, אני עדיין במסע , מההורים שלי התנתקתי סופית לפני שנתיים אחרי חיים לא קלים איתם אבל תהיה חזק יש טור עצום בקצה המנהרה, תאמין ואל תתיאש יש המון דרכים לטיפול כי הרי הם בעצם פגעו לנו בחשיבה ובדימוי העצמי והפסיכולוגיה החיובית מלמדת שאפשר לשנות כל זמן שמודעים ורוצים. תהיה חזק ובהצלחה
לא צריך לשאוף לפרגן לאחר. צריך ללמוד לחבק את עצמי. ולהשתדל להיות רגישים וטובים ומחבקים לילדים שלנו.
זו שרידות אחרי חיים של עינוי וכאב. זה נמשך כל החיים. ויש דרך להמשיך ולהיות יותר בטוב. ולעשות לנו ולמשפחה הקטנה שהקמנו, בית.
אילנה תודה על התגובה.כיוון ראוי ,יש קושי מסויים,צריך להתמודד עם לא מעט כישלונות הנובעים כנראה גם מהשיח הפנימי הקורבני,אבל אחרי שאני מיתאושש ליפעמים לוקיח יום יומיים רק אז אני מסוגל לאמץ שוב שיח פנימי חיובי..כזה שאינו קורבן שכיביכול מנסה לאמץ גישה של הורה תומך ,מעניק .מחזק.אוהב -הינה ..רק מלציין את מה שכיביכול הייתי רוצה מהורי גורם לי לתחושת מיסכנות היזדהות עים היילד (שהוא אני) שרצה כול כך..תמיכה..אהבה..ולא קיבל אפילו קיבל יחס הפוך,מיתעלל..הייתי רוצה שאנשים מסוימים יבינו אותי את צרכי וכו" ולא ישפטו אותי בחומרה -כך שאני נענש לא רק עי"הורי(בעבר)אלא גם בהוווה..יש כאלה שמיתנהגים איתי יפה אך יש גם ההפך הגמור כאלה שפוגעים..מעליבים..אינם מקבלים.
שוקי
שלום שוקי,
זה כמובן לא נעים שאנשים לא מתייחסים אליך יפה, לגבי זה אין הרבה לעשות חוץ מלתת להם להבין שהיחס שלהם לא נעים ופוגע. גם אם תגיד, זה לא בהכרח יעזור. אולי מה שכן בשליטתך במצב כזה הוא להגן על הילד הזה שנפגע ולהגיד לו שהדברים שאמרו לו הם דעתו של מי שאמר אותם ולא נכונים. מותר לאנשים לחשוב ולהגיד מה שהם רוצים, זה לא הופך את דבריהם לאמת.
תודה על התגובה את לא מתארת כמה הזה חשוב ותורם לי התגובה שלך כמו כדור הרגעה ,יותר מזה
את אור ואיפא שיש אור לא יכול להתקיים חושך.הפוגעים הם חושך,אז הם ,מחשבותיהם ומעשיהם מתבטלים אפוא שהודלק האור…תודה רבה..שתיזקי להאיר כמה שיותר אילנה תבורכי!
תודה על המילים שלך, שמחה שמה שכתבתי עזר לך.
השבוע גיליתי..על בשרי..איך זה שאתה משתנה(גשתך, התנהגותך) אחרים משנים את התנהגותם כלפך,אפילו פוגעים יכולים לשנות את יחסם! למרות הכול אחד הדברים הקשים ביותר הוא לשנות את אופן ההסתכלות והמחשבה שלי.זה כמו מלכודת בצורת מבוך שניראה כי אין מילוט ממנה .דרוש אמונה ,סבלנות ו..תעוזה ללכת בדרכים חדשות. כמוכן יצירת סביבה תומכת , במקום זו ההרסנית.,הנה זה מה שאני עושה כרגע!!
שוקי
טוב מאוד שזה מה שאתה עושה. אחרי הכל, אין לנו דרך לשנות אנשים אחרים, רק את עצמנו. ואכן לא קל לשנות את הדפוסים הישנים, אבל בעזרת נחישות ומודעות זה אפשרי.
שיהיה בהצלחה 🙂
תודה אילנה (גם על הסמיילי) אני רוצה להוסיף,אני מאמין לזה ש-התלמיד מוכן המורה מגיע,אין ממש מקריות,גם התיקשורת איתך אינה מקרית ו..באה בזמנה….
לדעתי המשמעות של מוכנות התלמיד היא מצב של פתיחות לשינוי. לא ככה?
פתיחות -מקבל,הייתי מוסיף גם אפשור מכיוון לפעמים השיעורים ש"המורה " מעביר הם לא נוחים וישנה נטיה להרחיקם,פתיחות,קבלה ואפשור.מה לעשות שינוי מהותי היה ונישאר משימה לא פשוטה,רוב הפעמים מגיעים אלהה בלית ברירה בעיקבות משברים,בעיות אשיות ועוד בקיצור מצב בו מגיעים למסכנה שלשאיר את הדברים כמו שהם משמעותו ללכת לאיבדון ואין מה להפסיד יותר…ואז מסע השינוי מתחיל..
שבת שלום אילנה
אכן, אנחנו לא אוהבים שינויים וכדי שנאמץ אתם, המצב הקיים אמור לגרום לנו לאי נוחות משמעותית… אבל רק ככה צומחים.
המון פעמים אני בדילמה ,אני שואל את עצמי האים המצב המתסכל המסוים הזה בא ללמד אותי משהוא ו..לא להרחיקו מחיי אולי ההפך. או שמשהוא במודע או שלא גרם לי אי נוחות וזכותי להגן על עצמי או להרחיקו מחיי,
אני ניתקל בדילמה זו יותר מידי פעמים, אודה עלתגובתך..
בהוקרה שוקי
הי שוקי,
זו שאלה שיהיה קשה לענות עליה בלי לדעת פרטים. לא יודעת אם יתאים לך לספר יותר, אבל אתה מוזמן.
אילנה היי
אחרי הפסקה ארוכה אני משמיע קול אני חושב שעברתי קברת דרך עברה שנה,היום אני מנסה כמה שפחות להשתמש במילים וראיה גבוהים אולי רוחניים (מה שנותן לי להיות כביכול מעל הכאב והרגשות המודחקים) ואני חסר אונים "מולם" הן (הרגשות) קשים..כואבים מדי אבל הופך יותר קשה להמנע מהן,המחיר כבד..אני בתהליך של לאפשר לעצמי להתחיל להרגיש .. את הטוב וגם את הרע..
אני מקווה שאני מתחיל "לנחות" ולהתחבר לעצמי מחדש אולי מאז היותי בן 6 (כחמישים שנה)
אני מודה לכול המסיעים.
שוקי
בהצלחה שוקי, מרגשות והזיכרונות אי אפשר לברוח והניסיונות לעשות את זה רק מרחיקים אותך מעצמך. טוב שאזרת אומץ להתקרב ולקרב את אותו ילד בן 6 שהיית למי שאתה היום.
היי…אשמח ליצור קשר
שלום לך,
כאן מפורטות הדרכים ליצירת קשר:
https://www.macom.org.il/what_now/contact_us/
אני בן 27 מאוד מבולבל מהמצב שלי עם ההורים
לצערי לא הייתי כל כך מוצלח בלימודים ובין היתר הייתה לי בעיית קשב וריכוז שהתגלתה בגיל מוקדם,מה שהפריע לי מאוד להצליח.
בגיל 17 עזבתי את הבית כי הרגשתי שאני חייב להתנתק מההורים שלי
לא ידעתי בדיוק למה ואם אני זה שלא בסדר או הם
אני בטוח שאני לא מושלם ויש לי המון דברים שעשיתי לא בסדר אבל לאחר המון שנים אני בהחלט יכול להעיד ולהרגיש שחלק גדול ממה שנכתב כאן התבצע עליי אם במכוון או לא
אני יודע שההורים שלי(שניהם) קיבלו מכות רצח מההורים שלהם על כל דבר לא בסדר שהם עשו והם לא בדיוק זכו לקבל כסף ודברים חומריים מהם
אני כן יכול להגיד שתמיד דאגו לי בתחום החומרי וקנו לי המון דברים וסיפקו לי חוגים שרציתי
אבל תמיד דאגו להסתכל על הדברים הלא טובים שעשיתי וזה תמיד הסתכם במילים כמו "אתה אידיוט,אפס,כלומניק,עצלן,חסר מזל ואתה לעולם לא תצליח ועוד כל מיני דברים בסגנון"
לא מעט פעמים קיבלתי מהם מכות , אבל בעיקר מילוליות,איומים והטחות של קללות
אני תמיד הרגשתי שאני הילד החרא והכבשה השחורה ובעצם כל מה שהם עשו לי הגיע לי
הכתבות האלו קצת מערערות לי את המחשבה הזאת אבל אני עדיין נורא מבולבל.
אני חייב לציין שלשניהם יש פה מאוד מלוכלכך וברגע שמשהו לא נראה להם הם מתחילים לקלל קללות איומות אבא שלי בעיקר איים ומאיים במכות ואמא שלי בעיקר הייתה מקללת קללות נוראיות
וזה קורה גם בינהם שהם רבים עד היום.
שלום לך,
כשילד שומע דיבורים שליליים לגביו, הוא מאמין לכל מילה. גם בבגרות, כשהוא מתחיל להבין שההורים שלו לא מושלמים ולא בהכרח תמיד אומרים את הדבר הנכון, המסרים שספג בילדותו ממשיכים להתנגן בראשו ולהשפיע על האופן בו הוא מתנהל בחיים.
יהיו המניעים של הוריך מה שיהיו, זה התפקיד שלך היום ללמוד להיות בעד עצמך, ללמוד איך לדבר לעצמך בפנים בצורה חיובית או לפחות כזאת שמשאירה מקום לתקווה ולשינוי לטובה.
בקיצור, עליך ללמוד להיות טוב לעצמך וזה בהחלט לא קל…
לבדו-בן27 אני עברתי לפחות מה שאתה עברתה ואני מאוד מזדהה עם דברך,במידה מסוימת מצבך היה טוב משלי ,כי היה לך היכולת והאומץ לעזוב את בית "ההורים" בגיל 17,אני גם את זה לא יכולתי לעשות "ההורים" החלישו אותי בצורה כזו שלא היה לי כוח נפשי להתנתק מהם,נשארתי ב"גהינום" עד גיל 30 ובנס יצאתי משם לא לבד..ההמשך כמובן שלא היה פשוט גם,משקעי הילדות עוקבות אחרי כול החיים..להשתחרר מהם ..קריעת ים סוף,משימת חיים,עד סוף החיים , אני נופל וקם שוב ושוב כשהמסר המוביל לא להיכנע ולתת למה שעברתי בילדות להמשיך לנהל את חיי..בנימה אופטימית הלואי שנצליח
אני כבר בת 35 ונמצאת במצב מאוד לא ברור עם ההורים שלי.
בגיל מאוחר יותר הבנתי שעברתי התעללות נפשית ,לדוגמה אמא שלי היתה דואגת מדי פעם לספר לכל המשפחה את כל הדברים הרעים שעשיתי ולהשפיל אותי לפני כולם, גם אבא שלי והאחים שיתפו פעולה ומאוד זלזלו בי. בנוסף אובחני בגיל מבוגר יותר כמי שיש לה בעיית קשב וריכוז והעובדה שאני מעופפת גורמת לעוד יותר לעג מצד המשפחה. בצד החומרי הם כן סיפקו את צרכיי ועד היום הם עוזרים.גם היום אני מרגישה שאין לי באמת משפחה שאני עדיין מושא ללעג, עם האח אינני בקשר, ועליי ליישר קו לפי הדרישות שלהם, כי הדבר הכי חשוב הוא שלאמא שלי יהיה טוב…
אני שוקלת לנתק עמם את הקשר למרות שהילדים שלי מאוד אוהבים אותם
הי מאיה,
אכן מצב לא פשוט. מן הסתם הילדים שלך, ככל שיגדלו – גם יבינו שמתייחסים אליך בחוסר כבוד וזה בהחלט לא בריא להם. האם את יכולה לשים את עצמך במקום מרכזי במערכת השיקולים שלך ולדרוש שלא ידברו או יתייחסו אליך בצורה מזלזלת? רצוי גם שבמידה ובכל זאת מדברים אליך כך, תפסיקי את האינטראקציה, עד למפגש הבא. הצבת גבולות מצידך תתקל בהפתעה והתנגדות אך כשהצד השני יבין שאת מתכוונת למה שאת אומרת, לעתים קרובות יחול בו שינוי. שווה לנסות.
קראי את המאמרים שעוסקים בנושא גבולות:
https://www.macom.org.il/what_now/topic_recovery/what_are_boundaries/
https://www.macom.org.il/what_now/topic_recovery/boundaries_problems/
https://www.macom.org.il/what_now/topic_recovery/boundaries_myths/
בהצלחה בקידום השינוי ביחסים..
כאילו אני כתבתי את זה.
הי,כולנו עוברים דרך,כולנו מישתנים ןלמרות הכול אנו אלה שיוזמים שינוי,כ"מבוגרים" שעברו התעללות נפשית (פיזית) הניצאים במלכודת נפשית שאנו אלה הם שהכנסנו את עצמינו אליה(מתוך רצון להגן על עצמינו) לכן אנו גם אלה שאמורים להוציא את עצמינו ממנה אבל לא עם אותה הגישה שהיתה לנו בילדות(המוגבלת)אנו יותר ממה שנראה לנו…כמובן שאנו זקוקים לסיוע בכול מיני צורות ודרכים…אך עלינו לא לוותר על הדרך בחזרה לחופש שהיה לנו בילדות…והכי שוב ומה שאני אומר לעצמי לאהוב את עצמנו כפי שאנו עכשו ללא תנאים של מה עלינו להיות כדי שנוכל לאהוב את עצמינו..אז שתהיה לכולנו שנה פוריה מוצלחת ומהנה.
אני קוראת כאן את כל התגובות, מזדהה עם כל מילה שנאמרה כאן ומשהו לא מסתדר לי. כשמישהו אונס, הוא נענש, כשמישהו מרביץ, הוא גם נענש, אבל מה קורה למי שמתעלל ריגשית?? אין שום דרך לעצור אותו? ואם הוא סוחף אחריו עוד אנשים? ואיך אפשר לומר למתעללים, שהם מתעללים, הרי מבחינתם זה בסדר, מה שהם עושים.
שלום לך,
החוקים בנושא הזה קיימים וכמובן שדרוש שיפור. אך בכל מקרה אין מנוס אלא לפנות ויעוץ משפטי, לבדוק את כיווני הפעולה האפשריים. ההכרה בנזק שנגרם באמצעות התעללות רגשית הולכת ומקבלת מעמד בחברה שלנו.
הי אילנה,
קראתי את התגובות ואני מזדהה עם כל מילה!! עברתי התעללות רגשית מצד אימי שהייתה הדמות הדומיננטית בבית. זה התחיל בגלל קינאה רבה של אחותי שהתחילה להתלונן בפני אימי שאני הבת האהובה והמועדפת (יחסית לאחותי שהייתה רעשנית ותמיד דרשה מהורי דברים אני הייתי השקטה, הטובה הממושמעת והמתחשבת). לכן כדי להוכיח לאחותי שאינני הבת האהבה התחילה אימי להביע זלזול רב ברצונות, אשר זכו להתעלמות מצידה וכאשר הערתי לה על כך תמיד האשימה אותי וצחקה בצחוק לגלגני על דרישות ובקשותיי. כשציינתי בפניה שהיא עושה הפליות ביני לבין אחותי. היא השיבה שזה החיים ואני צריכה לקבל זאת…תמיד הוסיפה שגם הילדים שלי יתייחסו אלי כמו שאני מתייחסת אליה.
היום יש לי 3 ילדים והם כל עולמי!! אני מאוד רגישה לצרכים והם משתפים אותי בכל רחשי ליבם. התקשורת בינינו מצויינת ותמיד ( אבל תמיד ) אינני משפילה או פוגעת בהם…תמיד אני מהללת אותם וגורמת להם להבין כמה הם אהובים. למרות ששניים מהם הגיעו לגיל הבגרות, אין בינינו שום ויכוחים/ריבים, נהפוך הוא. הם מספרים לי הכל!!
אני חייבת לציין שאימי ממשיכה לפגוע בי לידם וליד בעלי…הילדים שלי מבקשים שאני את הקשר עצמה, אחרי שהיא פוגעת בי. בעלי מנסה לאמר לה שהיא אינה מתייחסת אלי בכבוד אך היא אטומה למילותיו. הרבה פעמים ניתקתי איתה את הקשר ותמיד הקשר חזר אחרי שנפגשנו באירועים משפחתיים ביוזמתה. היום היא מבוגרת ואלמנה מצד אחד אני מאוד רוצה להיות איתה בקשר אך מאידך כשאני נזכרת בכל המילים הפוגעות והשפלות אני מבינה שחידות הקשר רק יפגע בי יותר. ברור שהקינאה של אחותי עדיין ממשיכה, למרות שהיא בתפקיד בכיר, נשואה לבעל מוצלח ובעלת רכוש וממון רב…
אילנה, אודה מאוד על התייחסותך…
הי סיגלית,
מצטערת שעברת ועדיין עוברת את החוויות הקשות האלה.
איני יודעת אם אחותך היא הגורם לשינוי ביחס או משהו אחר, אין הצדקה לזה בכל מקרה. כמו שאת רואה כאם, לא חייבים לזלזל ולהעליב בתוך מערכת יחסים. הרבה יותר נעים להתנהל בכבוד הדדי ובאהבה.
מאחר ואמך כבר מבוגרת, המציאות מן הסתם תהפוך אותה ליותר ויותר תלויה בכם, ילדיה והדבר יחייב להיות בקשר. עם זאת, אינך חייבת לסבול את הפגיעות יותר. מותר לך, גם לטובתה של אמך, להציב גבולות ברורים מאוד. אחרי שהיא אומרת לך דבר מה מעליב, הגיבי שזה לא נעים לך ולא מקובל עליך שהיא תדבר אליך באופן הזה ואם זה יחזור על עצמו שוב, את יוצאת מהסיטואציה (יוצאת מביתה אם את בבקור אצלה, יוצאת מהאירוע שבו אתן נמצאות או עוברת למקום אחר, הרחק ממנה וכו'). אדם שרגיל לדבר בצורה כזאת ורואה שלא קורה כלום בתגובה, לא יפסיק. למרות שהיא זו שתוקפת אותך – רק לך יש את האינטרס ואת היכולת להפסיק את זה מצידך, כלומר להוציא את עצמך מהאינטראקציה הבלתי נעימה.
כשהיא תראה שהמשך הפגיעה גורר תוצאות לא רצויות מבחינתה, היא תלמד לרסן את עצמה, כמו שהיא עושה עם אנשים אחרים שמן הסתם היא לא מעליבה או תוקפת.
לא להבליג, גם אמך תרוויח מזה – בסופו של דבר, היא מבינה שמה שהיא עושה הוא לא תקין רק שהדחף לעשות את זה גובר. ברגע שעלות המעשה תהיה גבוהה, היא תמצא בתוכה את הכוח להפסיק.
בהצלחה 🙂
אילנה המון תודה על תשובתך המעמיקה ועל מהירות התגובה!! המציאות לצערי הרבה יותר מורכבת מכך.
ניסיתי פעמים רבות להסביר לאימי, אך היא אטומה לצרכיי ומתעלמת מדבריי וממשיכה בשלה….הצחוק הלגלני נפסק. אך היא עושה פרצוף כל פעם שאני מדברת איתה על כך.
כמו שציינתי קודם, עשיתי מאמצים כבירים להיות איתה בקשר ואפילו עשיתי כעצתך ויצאתי מביקור בביתה כאשר כל הזמן אמרה לי כמה לא אכפת לי ממנה. הדגשתי בפניה שאם לא תפסיק אלך כי הרי בכל זאת עשיתי מאמצים ובאתי אליה (אני חייבת לציין שכמעט אחת לשבוע אני מבקרת אותה למרות שהיא אינה גרה קרוב אלי). כאשר לא הפסיקה הלכתי….לצערי זה לא שינה כלום אצלה!!
אשמח אם אוכל לכתוב לך באופן פרטי. חשוב לי לפרט את מורכבות הנושא כדי להסביר לך מדוע אני כ"כ פגיעה. ואינני יכולה יותר להמשיך את הקשר עימה (וברור עם אחותי, שכל הזמן רק דואגת להסיתה נגדי).
בתודה מראש,
סיגלית
הי סיגלית,
כמובן שוכלי לפנות באופן פרטי – כתבי לי למייל atar.macom@gmail.com
מזדהה לגמרי..גם ילדי שילמו מחיר על מה שארע לי עם הורי.
וגם אני התנתקתי שנים.. היו לי עוד חמש אחים אחיות שהיו בקשר..
מתחילים מסליחה… מוחלטת ללא תנאי…
ואמנם מאוחר אבל עדיף מאשר ביכלל לא הקשרים בהדרגה מת׳חילים לקבל תפנית חיובית וחשוב לא לשכוח לוותר על המאבק לאהבה…
בהצלחה רבה
שוקי תודה רבה על דברייך!!!
אז אצלי (לצערי) המצב הפוך….אימי לא מצטערת על כלום וגם איננה מעוניינת להבין.
דווקא ביתי שאלה אותי לפני כמה ימים, מדוע אני חוזרת להיות איתה בקשר אם היא תמיד אח"כ כ"כ פוגעת בי??
כל השנים אני נאבקת אך לצערי יש לי אחות בכורה שמרעילה את אימי נגדי….ואימי עם כל הצער מושפעת מאוד מדבריה. כך שאין פיתרון למצבי….אבל המצב הרבה יותר חמור כי יש משתנים נוספים שטרם כתבתי והם מחדדים רק את המצב ורק גורמים לי להבין שבמקרה שלי המצב לא ישתנה לטובה, כמה שזה נשמע עצוב….אבל תאמין לי שנלחמתי בכל כוחותיי וכלום לא עזר.
בכל אופן, תודה רבה על ההזדהות וההבנה…..ואני שמחה שלפחות לך זה הצליח 🙂
היי אילנה כמי שעברה ועוברת את הגיהנום הזה רציתי לציין שגם צריכה להשקל האופציה לנתק מגע עם הסביבה המתעללת זה קשה מאוד אבל לפעמים בלתי נמנע.
הי מורן,
כמובן, רק שלעתים נסיבות החיים לא מאפשרות. בכל מקרה, החיזוק של מי שנפגע דרך קשרים בריאים תעזור גם אם אי אפשר להתנתק עדיין.
התנתקי מההורים שלי אחרי שנים של התעללות; לפחות 4 מהמקרים שפרטתם למעלה מתקיימים לגבי.
שלום,
לפני קצת יותר משבועיים (ערב יום כיפור) נכנסתי לאתר אחרי שנים שלא נכנסתי אליו. מה שגרם לי "להיזכר" בו הוא שבתקופה האחרונה התחלתי לחשוב מחדש על טיפול נפשי וזאת בגלל הרבה מקרים של דכדוך וירידה במצברוח, חוסר סיפוק מהחיים באופן כללי בגלל מכלול של סיבות.
עדיין לא פניתי לטיפול כלשהו כי אני עוד לא סגורה על עצמי בעניין הזה, בעיקר עוד לא בטוחה שאני באמת מוכנה לעשות שינוי בחיים למרות הקשיים שאני חווה, ועוד לא יודעת בעצם מה אני רוצה להשיג בטיפול אם אפנה אליו.
בכל אופן איך שאני לא "מסובבת" את זה אני חושבת שעם כל כמה שאני מנסה לחיות את ההווה ולא לחפור בעבר, לא יכולה להתעלם מכך שהמציאות העכשווית שלי כן מושפעת מהפגיעות הרגשיות שעברתי כילדה וכנערה, בעיקר בבית ובעיקר מצד אמא שלי אבל גם במסגרות אחרות שהייתי בהן.
בינתיים גיליתי את הפורום שנפתח כאן בנושא ועצוב לי קצת לראות שהוא שומם ושרק אני נמצאת בו עכשיו. חשבתי על זה שזה באמת נובע מחוסר המודעות באופן כללי שקיים בנושא הזה של אלימות רגשית. מדברים על סוגים אחרים של אלימות, פיזית או מינית שאותן יותר קל לזהות אבל כמעט לא מדברים על אלימות רגשית או נפשית, כך שההרגשה שלי היא שיש הרבה אנשים שעברו התעללות רגשית ואפילו לא מודעים לכך בעצמם, מה שבין היתר יכול להסביר גם את חוסר הפעילות של הפורום בנושא.
בינתיים נראה שקצת הפכתי את הפורום ליומן אישי שאני כותבת בו כדי "לסדר את המחשבות" אבל מאוד אשמח אם יצטרפו אנשים, יגיבו וישתפו. אני שם כרגע ואשמח גם לשתף ולהגיב כדי לעורר את הפורום החשוב הזה.
נטע יקרה.את כל כך צודקת.אני בת 51 ורק בתקופה האחרונה התחלתי להבין ולהפנים מה עברתי עם אמא שלי .תמיד הרגשתי וידעתי שמשהו ביחסים לא תקין.התעלמתי והדחקתי.עכשיו יודעת לתת לזה שם.פתאום משהו נפתח בי….אפילו לא הייתי מודעת ומחוברת למה שעברתי.מרגישה עכשיו צורך לשתף ולהוציא.כאילו לזעוק לשתף…סוג של שחרור
שאלה: מה עושים כאשר חושדים בהתעללות רגשית בילד/ה במשפחה לא שלי? לאור סיטואציה שנחשפתי אליה והעלתה את החשדות? יש מה לעשות? למי לפנות מבחינת רשויות החוק?
הכתובת היא הרווחה בעקרון. כמו כן אפשר לפנות לעמותת אל"י – http://www.eli.org.il/ ותראה מה הם ממליצים.
בהצלחה!
שלום אילנה,
קראתי את התגובות והבנתי שאני לא לבד בזה. בהרגשה הנוראה של החוסר והצער בסביבה שאמורה להיות מקום המבטחים שלך בעולם הזה- הבית שלך.
אני עדיין לא גיבשתי דעה מדוייקת אך סבורה שחווה אלימות רגשית מצד הוריי, בעיקר מאימי.
הייתי ילדה עם קשיי הסתגלות חברתיים, משקל גבוה, דימוי עצמי נמוך. ביטחון ירוד, אך בכל זאת היו לי חיי חברה תקינים
בשלבי ההתבגרות הראשוניים בגיל 8-12 התחלתי להבחין שמשהו לא תקין. אימי טענה שאני עצלנית כפויית טובה ופרזיטית, ושהיא תשלח אותי לפנימייה בשל העצלנות שלי. שהיא לא אמא שלי יותר.
ומאותו שלב אני חושבת שהחלה בי התפנית. המילים הפוגעות…
יש אמת בכך שבתור ילדה הייתי לא ממושמעת מבחינת עשיית מטלות הבית אך הדבר נבע מרצון לתשומת לב לדעתי. בבית הספר הצטיינתי למשל אך כמובן שלא זכיתי לאהדה.
האמת שזה סיפור כל כך ארוך אך בקצרה היום אני בת 24 ולצערי סופגת בלי סוף האשמות וחבטות. עד היום עשיתי הכל לפי הספר, צבא,עבודה, כעת לומדת. אך אף לא אחד מהישגיי לא גרם לה לשנות יחסה אליי. אני מגיבה בכניעה או התנגדות אך אין סוף שנראה באופק לתופעה. התחושה שאין פתרון והחשיפה הממושכת מגבירות את התסכול.
נבצר ממני לעזוב את בית הוריי עקב קושי כלכלי (סטודנטית) אך מקווה שלפחות יתאפשר לי לקבל עזרה כגון לגשת לעובד סוציאלי או פסיכיאטר בעלות סמלית. מעבר לכך אין אני רואה מה ניתן לעשות, מרגישה שאין לי כלים להתמודד ביום יום, איך לענות, מה ירצה אותה, או מה פשוט יגרום לי להעביר את היום בשקט.הדבר מתבטא בעצבות רבה שאני חווה ובכי מתמשך.
להתייחסותך אודה
האנונימית
הי אנונימית,
קודם כל טוב שהמודעות שלך עלתה ואת מבינה שהיחס כלפיך לא תקין.
לכנות מישהו שבמות גנאי הוא משהו ששייך להתעללות מילולית ואין בו שום צורך. אפשר פשוט לבקש בקשה/שינוי באופן מכבד שמעורר רצון לשתף פעולה ולא פחד, השפלה ועלבון. אלא ששמות גנאי נועדו בדיוק בשביל זה – להשפיל ולהחליש כמו גם האשמות וחבטות מילוליות ואחרות. יש אנשים שכך הם נוהגים ופוגעים בקרובים להם פגיעה קשה.
המפתח הוא ללמוד גם בתנאים הקשים האלה להקשיב לעצמך, לרגשותיך, לתבונתך. את לא יכולה לשנות את אמך אבל את יכולה לחזק את עצמך. זהיי מה מחליש ופוגע והתרחקי מזה. כשהיא מטיחה בך דברים קשים, הקשיבי רק ל"מוזיקה" והתעלמי ממילים, דמייני שלפניך ילדה זועמת שרק רוצה לפגוע בך. אין טעם להקשיב למילים ובטח שלא להפנים אותן.
אל תנסי עוד לרצות אותה, שום דבר שתעשי לא יגרום לה להתייחס אליך בכבוד ובאהבה. כשאוהבים ומכבדים, את לא נדרשת לקנות את זה בשום דרך…
היי טובה לעצמך, למדי לחזק את עצמך.
אני רוצה להגיד לך שאני מזדהה מאוד,
במאמר אני מזדהה עם הפחדה, מניעת התייחסות רגשית והורות בלתי אמינה.
אני אישית מרגיש שכל הזמן כל מה שאני עושה לא בסדר.. ובאמת לא משנה מה אני מרגיש אני לא מקבל התייחסות. מה שמבלבל אותי זה שההורים שלי לא רואים את זה ככה, ולא רואים מה הם עושים לא נכון.
אני מתלבט מה לעשות עכשיו. אני סובל מהתקפי פניקה וחרדות כלליות כבר מתחילת התיכון ועכשיו אני לקראת סיום צבא ואני לא יודע מה לעשות. אני מרגיש שקשה לי להתנתק מההורים שלי. ואני מפחד רצח לעשות כל צעד, אני לא יודע אם אני אתמודד עם דברים.
הי אנונימי,
ילדים שעברו ילדות לא קלה, אכן קשה להם לעזוב את בית ההורים יותר מאשר ילדים שגדלו בסביבה חמה ומטפחת. ועדיין אפשר. החרדה שלך בהחלט יכולה להיות קשורה למסרים שקיבלת שאתה לא בסדר ומהם למדת לא לסמוך על עצמך.
היה סבלני ובנה את המקום שלך בעולם הזה דרך לימודים, רכישת מקצוע ועבודה, מערכות יחסים חיוביות והתנסויות טובות יתנו לך בהדרגה את הכוח לעמוד על רגליך. מה שיקבע בסופו של דבר הוא לא מה שאתה חושב, אלא מה שאתה עושה..
בהצלחה!
ממש מזדהה איתך.
הי
זה ככ נכון לגבי ,אני בת 20 כל הילדות שלי סבלתי מהתעללות נפשית ומילולית,בעיקר מאימי ,ההורים שלי לא התייחסו אלי בכלל חוץ מהעובדה שאני חיה בריאה והולכת לישון בזמן ,שום דבר אחר לא עניין ולא העסיק אותם לגבי,אף פעם לא התעניינו בצרכי שלא לדבר על צרכי הנפשיים וגם לא בלימודים שלי לא יודעת מה גרם לי בכיתה ו להתחיל להשקיע בלימודים מיוזמתי כי את אף אחד בעולם זה לא עיניין מה המצב הלימודי שלי הרגשתי שבבית חיים את ההכשיו ואת טלאות וחיים וכאילו אין להם פנאי להיתעסק בי לכן איבדתי את האמון בהורי והתחלתי לחיות ולדאוג לעצמי כי אף אחד לא יעשה את זה במקומי ,התבגרתי בגיל מאוד צעיר לפעמים הייתי בוכה בשקט ולא ידעתי על מה אבל ידעתי שלא טוב לי , הייתי חוזרת היהמהלימודים וכל ההתיחסות של אמי אלי היתי באמצעות משפטים שליליים עלי ,הערות וצעקות, לא זכור לי אף פעם שאמא אמרה לי משפט חיובי או מחמאה עלי או על ההשגיםצשלי בלימודים את מי זה בכלל עניין חוץ מאותי בעצמי כנראה מה שמילא אותי בשלב מסויים זה ההצלחה בלימודים(פתאום גיליתי את המטמטיקה! ) זה הדבר היחיד שגרם לי להעריך את עצמי כי אף אחד לא העריך אותו זה לא מתוך רוע זה מתוך עיסוק בטרדות החיים רוב אחי נשואים וגדלתי עם הורים מבוגרים אף פעם לא הבינו אותי ואת הצרכים שלי,למה את צריכה חולצה ?יש לך הרבה בקיצור הרגשתי כמו עוד קיר בבית . ,אני יודעת באמת שסהכ הייתי ילדה טובה אפילו חנענה כמו שאומרים ,אני חושבת שאמא שלי היא אדם טוב וכנראה בגלל חסכים ובעיות נפשיות פרטיות שלה התנהגה כך ,אבא שלי דווקא מאוד אוהב אותי ומה שבקשתי הוא בדכ נתן הייתי בורחת אליו תמיד כשחוויתי פגיע נפשיצת מאמי והוא היה מחבק ואוהב אך לא מעבר לכך רוב ילדותי גדלתי עם אימי כי אבי היה בעבודה ,בזמן האחרון התחלתי להבין שמה שעברתי זה לא נורמלי לא מזמן פגשתי את גיסתי ודיברנו על החיים פתאום היא אמרה לי "מה שקרה לך זה לא ברור כי ילדה כזו טובה וחנענה אז למה מתעללים בך בבית הזה? הזדעזתי כי זה פעם ראשונה שמישהו מסתכל עלי ועל מה שקורה לי בבית מבחוץ ואומר לי מפורש שהוא שם לב וזה ניראה לו לא נורמלי ! אז הבנתי שלא רק אני הוזה ומדמיינת שלא טוב לי כל. שנים עברתי התעעלויות נפשיות ומילוליות והפנמתי שתקתי לא סיפרתי בלעתי את זה והמשכתי הלאה תמיד היתה אוירה בבית של פחד משינויים גדולים (האמת שלא היה לי דמות שיכלתי לספר ולשתף אותה כי לא האמנתי באף אחד פחדתי שיזלזלו בי פחדתי גם מאמא שלי ואת האמת בשנים האחרונות שתקתי בעיקר בגלל שהבנתי שאמא שלי מבוגרת ועדיף שלא תישמע אותי ולא כדאי לצער אותה כי זה יהיה לה קשה לשאת את זה -גם היום שהיא הפכה טיפה ליותר מקשיבה )בזמן האחרון גם התחלתי לדבר על כך עם אחי התאום התברר ששנינו סובלים מהבעיה . עוד אח שלי חוה עכשייו בעיות אישיות וצער גדול על העבר שלו שלא מרפה ..
טוב גמרתי לנאום כאן בפורום ולשפוך את רכשי ליבי וכנראה שיש פה רבים שסובלים יותר ממני ,אני בן אדם חיובי שאוהבת לראות את עתיד הטוב של החיים ויש לי תמיד תקווה לטוב(אני חושבת שהאופי הזה למדתי מאבי זה בנשמה שלו …
אני רק שואלת יש משהוא לעשות עם זה ?אני בטוחה שמה שעברתי פגע באישיות שלי ובנפש עמים אני נכנסת להתקף דיכאון שחולף… זה נורמלי ?
זאת הפעם הראשונה בחיים שאני מעלה ומתבטא על העבר שלי אז תרשו לי ..
הי רחל,
התעללות נפשית פוגעת. בראש וראשונה היא פוגעת באופן שבו את רואה את עצמך, הציפיות שלך ליחס שלילי מאחרים וסוג של סובלנות כלפי זה וקושי להעמיד גבולות לאנשים כאלה. טוב שמצאת לך מקום להתחזקות בלימודים, חפשי עוד! לשום ילד לא מגיע לספוג אלימות נפשית או כל סוג של אלימות, גם לילד שלא מתנהג על פי ציפיות ההורים. תמיד אפשר לחשוב על דרכים לעזור לו, כי אלימות רק מדכאה והורסת.
חזקי עת אצמך, רצוי להיעזר בטיפול ובני בהדרגה את ההערכה העצמית שלך ותפיסה עצמית מציאותית (כרגע עושה רושם שהתפיסה העצמית היא לא מציאותית אלא שלילית בהקצנה).
וכן, הכירי בזה שעברת משהו רע ומזיק. אמנם לא את שגרמת את הנזק הזה לעצמך, אך רק את יכולה לתקן. אל תוותרי על זה ושיהיה בהצלחה!
אז היי, זה ממש מוזר אבל נראלי הגיע הזמן לפתוח קצת כי אני כבר אבוד.
אני לא יודע אם מה שאני עובר יכול להקרא התעללות או שאני סתם ילד מפונק.
אני נולדתי לבית שהוא תמיד ריבים, הורי התגרשו בגיל צעיר וחזרו לאחר שנתיים בערך בטענה שהם אוהבים אחד את השני אבל עם השנים הסתבר לי שזה לא באמת נכון. מסתבר שמאז שהתחילו להם החובות הם כל הזמן רבים וזה היה הרבה לפני שנולדתי. אין לי מושג מה זה זוגיות או קשר שהוא לא בקללות ושנאה אחד כלפי השני, בחיים לא ראיתי אותם שמחים יחד.
האחים שלי תמיד אומרים לי לקבל את זה כי ככה הם וזה תמיד היה ככה ותמיד יהיה ככה וזה החיים, אם באמת יש פה משהו לא בסדר אני לא חושב שצריך לקבל את זה.
הסיבה שאמא ואבא שלי עדיין גרים יחד זה בגלל המצוקה הכלכלית והיה מצב שלא היה לנו בכלל איפה לגור כי לא היה לנו כסף לשלם את שכר הדירה.
אבא שלי הוא בן אדם אגרסיבי הוא כמעט ולא מרביץ (אולי 3 -5 פעמין כל חיי) אבל הוא מאיים עליי המון ומספר פעמים איים גם על חיי.
מגיל צעיר אני הולך לאמא שלי בטענה שאני מפחד מאבי והיא צועקת עליו אבל אז אבי התחיל להאשים אותי בכל הריבים בניהם אז אני כבר לא משתף אותה יותר. אני מגיל 14 כבר החלטתי שאני אנתק קשר עם אבי כשצא מהבית מתוך החשש שיפגע בי או בכל יקרי אשר יהיו אני לא רוצה אותו קרוב למשפחה העתידית שתהיה לי.
הורי עדיין רבים באותה מידה ולעתים תכופות אני יוצא מהבית מתוך פחד להשאר שם שמתחילים להשבר דברים. הם מקללים אחד את השני הם מקללים אותי זה משפחה שאין בה יום ללא צעקות.
הם קוראים לי טיפש מפגר זונה כפוי טובה. לאחרונה אמא שלי נהייתה יותר ארגסיבית ואני מרגיש שאבדתי את ההגנה היחידה שהייתה לי בבית.
אני הברזתי המון מהלימודים מדכאון אישי וחוסר אמונה עצמית.
לפני מספר חודשים התחלתי לעמוד על שלי נגדם אמרתי להם שלדעתי המצב לא בסדר ואני לא יכול ככה זה. מה שכרה זה פשוט אבא שלי הכה אותי ואמר לאמא שלי שאני טעות ושהוא לא סובל אותי ושאני השפלה ושהוא לא מוכן לגור איתי באותו בית. מאז אנחנו לא מדברים. אני כועס שאמי לא הגנה עליי.
אני מתכנן להתגייס לצבא לתפקיד שאני עומד לחזור הביתה רק פעם בחודש.
אני רק רוצה לשאול אם אני סתם דרמטי או שבאמת יש פה משהו לא בסדר? אני יודע שאבי יחסית לא בסדר השאלה אם גם אמי? אני אוהב אותה אך היא גם נהייתה כמוהו בערך אני לא יודע אני כבר מבולבל לגמרי.
שלום לך,
אתה מתאר משפחה מתעללת לכל דבר, התעללות נפשית ופיזית. ההתעללות היא כלפיך ומכיוון שלילד אין בחירה היכן לגור והוא תלוי בהוריו, היא נחשבת לחמורה במיוחד.
מה שההורים שלך עושים אחד עם השני מצער ומשפיע לרעה עליכם הילדים ועל הסיכוי להקים משפחה משלכם, שתהיה בריאה ומיטיבה. יהיה כל כולכם ללמוד לעשות את זה ולא מההורים.
טוב מאוד שאתה מתגייס ומתרחק מהבית. עשה כל מה שביכולתך להתחזק בצבא, להתפתח כדי שלא תהיה תלוי בהם עוד. זו התקווה שלך להיחלץ ממעגל האלימות.
הקללות שאתה סופג מאמך וחוסר ההגנה שלה כלפיך לאורך הילדות וגם עכשיו, לא נחשבים לתפקוד הורי תקין. דיבור משפיל ומעליב נחשב לאלימות נפשית והוא מזיק לא פחות מאלימות פיזית.
מצא כל דרך להתחזק ולבנות את עצמך, תתרחק משם בהקדם האפשרי.
שלום אילנה
אני אשה בת 55 שנים ונושאת עימי זכרונות נוראים מהילדות. אבי נהג להתעלל בי קשות פיסית ונפשית בצורה שלא תיאמן. מכל מה שנכתב בכתבה שלך כמעט את הכל חויתי. זוכרת ילדות נוראית. חיים בפחד מתמיד, שמא אעשה משהו שלא לרצונו, ואז ינחתו עלי שוב מכות. לצד המכות היו גם עלבונות קשים מצד אבי וגם התעללות נוראית כמו לשבת שעות ליד שולחן. נחסכו ממני המון דברים שרק אורחים זכו להם. כל ילדותי רציתי להתאבד. לא ידעתי כלל שאני מחוננת כי הייתי בעלת רגשי נחיתות קשים. הייתי אצל פסיכולוגית בבית הספר. סיפרתי לה על אבי והיא רצתה לפנות איתי למשטרה. מרוב פחד ממנו לא פנינו. התחתנתי כי רציתי לצאת מהבית הארור שלי. לפחות זכיתי להקים בית חם ואוהב. מהילדים שלי לא חסכתי מאומה. היום אני אשה אחרת. מלאת ביטחון עצמי בזכות הרצון העצמי שלי והמשפחה שיודעת את כל מה שעברתי ותמכה בי. לפני שנה אבי נפטר. לא מאמינה שחיבקתי ונישקתי אותו בבית החולים לפני שנפטר. מעל הקבר מחלתי לו על הכל. אבל מייד לאחר מכן עלו בתוכי כל הזכרונות הנוראים ממעשיו. לא התאבלתי עליו אפילו יום אחד. אחותי אינה זוכרת שהוא נהג לדפוק לנו את הראש אחת בשנייה כשרבנו. היא לא זוכרת כלום. בשנה אחרונה כתבתי כמה עמודים והעליתי על הכתב את כל הזכרונות שיש לי עליו. כתבתי לאותם דפים: "הוא לא מה שחשבתם" מכיון שאנשים שלא הכירו אותו בתוך המשפחה כפי שהיה בבית לא יותר ממפלצת, הוא הצטייר בעיניהם כאדם הכי נחמד שבעולם. האדם הכי מתוק. כי הוא אהב לקבל תשומת לב. היה מפנק אנשים זרים במקום את בני ביתו.
שלום נורית,
לא פעם אנשים שמתעללים בבני ביתם מאחורי סוגר ובריח מציגים דמות שונה למחלוטין כלפי חוץ. זה וודאי מבלבל מאוד לילד ליישב את שתי הדמויות, את החוויה שלו אל מול החוויה של כל העולם.
שמחה לקרוא שחייך קיבלו תפנית ושאחרי ההיחלצות מבית ההורים – בנית לך חיים טובים ושונים מאלו שהכרת בילדות.
לא פעם קורבנות של אלימות ממדרים זיכרונות קשים ולכן אחותך לא זוכרת ועדיין, עקבות של אלימות שנחוותה קיימים שם ומשפיעים עליה גם ללא זיכרון מודע.
שימשיך להיות לך הרבה טוב!
שלום אילנה
מאוד מודה לך על התגובה המהירה שלך
בלי ספק שאת עוזרת כאן להמון אנשים במצבים כשלי, הן מבחינת הכתבה המקיפה מאוד שממנה ניתן ללמוד המון, והן מבחינת האוזן קשבת, ומתן עצות שמאוד מאירות ומכוונות.
גם אני חשבתי שאולי הדברים שאחותי אינה זוכרת, אולי נגרמו בשל הדברים הקשים שאבי עשה. הכי קל להכניס זכרונות קשים לכספת וירטואלית ולנעול אותה עם מפתח ולקבור עמוק בתודעה. מצד שני מתברר שרק בי אבי התעלל. נולדו לי שני אחים כשהייתי בת עשר והם היו מאוד חולים. אבי לא נהג להכות אותם מכיון שהוא החשיב רק בנים וגם היו במצב פיסי שכל רגע יכלות למות. אחותי היתה מאוד חולה וגם אותה לא נהג להכות לרוב. הייתי ילדה בריאה ושובבה ומאוד דעתנית ודמיתי מאוד לאימי. הוא שנא אותה ולכן שנא אותי כי הזכרתי לו אותה בכל רגע. הייתי ילדה שברירית וממש טובה. לעולם לא התחצפתי. עשיתי שיעורים. תמיד עזרתי בבית וילדה מצטיינת, אבל בכל הריבים שלו איתה הוא האשים אותי. לאחרונה קלטתי שזו הסיבה שהוא שנא אותי. עד מותו הוא תמיד נהג לומר לי שאני כמו אמא שלי.
כשנתיים לפני מותו הוא דיבר אלי בטלפון בצורה מזלזלת למרות היותי מבוגרת ולא חיה בביתו, ואז קמתי עליו. ירדתי עליו לראשונה, ובפעם הראשונה הוא שתק וסגר את הטלפון ומאז לא זילזל בי יותר.
ישר כוח לך אילנה.
מאחלת לך המשך עשייה חשובה למען טובת אנשים מוכים וכאלו שעברו התעללות נפשית.
ירבו כמותך בישראל
היי אילנה,
חייבת לציין שאת עושה עבודה מדימה ועוזרת להמון אנשים באתר, ובכללי לכל מי שנכנס וקרא את הכתבה..
אני בת 21 עוד מעט ובזמן האחרון אני חווה דיכאונות, קושי בהמשך השגרה שלי, התחלתי להסתכל על החיים שלי באור שלילי.
לפני כמה ימים התחיל לצוף לי זכרונות מהעבר, שהיה לא פשוט בכלל. עברתי התעללות מלולית ופיזית מצד ההורים שלי בעיקר מהאם שתמיד הייתה שם בשביל להוריד אותי או לתסכל אותי
בתור ילדה לא זכור לי יום שלא הלכתי לבכות מכאבים ולא היה יום שלא התפללתי שאמא שלי תמות.
עם הזמן הצלחתי לקבור את זה עמוק בתוכי (לא במכוון) פשוט לא חשבתי על כל מה שעברתי, עד לאחרונה שזכרונות התחילו לצוף.
בתור ילדה זכרתי איך אמא שלי הייתה מכאיבה לי וגורמת לי לחשוב כמה אני כלומניקית ואפס. שלא יצא ממני כלום בחיים, הפגיעה שלי הרוב מהצד של האמם ואבא ששותק ששומע את הצרחות שלי ושותק. מודה שהייתי לפעמים ילדה לא קלה אך המחשבות לא עוזבות אותי אפילו עכשיו כשאני כותבת את זה כואב לי ומרגישה קושי בנשימה,
הכל צף, אני חייבת לציין שגם כשאני בחברה אני מרגישה ההכי לוזרית ההכי סתומה והכי חסרת ביטחון גם קשרים עם בני זוג לא צלחו במיוחד מלא פעמים אני מרגישה שאני לובשת סוג של מסכה.. שאני לא אני באמת.
אז השאלות שלי הן כאלה..
האם הדיכאונות האלה וחוסר רצון להמשיך לעשות את הדברים שאני באמת אוהבת נובע מההתנהגות שחוויתי בילדות ?
האם גם אני אהיה אמא כזו? (משהו שממש לא רוצה שיקרה )
האם ללכת לדבר עם איש מקצוע זה מה שישחרר אותי באמת ?( אני כרגע חיילת והאופציה שלי היא קבן)
מרגישה בושה ענקית אבל מרגישה גם בחוסר מוצא…
עד היום תמיד יש לי שנאה כלפי אמא שלי, היא לא באמת מעורבת בחיים שלי ואנחנו כמעט ולא מדברות כי כל פעם זה נגמר בריב, למרות שסלחתי (היא אף פעם לא בקשה סליחה, היא הייתה בטוחה שפעלה נכון, וזה יותר מכאיב לי שאין לה חרטה)
כיום רוב השבוע אני בבסיס(מבחירה תמיד בקשתי לעשות בסיס סגור) וגם כשאני בבית אני בוחרת להסתגר בחדר או פשוט לצאת מהבית, גם לפני שהכל צף תמיד הייתי סגורה ממנה ותמיד התחמקתי.
מרגישה כל כך מתוסכלת ולבד, כל פעם מרגישה כמו דמות אחרת וכבר איבדתי את עצמי..
באמת רוצה להרגיש חופשיה ורגועה יותר..
מודה לך מאוד על העזרה…
הי דניאל,
מצטערת שעברת ילדות כזאת. גם אם היית ילדה לא פשוטה, זה לא הגיע לך, לשום ילד או אדם בוגר לא מגיע יחס כזה.
הריחוק מהבית מאפשר לך להחלים ולהבין עוד ועוד את מה שעברת. לא סתם באים הזיכרונות. שיחה עם קבן יכולה מאוד לעזור, בקשי את זה בהקדם ותתחילי. יש לך דרך ארוכה לעשות כדי לתקן את הנזקים שנגרמו לך אבל רק את יכולה לעשות את זה. אל תצפי שאמא שלך תשתנה או תיקח אחריות על מעשיה, לפעמים זה לא קורה אף פעם. השינוי הוא רק אצלך ורק בשליטתך. תתרכזי בלחזק את עצמך, לא להאמין למסרים ששמעת ממנה, לפחות ברמת המעשים שאת עושה. כלומר, לעשות דברים שלא מתיישבים עם המסר שאת חסרת ערך. תתכונני לעצמאות שבאזרחות, ללמוד, לרכוש מקצוע.
בקשרים שאת יוצרת שימי לב שמי שנמצא איתך, אכפת לו ממך, שהוא רואה אותך, שמתעניין במצבך, ברצונותיך וצרכיך וכל זאת לאורך זמן ולא רק בשלב החיזור. רק אחרי קשר ארוך ייבנה אצלך האמון ותוכלי להיות את עצמך בתוך הקשר.
תקראי הרבה, בני את האני שלך האמיתי, גלי אותו והעשירי אותו.
שיהיה לך בהצלחה רבה ואני כאן אם את רוצה לשאול או לשתף.
היי דניאל,
קראתי את דבריך ורציתי להשיב על חלק משאלותייך. אני אשת חינוך וגם אני עברתי התעללות מילולית ורגשית מצד אימי.
תמיד היא הורידה אותי, ואם סיפרתי לה משהו שמפריע לי תמיד ציינה שאני לא אסתדר בשום מקום. גם אחרי שהתחלתי, ציינה שהיא במקום בעלי לא היתה מסוגלת לחיות איתי ועוד כהנא וכהנא דברים.
היום אני מתקרבת לחמישים, יש לי שלושה ילדים ואני עדיין נשואה. אז כך, לגבי ההורות שלי לילדיי. אני בדיוק אמא הפוכה מזו שהייתה לי. ילדיי אומרים שאני כל עולמם, ולא פעם משבחים אותי בתור אמא. הם חולקים איתי את כל החוויות שלהם, עם החברים ובכלל. ותמיד מוצאים אצלי אוזן קשבת. שלושתם בגיל הבגרות ולמרות גילם הם תמיד מדברים ומשתפים אותי בחוויות שעוברים. ביתי לא אחת אומרת שהיא מעריצה אותי איך יצאתי נורמלית עם אמא כזאת. היום ילדיי, שחווים את מה שאני עוברת, כי היא ממשיכה להשפיל אותי בנוכחותם ובנוכחות בעלי, כועסים עליה מאוד ולא פעם ביקשו שאנתק קשר ממנה. היום הם רואים שכל היא מתנהגת גם לאנשים זרים, היא בדרך כלל, מזלזלת ברוב האנשים שפוגשת.
אז כתשובה לשאלתך, בבוא היום כשתהיה גם את אם. תדאגי לתת חינוך שונה לילדים ותראי שהם יאהבו אותך ללא גבולות. אם את מודעת למה שהיא עושה לך את תשצדלי להיות אמא אחרת והרבה יותר טובה.
ועוד דבר, כילדייך יהיו גדולים ויבינו מה שעברת, הם יתנו לך ככ הרבה אהבה והערצה, ואז תוכלי להבין שיש גם חיים אחרים ומה שאימך עשתה לך זה בגללה, בגלל חוסר שביעות רצונה מחייה ולא קשור אלייך כלל וכלל.
לגבי טיפול פסיכולוגי, זה יכול לעזור לך להבין שכל זה כלל לא קשור אלייך. בטיפול תוכלי להרגיש הרבה יותר טוב כלפי עצמך וכלפי הדיכאונות שאת חווה.
מקווה מאוד שמצבך ישתפר ומאוד חורה לשמוע מה שאת עוברת.
לגבי המשך הדרך, תנסי לא לתת למה שעברת להשפיע על רצונותיך ושאיפותייך.
בהצלחה בהמשך דרכך!
תודה רבה, מודה לכן מאוד. ואעשה הכל על מנת שלא לתת לזה להוריד אותי
שלום דניאל
מאוד כאב לי לקרוא את הדברים שסיפרת על עצמך.
בדיוק מעל הדברים שכתבת וסיפרת על עצמך סיפרתי על עצמי.
הראיתי לבן שלי את הדברים שסיפרת על עצמך, והוא אמר שזו ממש אני.
גם אני עברתי חיים דומים לשלך, רק שאצלי האבא נהג להתעלל בי והאמא שתקה בלית ברירה. בדיעבד היום אני מבינה שגם היא חוותה התעללות נפשית מצד אבי והוא אפילו הודה בפני אחותי שחנק אותה.
ביום האזכרה של אבי לא הגעתי לבית הקברות. נכנסתי לפוסט טראומה והייתי במצב נפשי ממש קשה מאוד. החלטתי שאיני מגיעה לאזכרות יותר.
כשאבי שהה בבית החולים מאוד ריחמתי עליו ומחלתי לו על כל מה שעשה לי, אבל לאחר פטירתו משעבר כשבוע הגעתי למסקנה שהמחילה לא היתה אמיתית ואני מלאה כעסים עליו. אי אפשר למחול להורה שהרס לך את החיים. אני בת 55 שנים ועד היום העבר משפיע על ההווה. גם אני כמוך הייתי בעלת רגשי נחיתות. התחתנתי עם בעל טוב ונולדו לי ילדים נפלאים. לאט לאט הצלחתי להמריא מעל הזכרונות הקשים, ולקבל ביטחון עצמי .כל המשפחה יודעת את מה שעברתי והחלטתי מהיום הראשון שמה שאבי עשה לי לא אעשה לילדים שלי והייתי בדיוק להיפך מאבי. הכל תלוי בך וכפי שאומרים "אין דבר העומד בפני הרצון".
אני מאחלת לך את כל הטוב שבעולם. מאחלת לך שתזכי להקים בית חם ומשפחה חמה ותומכת.
שלום אילנה,
מדהים להחשף למאמר ולפורום שכזה
נפשי הגיע לכאב ולעומס גדול ובעקבות זאת הגעתי לכאן. ואודה לך מאוד אם תהיה לך עצה בשבילי..
החיים אצלנו עברו 'כרגיל', לא היו שום הרבצות, אך מה שכן- היו מאז ומתמיד (משאני זוכרת את עצמי) המון המון איומים והפחדות וצעקות באמת מחרישות מצד אבי.'אני אעיף לך סטירה 'אני לא יודע מה אעשה לך' 'תעופי מהבית' עם הרמות כפכפים באיום, והמון המוון מבטי שנאה עם עיניים פתוחות 'גדולות' שתמיד מבקרות ובוחנות ומסתכלות על כל צעד שאתה עושה עד היום כל יום! ועם אנחות ייאוש מאיתנו..
אף פעם לא פירגן ועודד רק שומעים את התסכול שלו מאיתנו ושאנחנו אדיוטים (את זה אמר בעיקר כשהייתי קטנה.היום הפסיק)
ותמיד כשאבי נמצא בבית אני מרגישה רתיעה ומתח.
ולפעמים אני חושבת .. אולי אני מגזימה, ס'הכ המשפחה 'נורמטיבית' חוץ מהקטע הזהשל אבא שלי..לשאר אחיי לא נראה שזה מזיז והם גם עונים לו ולא עושים מזה סיפור..
אבל כל האיומים, ההפחדות, המבטים עם העיניים האנחות הצעקות מכניסים אותי ללחץ ולמצבי רוח ירודים מאוד עד כדי כך שאני ממש יכולה רק לבכות ולהכנס למתח נפשי ואני לא מצליחה להתנהג באופן טבעי בבית, ומעדיפה להסתגר בחדרי. .
אני מציינת ששנתיים לא חייתי בבית בעקבות שירות לאומי והשתנתי ועלה לי הביטחון העצמי בגלל שלא הייתי בקשר איתו.
והשנה חזרתי לגור בבית בעקבות עבודה..
ומבחינתי זה לחזור לכל מה שחוויתי,
ולחזור להיות אדם מפוחד נרתע וחסר בטחון.
ועד שקצת הצלחתי להשתחרר ממנו, עכשיו לחיות איתו שנה שלמה בבית זה לא נראה לי הגיוני.. זה מרגיש לי כאילו כל מה שבניתי בעצמי קורס.. ואני חוזרת להיות ילדה קטנה ומפוחדת.
ולהשכיר דירה לא הגיוני לא מבחינה כלכלית..
איך אפשר להיות פחות רגישים ולהתנתק מזה?
איך אני יכולה לא לקחת אותו קשה מידי?
איך אני יכולה להתקדם בשנה הזאת מבחינה נפשית, לבנות את עצמי בצורה טובה כפי שהתחלתי אם אני רואה את הדמות שרק הורסת אותי ומפחידה אותי כל יום??
אשמח לקצה חוט.. איך עוברים את זה שוב.
תודה ..
הי לינוי,
אנשים באמת חושבים בטעות שאם אין מכות, אין פגיעה פיזית – אז זה לא נורא. אבל מאחורי כל מכה, יש גם מסר רגשי והוא זה שפוגע יותר מהמכה. המסר הזה אומר לך שאת חסרת ערך, שאת לא ראויה לאהבה, שאת לא בסדר או כל דבר אחר שאת קולטת מהתקשורת הפוגענית הזו.
מרחק פיזי מהאדם שמתנהג אליך ככה מאוד מאוד עוזר, מעבר להגיון כלכלי, יש הגיון של הצלת נפשך ומניעת המשך נזקים.
במידה ואת בשום פנים ואופן לא יכולה להרשות לעצמך להתרחק מסיבות כלכליות או אחרות, קחי בחשבון את המידע הבא. מדובר בתיאוריה, אבל נראה שהיא מסבירה לא רע את המצב. אנשים שמתנהגים כך לאחרים, מפעילים מנגנון הגנה שנקרא השלכה. יש להם מחשבות ורגשות שהם לא יכולים לשאת ואפילו לא מודעים להם. הם משליכים אותם על אדם אחר. נניח שאבא שלך מרגיש בתוכו חסר ערך, פגום וכו' – הוא לא מחובר לרגשות אלה, אבל הוא יודע לשתול אותם בתוך הסובבים אותו. אם תזכרי שכל מה שהוא מעורר בך על ידי ההנהגות שלו, זה משהו שכלל לא שייך לך, הוא משליך עליך תכנים שלו, אולי תלמדי במידת מה לנתק את עצמך רגשית ממה שהוא עושה. לא להאמין, לא לקחת ללב. לילד מאוד קשה לעשות את זה אבל את כבר לא ילדה, לכן תשנני לעצמך בכל פעם שהוא עושה את זה, שהוא מדבר לעצמו ולא אליך. שיש לו בעיות קשות והוא לא רואה אותך כלל. הוא מדבר עם עצמו עכשיו.
כמו כן, נסי לפחות כשהאינטראקציה הפוגענית מתחילה, לנתק מגע. זה אומר אולי לצאת לסיבוב בחוץ או להיכנס לחדר כלשהו שהוא לא יילך אליו בעקבותיך כמו אמבטיה, לזמן ממושך עד שהוא מפסיק.
העבודה שלך היא לא להאמין למסרים שהוא מעביר לך. זה לא היה מעולם שייך לך וזה לא שייך לך גם עכשיו.
עוזר גם להיות בקשר עם אנשים שאומרים לך דברים טובים עליך, שעוזרים לך להרגיש טוב עם עצמך (חברות, אנשי חינוך שהיו לך בעבר, מטפלים וכו'), להיות בפעילויות שבהן את מרגישה תורמת, מוערכת, טובה במה שאת עושה והכי הכי חשוב להיות עם אנשים שאוהבים ומעריכים אותך בגלל מי שאת בפנים ולא בגלל מעשיך או תכונות חיצוניות כלשהן. שרואים את האדם שאת בתוכך, שרוצים להכיר את האדם הזה ומעריכים את האדם הזה.
עדכני איך הולך לך ובהצלחה ביצירת העצמאות שלך!
שלום אילנה שמי יהודה . עברתי ילדות קשה מאוד ומסובכת . שקשה לתאר במכתב . במקרה נכנסתי לאתר הזה . והתשובות שלך לחלק מהכותבים הדהימו אותי הרגשתי כאילו מישהו יורה לי בלב כאילו ממש אבל ממש המילים הנכונות . אני בן 28 כל חיי היו יבשים היה לי יבש בלב . לפני שנה התפרצו אצלי התקפי חרדה קשים . ממש גיהנום עלי אדמות . חיפשתי טיפול .ומאז אני מטופל בשיטת. טי אי טי .שמטפלים ברגשות . מה שחסר לי כרגע זה מישהו כמוך שישמע אותי ומעבר לטיפול הרגשי יתן לי טיפים אייך לחיות נכוון מבחינת עבודה מגורים וכו . אני נשוי ואב ל2 בנים . תודה רבה לך מראש
הי יהודה,
כשילד עובר חוויות קשות, הרבה פעמים יתמודד על ידי ניתוק מרגשותיו, כדי להיות מסוגל לתפקד בכל התחומים שבהם הוא נדרש לתפקד. הרגשות הקשים עם זאת לא נעלמים ומחכים להתייחסות. בסופו של דבר הם מוצאים דרך להתטבא בצורה לא יעילה דרך התקפי חרדה ותופעות אחרות.
במידה ותרצה ליצור קשר והתייעץ, תוכל לכתוב למייל של האתר atar.macom@gmail.com .
תודה רבה . בהקדם
המקרים של כולם נשמעים כל כך קשים, וזה גורם לי לתהות אם אני מתבכיינת. מאז גיל קטן הייתי ילדה קשה, והוריי שהיו הורים חדשים וצעירים לא ידעו איך להתמודד איתי. היו חבטות, סטירות, בעיטות, לא דברים רציניים בהכרח אבל משפילים מאוד. ברגעים של כעס הם לא שלטו על הפה שלהם וצרחו עליי שאני מטומטמת, מפגרת, מכשפה, חסרת תועלת, זבל, מגעילה… שמעתי הרבה מאמא שבגללי היא תמות מוקדם. היום אני יודעת שהם עשו את זה מתוך תסכול, אבל בתור ילדה קטנה חשבתי שהם שונאים אותי.
המכות הפריעו והכאיבו, אבל יותר הפריעה ההשפלה. ההשפלה שכרוכה בלברוח מאבא שלך בכל כוחך ולהתחבא בשירותים. לשמוע אותו צורח עלייך וחובט בדלת עד שטיח מתחיל לרדת מהתקרה. הייתי שומעת שוב ושוב שאם כל כך רע לי, אז אני יכולה להתקשר למשרד הרווחה, שימצאו לי משפחה אחרת. פחדתי מזה ממש.
כשגדלתי והפסיקו המכות והחלטתי ללכת לטיפול, עדיין המשכתי לשמוע שאני זבל חסר תועלת. אמא הייתה מזכירה לי כל הזמן שוב ושוב כמה אני עולה לה כל חודש וכמה זה קשה לגדל אותי וכדאי שאני אתחיל להיות אסירת תודה, ו"למה את לא משתפרת כבר? לוקח לך יותר מידי זמן. לא התחייבנו לשלם כל כך הרבה זמן".
לפעמים אני מרגישה שאני מתבכיינת כי בסופו של דבר לא נתנו לי מכות רצח ולא איימו על חיי. לא הייתי ילדה מוכה ולא היו לי סימנים כחולים. ההורים שלי טרחו להזכיר לי מידי פעם שאני חכמה ומדהימה והם אוהבים אותי. אבל היה לי רע.
שלום ילדה,
קודם כל מצטערת שעברת את הילדות הנוראית הזו שלדבריך האלימות נגדך נמשכת גם היום.
מצד אחד את מתארת אלימות פיזית, אבל כותבת שלא היית ילדה מוכה. אז כן היית למרבה הצער. מוכה פיזית ומוכה נפשית וכן, זה מספיק חמור כדי להשפיע באופן עמוק על ההתפתחות שלך ועל היכולת שלך להתנהל בעולם היום, במיוחד בפן הרגשי.
הורות היא אחד הדברים הקשים ביותר שאדם חווה במציאות הרגילה של החיים. הורה שקשה לו, לא אמור להטיל את האחריות והאשמה על הילד שלו, אלא לקחת אותה על עצמו – להודות שאין לו מספיק ידע ומיומנויות להיות הורה טוב מספיק וללכת לקבל יעוץ והדרכה. השיטה של להאשים את הילד אינה אלא מינויו לשעיר לעזאזל, מיכל לתסוכליהם השונים של ההורים שהם מתרגלים לפרוק אותם עליו. שום ילד לא אמור להיות במעמד הזה.
כדי לרסן אותך, איימו עליך בפורש ובמרומז בנטישה וכן, זה הדבר הכי מפחיד לילד. הוא יהיה מוכן לשאת כל אלימות רק שלא ינטשו אותו. אולי גם היום את חוששת מזה.
מקווה שאת ממשיכה בטיפול ולומדת להבדיל בין מי שאת לבין מי שההורים שלך אומרים שאת. אלו שני דברים מאוד שונים..
קחי את הצד של הילדה שהיית, תני אמון בחוויה שלה.
בהצלחה בדרך הלא פשוטה!
אני לא מאמינה! יש פה מילים שפשוט מתארות את מה שקורה לי כמעט כל יום! אני בת 17 וחצי עוד לא בגירה ויש לי לקות חברתית מסוימת כך שאני די שק החבטות של הבית מגיל 6 אני זוכרת איך אימא הייתה דורכת עלי גוררת אותי בשער וצורחת צרחות אימים שנשמעו בכל הבניין רק כדי להמחיש עד כמה אני ואחיי סבלנו אני ואחי התאום היינו מתווכחים את מי היא הכתה יותר אותי או אותו היום זה כבר כמעט הפסיק אבל רק המכות אני בפועל עדיין סובלת מאוד מאימא ומאבא גם יחד כמה שנים אפשר לשמוע "כלבה, מפגרת, צריך לאשפז אותך, אוטיסטית" ועוד היד נטויה…? הבעיה אצלי שלהורים יש כמו שני ישויות בגוף אחד הם נחמדים ,נותנים דברים, אוהבים ומפנקים ומרביצים לפעמים, משפילים ,מעליבים ,מאיימים ,צורחים ומאשימים אותי בכל מה שקורה בבית הם אומרים שאני המעוותת אבל אני יודעת שהם המעוותים הם ולא אני כי רק הורה מעוות אומר לבת שלו שהיא צריכה אשפוז קורא לה כלבה וכלפי חוץ עושה את עצמו קדוש מעונה… וזה מה שהם עושים! הם אומרים שאני חולת נפש, שאני ממציאה ושהם ,המסכנים מנסים לחיות רגיל ואני זאת שמפריעה להם אם זה היה רק ההורים אז מילא אבל גם האחים שלי נגדי הם התרגלו שאת שרי מותר להעליב לקלל ולהשפיל מותר לצחוק וללעוג לה והמשפחה שלי נהנית מזה הם חבורה של סאדיסטים זה מה שהם הלוואי שיכולתי לעזוב וללכת לחיות את החיים שנשארו לי בצורה נורמלית לא בבית עם ההורים ועם האחים שמשחקים את משחק בואו נעליב את שרי אני מתפללת שאימא לא תגלה את זה כי אם היא תגלה הלך עלי! אז אל תספרו לה אפילו אם אתם מזהים אותי בבקשה אל תספרו אני עוד רוצה לחיות
הי שרי,
מצטערת לקרוא שאת עוברת סבל כזה בבית. את מתקרבת לגיל 18. מה היית רוצה לעשות מבחינת בניית העצמאות שלך? אל תחכי לשינוי מצידם, אלו דפוסים שהתקבעו וספק אם ישתנו אי פעם. רק את יכולה להציל את עצמך.
מציעה לך לגשת להתייעץ באחד מהמרכזים של על"ם, יש לך כאן רשימה לפי ישובים:
https://www.elem.org.il/branchcategory/branches/
הם עוזרים לבני נוער שנמצאים במצבים דומים לשלך. אולי יוכלו לתת לך כיוון ועצה.
בהצלחה, עשי מה שניתן כדי לשפר את חייך.
אני נכנסתי לאתר זה ממש במקרה.
אני בת 35 ולאחרונה התחילו לי קשיי נשימה ומעין הרגשת מועקה….
בשנתיים האחרונות אני מנסה להתרחק קצת מאימא שלי כי אני חשה אי נוחות עמה אך לאחרונה התחושה מאוד התעמקה והתחזקה.
כבר מגיל צעיר אני חווה התעללות פיזית ונפשית מצד האימא שלי שדאגה שכל יום יהיה יום "מיוחד" שכלל בתוכו: ניבולי פה, קללות שלא אאחל אותם לשונאים שלי, הרבצות ומכות עם כל הבא לי והתעללות פיזית ומילולית מול חברים, חבר, משפחה וכו'….
כיום אני נשואה במשך כ10 שנים ויש לי ילדים.
אני עדיין נמצאת בשרשרת ההתעללויות הבלתי פוסקות הללו, כאשר הייתי צעירה/נערה כל הזמן פחדתי ממנה ונרתעתי ממנה, תמיד הייתי מגיעה הביתה וחוטפת כי תציג הייתי "אשמה" במשהו, הייתי מתביישת להזמין חברים כי היא תמיד הייתה מביישת וקוראת לי זונה, שרמוטה ליד כולם ועוד אינסוף "פנינים: שרכשה במהלך החיים, תמיד הייתה משפילה אותי ליד אנשים ובמצבים חברתיים ובקיצור הנמיכה אותי בכל הזדמנות, דאגה לכופף אותי בכל סיטואציה… והכי הכי חשוב תמיד גרמה לי להרגיש שאני לא בסדר, שאני אשמה, שאני הילדה הרעה, החוצפנית, הכבשה השחורה, זו שלא מכבדת, לא מקשיבה להוריה וכו'….
אני חייבת לציין שאני אשת חינוך וכל חיי הייתי משכילה, מצטיינת וכל מי שמכיר אותי פשוט אוהב להיות בחברתי.
היחידה שלא יכולה לראות אותי זאת רק היא!
זאת שקוראת לעצמה "אימא"
מה זה המילה "אימא"?
לצערי אני כיום אימא! ולי לא הייתה אימא!.
הייתה לי ילדות קשה של התעללות ואבי תמיד עמד מהצד וביקש שאהיה ילדה טובה, כי עובר עליה תקופה קשה, כי תמיד יש לה משהו או שהיא לא מרגישה טןב, כי אין מי שיעזור לה או יתמוך בה……
חברים אני תומכת בכל מי שכאן!!! שהעז לכתוב את כל מה שיושב לו על הלב הנושא הכאוב הזה. ולומר לכם שזה רודף אותי 35 שנה אבל לא עוד!
היום אנחנו צריכים להחליט שזהו!
שירדה החליפה, ירד הכיסוי והקליפה שספגה את כל ה"זבל" ואת כל הכעס, הכיסוי שספג את כל הרגשות השלייילים, את הדימוי שנתפס עלינו!
אני טובה, תמיד הייתי טובה, חכמה ובעלת כישורים חברתיים,
וזו היא שאף פעם לא הצליחה, לא עבדה, רבה תמיד עם אבא שלי, עם אחים שלה, עם ההורים שלי.
ואני עד היום נתתי לה כשאני נשואה ואימא לילדים ואשת קריירה להמשיך ולהנמיך אותי, לקלל לצעוק ולהוריד אותי.
היום זה נגמר!!!!
אני בן 27, ההורים שלי מגיל 8 התעללו בי הכוונה היו רבים צועקים ומכים אותי עם חגורות וסטירות חזקות לפנים עד רמה שהיה יורד לי דם מהפה או סימני ציפורניים על הפנים שלי. אבא שלי גם היה שובר דברים בבית ואמא שלי הוציאה עליו צוו הרחקה מהבית בטענה שהוא תקף אותה האמת זה היה מול העיניים שלי והוא אכן ירק לה על הפרצוף וזרק עליה מוצרים. אני אישית הייתי ילד לא קל אני מודה הכוונה בורח מבית הספר לא התעניינתי בלימודים בגלל מה שאני עובר בבית אני בטוח שזה השפיע עלי ובעיקרון כל הילדות שלי עד גיל 27 חוויתי וחווה עד היום התעללות קשה מההורים שלי. אמא שלי היום היא יותר קשובה לי אבל אבא שלי מקלל אותי ויורד עלי ומשפיל אותי מול כל המשפחה בארוחות שישי שכל האחים שלי באים. אני עדיין גר עם ההורים שלי אני מרגיש שנהרס לי משהו בנפש בגלל ההתעללות הזאת כי אבא שלי כל הזמן מדגיש לי כמה אני עולה לו באוכל מים ארנונה חשמל וכו.. והוא רומז לי את זה כל הזמן. הכוונה הוא רומז לי לעזוב הוא אמר לי כמה פעמים בפירוש לעזוב את הבית ובנוסף לכך איים להרוג אותי לא מעט פעמים.אני בטוח שאני מפריע לו מאד בנוכחות שלי אני כל היום מסתגר בחדר אני ממש מפחד ממנו הוא גם קורא לי "אפס" "כלומניק" "לעולם לא יצא מימך כלום" "מאחל לך שלא תצליח בחיים כי לא מגיע לך" "הייתי שמח לראות אותך נופל לקרשים" "אתה מיץ של זבל" וכו.. וכו.. היום אני ללא עבודה ללא הכנסה ומפחד לצאת מהבית כי אני לא יודע ממי לבקש עזרה אולי להקפיץ אותי לעבודה או סתם כל עזרה שהי כדי שאני יוכל להתקדם אבל אבא שלי דואג כל הזמן להוריד אותי למטה ככה שכל פעם שאני הולך לעבוד אני לא שורד יותר מחודש עבודה אני נשבר ומתפתר ושוב פעם מסתגר בחדר והמון פעמים בוכה כי אני מאד מבולבל הוא באמת הצליח להרוס לי את המחשבה נוצרו לי מחשבות שווא אני כל היום אוכל סרטים בגללו אבל כל היום! יש לי מועקות קשות כי אני מרגיש כמו אקולזייר אני עולה ומהר מאד נופל עולה שוב ונופל מהר אני מנסה את הכל אבל כל הזמן אני שומע השפלות מצידו או ליחשושים עלי הכוונה מרכלים עלי ההורים עד כמה שאני גמור הרוס ולא יצא ממני כלום ולא יודעים מה לעשות איתי, אני לא יודע אולי אני הדפוק בכל הסיפור הזה הכוונה אולי אני מפונק מידי או משהו בסיגנון?
הי יוני,
לגדול בבית אלים זה משהו שיש לו השלכות ואתה חווה אותן עכשיו. אחד הדברים המרכזיים הוא הקושי לבנות עצמאות בחיים הבוגרים. ועדיין, למרות הקושי הגדול, להישאר בבית רק יפגע בך יותר כי ההתעללות נמשכת ואתה נחלש מולה.
האם יש לך דרך כלשהי לצאת משם, לעבור למקום שבו יש הזדמנויות פרנסה ולהתנתק מאנשים שמתייחסים אליך בצורה כל כך פוגענית?
יש אולי איזה גוף ממשלתי שיוכל לתת לי אוכל שתיה ומקום לישון? אין לי מקום שאני מכיר שיוכל לעזור לי בלינה אוכל ושתיה
לצערי לא ידוע לי על מקום כזה, אולי דרך חברים שתכיר תיווצר תמיכה שתאפשר לך להחזיק מעמד בעבודה ולבנות את העצמאות שלך בהדרגה. העיקר לא להיכנע להשפעה המחלישה של הבית ולהזכיר לעצמך שמה שהם אומרים לך, זה לא מי שאתה.
נ.ב אבא שלי הוא מאד מאד מקשיב לאחי שהוא מגיע לבקר ובכללי כיבד אותו כל החיים עד היום אבל שאני אומר כמעט כל דבר הוא דואג איכשהו להשפיל אותי או להעליב אותי או להקטין אותי וככה גם אחי ואחותי. פשוט כולם מסתכלים עלי כמו אפס וגם דואגים להקטין אותי כל הזמן אני מרגיש שאני לא בטוח פה אני מת לברוח ואני לא יודע איך, המעמסה הנפשית הזאת קשה מאד אני מרגיש כלוא מכל עבר/מכל צד
במשפחות מתעללות יש לא פעם חלוקה – יש ילד אחד (או יותר) שהוא שעיר לעזאזל ולא משנה מי הוא ומה הוא יעשה, תמיד יסתכלו עליו כעל לא בסדר וילד אחר או ילדים שאותם מהללים ורואים בהם ילדים מושלמים. שתי ההתייחסויות פוגעות בילד, רק שתדע, אבל אתה סופג הרבה יותר נזקים. בשתי ההתייחסויות לא רואים את הילד ולא מחשיבים את האני האמיתי שלו, הנטיות האמיתיות שלו אלא רק מלבישים עליו תפקיד שרירותי שהוא לא יכול להשתחרר ממנו.
שלום יוני
אני קוראת את הדברים שכתבת למעלה ומאוד מזדהה עם הדברים שכתבת, מכיון שגם אני חויתי את אותן מכות והעלבות מצד אבי. אימי לפחות אהבה אותי מאוד, ומעולם לא פגעה בי בשום דרך, מלבד בעת היותה פסיבית בכל הנוגע לאבי והתנהלותו כלפי, ובכך לא מנעה ממנו לפגוע בי ולהרוס לי את החיים שוב ושוב.בכל אופן אתה בחור נורמלי לחלוטין ואם אתה חווה קשיים בהתמודדות יומיומית עם החיים וקשיי התמדה, תדע שלא בך האשם אלא בהוריך שלא טרחו לגדל אותך כפי הראוי לך. הורים אמורים לתמוך בילדים שלהם בכל מצב ולאהוב אותם למרות המגרעות שלהם. מעניין אם ההורים שלנו היו מושלמים אי פעם. הורים כאלו אינם ראויים להיקרא הורים. אז אם יש לך בעיות אתה יכול להאשים את ההורים בכך שהם לא זכו לטעת בך ביטחון והערכה עצמית. מציעה לך פשוט להכיר אנשים טובים שיעריכו אותך ויתמכו בך. תחפש בחורה טובת לב שיודעת להקשיב, וכן חברי אמת שימצאו את הטוב בך. במשך הזמן אתה תוכל לקבל ביטחון עצמי ולהכיר את הטוב האמיתי שבך ולדעת להפריד בינך לאנשים רעים. העלייה קשה ולא תזכה להגיע לפסגה בשנה אחת. העיקר לצאת לדרך. אני מאחלת לך המון הצלחה ותדע שכמו שזכיתי לצאת מהחשיכה שבה חייתי שנים רבות, תוכל גם אתה לעלות על דרך המלך ולהצליח. אין דבר העומד בפני הרצון
אני ילד בן 11 ואני לא בטוח אם עושים אליי חרם ואף אחד לא מוכן להקשיב לי מקללים אותי וכבר יצא לי מספר פעמים אם המורים הורים ולא עזר ואני רוצה שהפעם אני יעשה איך אני יעשה שזה יפסק?
בבקשה שמשהו יענה לי ויעזור לי
הי ניר,
קשה מאוד להגיע כל יום לבית הספר ולקבל יחס כזה. מציעה לך לפנות להתייעצות עם עמותת עלם – http://www.yelem.org.il/
יש להם גם צ'ט שאפשר דרכו לדבר עם מתנדבים ולחשוב יחד על פתרון.
טוב שפנית ושאתה מנסה להתמודד עם המצב.
היי בחיפוש מידע למען חבר נתקלתי בפורום הכל כך חשוב הזה.
אני מקווה שאוכל להעביר את הבעיה בשלמותה למרות שאני אוזן שניה.
פנה אלי חבר קרוב לפני כמה ימים ונפתח לספר לי בעיה אותה חווה בהיבט מערכות יחסים זוגיות.
החבר הינו בחור לאחר שירות צבאי מלא בן 23.
בן יחיד לאם חד הורית כאשר האב מחוץ לתמונה למעט אירועים מעטים לאורך השנים.
בתקופת היסודי לאימו היה חבר במשך 4 שנים שהיה נוהג באלימות מילולית ופיזית כלפיו וכלפיי אימו, אם הבנתי נכון אותו בן זוג של האם נפטר בביתם בשעת ארוחת ערב ככל הנראה מדום לב.
החבר לא מתאר טראומות מהתקופה או מהאירוע של המוות, אבל הוא מתאר קושי היום לנהל מערכות יחסים רציפות עם בנות זוג, הוא נעלם, שוכח לדבר איתן, אפילו לא ברמת הטלפון או אסמס.
הוא יכול לצוץ אחרי שבוע כאילו כלום לא קרה.
מובן שלא הרבה בנות זוג השלימו עם צורת ההתנהגות ולכן המערכות יחסים לא מצליחות לעבור את החודש או שלושה שבועות.
מלבד מקרה בודד בו החבר גר אצל הוריה של בת הזוג ואז מערכת היחסים נמשכה 8 חודשים שבסופה הוא סיים אותה כי הרגיש תחושת מיצוי.
יש איזושהי הבחנה האם יש קשר בין הדברים או מה ניתן לעשות כדי להתחיל תהליך של פתרון ?
שלום ליה,
כמובן שיש כלים לעזור לאותו אדם שעליו כתבת אך היזמה והמאמץ להשתנות חייבים לבוא ממנו. להיות חשוף לאלימות בתוך מערכת יחסים יוצר משקעים והופך את המושג מערכת יחסים קרובה למשהו שנגוע בתחושת סכנה. אולי משום כך הוא באופן כזה או אחר הורס כל אפשרות לבנות מערכת יחסים כיום.
יהיה טוב אם ימצא לעצמו מטפל/ת ויעבד את הדברים שחווה וראה בילדותו.
בהצלחה!
יש לך המלצות למטפל/ פסיכולוג מומחים בתחום?
או שאולי יש פה צורך במטפל זוגי בכלל?
הי ליה,
את יכולה לבדוק במדור לאן פונים אצלנו ולשאול חברים וקרובי משפחה אם מכירים מטפלים טובים שעזרו להם. בהצלחה!
אחרי שקראתי את הדברים
אני מבינה באופן חד משמעי שעברתי כילדה התעללות נפשית
שפוגעת בי עד היום
אימי נהגה לקלל ולהכות אותי כילדה
כשהתבגרתי קללה והאשימה אותי וקראה לי בשמות גנאי והשוותה אותי לבנות דודותיי המוצלחות כביכול שאני עצלה ורדומה לעומתן
מעולם לא קיבלתי ממנה נשיקות או חיבוקים או מחמאות או יחס חיובי או הערה חיובית
תמיד ביקורות על מה שעשיתי לא בסדר
והכי פוגע זה שליתר האחים/ אחיות שלי היא מתנהגת יפה מחמיאה להם עוזרת להם עם הילדים שלהם ולי כלום
אני יכולה להניח שיש הפליות גם בתחום הכלכלי ובעזרה כספית
כי הוריי מאד אמידים
ניסיתי לדבר עם אימי על כך מספר פעמים אך היא מיתממת ואומרת שהיא לא מבינה על מה מדובר ושאגש לפסיכולוג
הקשר עימה מזיק לי מאד
פוחדת לנתק אותו רק מחשש לנישול מהירושה
האחים שלי ואבא שלי גם לא מנסים לשנות את המצב
הם נפגשים ואני בצד
וגם זה מעליב אותי
שלום לך,
למרות שהמצב הכי מומלץ אל מול אדם מתעלל הוא לנתק קשר, זה לא תמיד אפשרי, ואל רק מסיבות כלכליות. לכן יכול לעזור ללמוד לשמור על קשר מאוד מצומצם – הן ברמת הזמן שבמלים יחד ובעיקר ברמת השיתוף שלך בדברים אישיים והמידה בה את לוקחת ללב את הדברים השליליים שנאמרים לך. כשאת חייבת להיפגש, שציבי את החומה שלך ואל תאפשרי גישה אל הפנימיות שלך.
וכן, קיימת ותופעה שבה ילד אחד במשפחה מסומן כשעיר לעזאזל ומקבל את כל השליליות שההורים או אחד מהם משליכים עליו. תפקיד מאוד קשה ורק זכרי שזה לא אומר כלום על מי שאת באמת. יותר מעיד על מי היא אמך.
היי,
כמה מהסימנים שיש ברשימה הם נכונים לגבי..
רק שאני ממש מפחדת לפנות למישהו ואז יגלו שדיברתי על ההורים שלי – ואז כנראה יתעללו בי עוד יותר. יש הצעות לעזרה? תודה רבה
הי לך, אולי תגידי מה גילך, העזרה היא שונה בגילאים שונים.
וואי אני בהלם, עם רוב הסעיפים אני נורא מזדהה, וגם עם ההשלכות של התעללות רגשית, שאותם אני חווה כל יום.. אני בת 15 ויש לי עוד 3 שנים עד שאוכל סוף סוף לעוף מהבית… בנוסף להתעללות האפליות נגדי ויחס כלפי מצד הוריי פשוט ממוטט אותי כל יום מחדש והאחים הקטנים שלי מסתכלים על יחסם של הורי כלפי ומחקים אותם.. הכי עצוב זה שהלב שלי רחמן ואני כל כך עוזרת להורים שלי בהכללל בעיקר עם אחיי הקטנים כמובן שאין שום הכרת תודה והיחס המזלזל והמשפיל נשאר גם לאחר שאני עוזרת ומקלה על ההורים(בקטע שאני נמצאת עם הילדים יותר מאמא שלהם)
עקב היחס מצד הוריי אין לי מקום בו אני יכולה לפרוק את שעל ליבי.. אני בן אדם נורא סגור כתוצאה מההתעללות. אני מסתכלת באינטרנט על ההתעללות וממש מזדהה עם התסמינים וההשלכות
הי נועה,
כואב לקרוא את מילותיך ועדיין טוב שכתבת אותן. מציעה לך לא לחכות ולפנות לאתר זה – http://www.yelem.org.il/ שמסייע לבני נוער, בלי לדווח להורים או לשום גורם אחר. דרכם תוכלי גם לשמוע עוד זווית להסתכל על הדברים וגם לבדוק דרכים לשנות את המצב כבר עכשיו.
חשוב להיות חומלת גם לעצמך ולא רק למי שמבקשים ממך לעשות דברים בשבילם.
היום שהגעתי לגיל מבוגר אני מסתכל היום על אמא שלי ואני פשוט שונא אותה ,כל הילדות שלי סבלתי ממנה היא בנאדם כוחני שתלטן שהרס לי את הילדות שלי ,היא מתעסקת בכישופים והיא מאמינה שיש לה כישוף ואני בתור ילד קטן בזמנו הרגשתי שמשהו לא בסדר איתה ,היא הייתה אם חד הורית שאבא לא היה בתמונה ,אבל הבנתי שאני צריך להיות חזק בשבילה ,הרגשתי שהתבגרתי די מהר ולקחתי את החיים ברצינות רבה ,היא תמיד דאגה לרדת עליי להשפיל אותי להרביץ לי ,האלימות הפיזית הייתה פחות משמעותית אבל המילים שלה היו הורגות . אני עד היום שאני רואה אותה אני מתמלא כעס ותיסכול .תמיד חשבתי שאני צריך לרצות אותה ,תמיד דאגתי לנקות את הבית .שהכל יהיה לה קל,רק שהיא תהיי שמחה וטובה אבל זה גם לא עזר .היא התרגלה לזה שעזרתי לה אבל אפפעם לא הרגשתי אמא עם זה בחיבוק או במילה טובה או בתמיכה הרי היא היחידה שנמצאת שם אין לי אבא בסיפור יש רק אותה,העלבונות .שאני אפס שאני מכושף,אני עד היום ניסיתי להבין למה היא מתכוונת ,בגלל המילים אני כמעט מתתי ,אני זוכר יום שהלכתי ליקנות זה היה בגיל 10 ניראה לי ובדרכי לעבור במעבר חצייה ראיתי רכב שמגיע ופשוט פרצתי לכביש .אני עד היום לא יודע מה עבר לי בראש ואני זוכר את הנהגת צועקת עליי ,אבל הצעקות שלה לא עניינו אלא מה שהיא אמרה הרגשתי שהיה אכפת לה ,הגעתי למצב שאני לא יודע אם אני יתחתן בגללה ,היא פגעה לי בעיקר בנפש ,לפעמים אני חושב שאני אולי רגיש מדיי או שפשוט אני אוגר הרבה אבל כלפי חוץ אני לא מראה שום רגש,יש לי חוסר אמון ממש גדול באמא שלי ,וזה כואב אבל אני לא יבטח בה בחיים ואני גם לא יהיה מופתע שלא יכאב לי שהיא תמות, אני מנסה למחוק את הילדות שלא הייתה לי ,לפעמים אני שואל את השם אם יש סיבה לכזה רוע שקיבלתי כזו אמא ,היום בדיעבד אני מבין שיש לה בעיה בראש איזה הורה ישפיל את הילד שלו ידריך אותו להאמין בכישופים,לסגור אותו ,אני עד היום אומר שאוכל מיטה וקורת גג זה כלום ושום דבר אם אין חום תמיכה אהבה תקשורת וכל מה שהורה צריך לתת לילד,את האמת שהילדות שלי הייתה ממש קשה שלא פירטתי יותר מדי,אני גר איתה לצערי הרב אני רוצה לנתק קשר איתה אבל אני מרגיש חלש נפשית בשביל לעשות את זה כי עשיתי את זה והיא גרמה לי עם יסורי מצפון לחזור עכשיו אני מבין שעשיתי טעות כי עדיין פועלת באותה דרך אני רוצה לנתק איתה קשר לגמרי
שלום לך,
הרבה כאב יש במילים שלך. ואתה צודק, כשאין חום ואהבה, דאגה אמיתית לילד – שום דבר חומרי לא יכול לפצות על זה.
עכשיו בגרת ואתה אחראי לעזור לילד הזה שבתוכך כמה שאתה יכול לחיות בסביבה לא אלימה ולהשלים את השנות הגדילה שלו ואת מה שהוא היה זקוק לו לא קיבל.
מקווה שתצליח למצוא את הדרך לבנות לך עולם פרטי משלך, שאליו אלו שפוגעים בך לא יכנסו וגם אם תשמור על קשר, זה יהיה בתנאים שלך.
היי אני בת 22 עוד מעט, ורק בשנתיים שלוש האחרונות אני מבינה שבמשך שנים עברתי התעללות רגשית מצד אמא שלי ובעלה השני. כשאמא שלי התחתנה איתו אני הייתי בת 11, ובהתחלה מאוד אהבתי אותו ורציתי שיהיה לנו טוב ביחד, אבל אמא שלי והוא היו רבים כל הזמן. במשך שנים הדחקתי את כל מה שקורה בבית ולא רציתי לראות שמשהו לא בסדר, ככל שגדלתי האלימות המילולית והריבים התחילו להיות מופנים כלפיי, בעלה של אמא שלי היה אומר לי שכל הדברים הרעים הם באשמתי, שאני פרזיטית, מפונקת, עצלנית ועוד ועוד קללות ופנינים שאת חלקם אני אפילו לא זוכרת. כתוצאה מכך, חוסר הביטחון שלי שהיה עוד לפני התגבר מאוד, הייתי מאוד מבודדת חברתית בבית ספר, הייתי לוקחת את כל האשמה עליי וסבלתי מדיכאון וחרדות קשות.
רק אחרי שיצאתי מהבית לצבא והתחלתי לפרוח התחלתי להבין מה עובר עליי בבית.
עד היום מאוד קשה לי להתמודד עם זה, כי אמא שלי כל הזמן מאשימה אותי שאני מתרחקת ממנה ושאני עוינת אליה וכשאני אומרת לה שזה בגלל שבעלה מתייחס אליי בצורה מזעזעת אז היא כל הזמן צועקת עליי "מה את רוצה שנתגרש" וממשיכה להתנהג כאילו הכל בסדר. וזה אפילו יותר כואב כי אני זוכרת שבילדות שלי אני ואמא שלי היינו מאוד קרובות והייתי מספרת לה הרבה דברים, אבל עכשיו זה מרגיש כאילו היא שטופת מוח ולא מוכנה להתמודד עם המציאות, אז כדי להצליח להסתכל על עצמה במראה היא ממשיכה להאשים אותי וזה נורא קשה להמשיך להלחם כל הזמן ולהזכיר לעצמי שזה לגיטימי שאני מרגישה כאב ושאני לא אשמה בכל מה שאני עוברת למרות שמנסים כל הזמן להוריד אותי.
אני רק רוצה לציין שאמנם אני עדיין גרה בבית אבל אני מחפשת לעבור לגור עם שותפות וגם נמצאת בתהליך של טיפול נפשי.
תודה על הפורום הזה, סוף סוף אני מרגישה שיש שם ומקום לכל מה שעברתי
הי לך,
אמא שלך כנראה כלואה בתוך אמונות שהיא אימצה לעצמה כדי להחזיק מעמד עם בן הזוג שלה, מה שלא מותיר מקום לך, לרגשות שלך ולכאב שלך. מותר לך לשמור על עצמך ולאפשר לעצמך להתחזק ולקראת יציאה לחיים עצמאיים. תמשיכי בטיפול, בהכנת מה שדרוש לך כדי לצאת מהבית. אחרי תקופה של חיים עצמאיים וחיזוק של עצמך, אולי יהיה לך קל יותר לא להתערער נוכח האמירות של אמא שלך וגם להציב לה גבולות כשהיא אומרת לך דברים פוגעים.
בהצלחה!
שלום
אפשר לפנות לאזרה.הנוסע: אלימות של הגבר- התפורצויות כעס, הגבר מונע מהאשה לפגוש משפחה.
סעיפים 2 ו-3, ו-4 חלקית, כה מתאימים למה שעברתי. "עבורו הבית הוא לא מקום בטוח אלא שדה קרב, מקום מסוכן שיש להישמר בו ללא הרף ולהשתדל למהר ולזהות מתי יותקף שוב. הוא מהלך על קצות האצבעות כדי לא לעורר עליו את זעמו של התוקף" – טקסט המתאר במדוייק מה עברתי. כאילו הכירה הכותבת את המקרה שלי. יודגש שהיה שכך היה עם האב בלבד. האם, חסרת הישע נוכח תוקפנותו, הייתה חפה מפשע. לאחר שנים רבות הוא הבין את טעויותיו, אבל אתה לא יכול להתחיל להתחבק עם הילד שלך כשהוא כבר בן 40.
הי יגאל,
מצטערת שחווית יחס כזה מצד אביך. מדבריך נראה שהוא מחפש עכשיו את קרבתך. ומה אתה צריך ממנו היום?
הי יגאל,
אני מזדהה מאוד עם מה שעברת כי גם אני חוויתי דברים דומים. לכן חשוב לי לשתף אותך איך אני רואה זאת, הורים בגילאי 40+ שחושבים שהם שולטים בילדיהם, רודים בהם לפי מה שמתאים להם ללא התחשבות בילד וצורכיו. מבחינתם הם האלוהים והילד הוא העבד שאמור לתת מענה לכל דרישותיהם ולהיות הבובה של הוריו. במקרה שלך אביך היה השולט. אימך פחדה ממנו או שפשוט בחרה לא לריב איתו, אולי מחשש שיכעס עליה, יעזוב אותה וכיוצא בזה.
למרות שברור היא יכלה לתפוס עמדה ולהגן עליך. אבל זה תלוי באישיות שלה ובערכים עליהם גדלה בבית הוריה.
כיום אביך התבגר, הוא הבין כי פגע בך ורוצה מאוד את קירבת. היום הוא כבר עשה חשבון נפש עם כל מה שעשה לך. הוא כבר לא האלוהים, עכשיו הוא מודע לכך ואתה כבר לא הילד הקטן שזקוק לו. עכשיו כשאתה בוגר ויכול להתנתק ממנו הוא מתחיל לחשוש. אם זה בגלל החשש להיות לבד, אם זה בגלל החשש שהוא זקוק לך ואם זה בגלל ההבנה שהנוכחות שלך חסרה לו. עכשיו הוא מנסה לחזור אליך בכל דרך.
אתה יכול להמשיך לכעוס עליו ובצדק.
או שאתה יכול להבין שהוא הרבה שנים כבר לא יהיה וכדי שלא תתחרט בערוב יומך אצה יכול לנסות לסלוח לו, לנסות זה לא אומר ששכחת או שזה נעלם.
זה החשבון נפש שלך מול עצמך
קח בחשבון כי כשאתה תגיע בערוב יומך ליומך האחרון, הוא כבר לא יהיה בחיים ולא תוכל להחזיר את הגלגל אחורה, מה שלא תעשה היום אולי לא תוכל לעשות. ואז הכאב והעצב ילוו ויהרסו אותך.
יכול להיות שכן תיזכר בערוב ימך בדברים הטובים שכן עשה ותאכל את עצמך שחשבת רק עליך ככועס ונוקם ולא מבין וסולח.
זה החשבון שאני עשיתי מול אימי, והבנתי שלא כל ההורים יודעים להיות הורים
הם עברו שואה, עברו עליה לארץ ישראל עברו מלחמות ועברו חיים לא פשוטים. נכון שפגעו בנו והרסו אותנו אבל קח בחשבון שלא כל אחד יודע להיות הורה, תומך ומבין.
בגלל זה אני ניסיתי לתת את כל כולי לילדי והצלחתי. הם קשורים ואוהבים אותי ומשתפים אותי בכל מה שהם עוברים. למדתי מאיצי איך להיות אמא טובה מבינה, תומכת ומחבקת ובגלל זה זכיתי בילדים אוהבים ומוצלחים.
אס נתתי לך קצת חומר למחשבה.
מקווה שהצלחתי קצת לסייע.
בהצלחה בכל דרך שתלך!
ולפני שאתה מחליט מה לעשות תנסה לחשוב מה אתה תחשוב על כך בערוב ימיך והאם תהיה שלם עם ההחלטה שאתה מחליט היום. כי קל להחליט אבל לא תוכל להתחרט כשאביך כבר לא יהיה בחיים.
שישלמו בכסף ויכיחו בדם שהם רוצים הפעם בטובתו
מיותר לחפש דרך "לסלוח" ואם זו המטרה אז זה המשך של מחיקה עצמית שעוללו לנו ההורים.
אם המחילה מנצה כחלק מתהליך התמודדות ועיבוד אישי, אז זה מותאם. אין טעם לאלץ עצמנו להבין את ההורה בבגרות או לנסות למנוע חרטה שאולי נרגיש אחרי מותו. מה שחשוב הוא שלפני מותו נאמר לו את מה שאנחנו חושבים ומרגישים בעטיים של מעשיו והתעללותו.
אחרי 20 שנה שלא הבנתי למה אני תקוע בחיים,למה אני נמשך למערכות יחסים הרסניות,למה אני הורס כל דבר – מפחד מהצלחה מפחד מכישלון ,חייב לעשן גראס כל נזמן כי אחרת אני נהייה אלים,תוקפני,אגרסיבי,הרשימה עוד ארוכה…אז אחרי שנים של מחיקה טוטלית ,הכחשה,והזדהות עם התוקף גילתי מי זה היה ..אני עדייןם בשוק,כותב מעכל ומשחזר – אמא שלי האדם היחיד שחשבתי שהוא באמת אוהב אותי וכך בכיל 40 כל הנקודות התחברו ברגע אחד – כל הבילבול,הלמה זה קורה לי,למה אני בלופים כל החיים – האדם הזה ידע להשמיד אותי במפנים טוב מאד – על כל טיפת רעל הוא גם טיפטף 3 של "אהבה" וככה לאט לאט הצליח להרוג אותי..לא רק אותי גם את הבן שהפלתי כי הייתי משוכני 100% שהוא יעבור מה שאני עברתי,שאני כמו אבא שלי הרשע כך היא ציירה אותו ודאגה להזכיר לכולם בבית שאני כמוהו ובגיל 18 אני חייב לעזוב כנראה כי גם היא לא תקבל עלי מזונות יותר אז למה…האשה הזאת אמרה לי שאבא שלי רצח אותי בגלגול קודם בשואה..בגיל 15 שנה וחצי אחרי שהם נפרדו- אין לי מילים הייתי מאד רוצה לתבוע אותה ואולי אעשה זאת – היא גרמה לי לנזקים שלא ניתן לקמט בכלל בכספ – הדבר הכי נורא שיצא מזה זה שהרגתי את הבן שלי בגלל הרעל שלה…שהבנתי את זה באותו רגע חסמתי אותה ואני לא רוצה שום קשר אליה מספיק עבדתי על עצמי 20 שנה והחיים השיבו לי בהתאם – באותו יום שחסמתי אותה כבר הרגשתי יותר טוב,שלם,והכי חשוב הוצאתי סרטן מתוך החיים שלי – ממש פרזיט שיושב ומוצץ לי את הנשמה ואני מאשר לו את זה בכל מיני סובלימציות והצדקות הזיות – בעיקר כזו שהיה יכול להיות יותר גרוע – אבל זה אני רוצה יותר טוב,לא פחות גרוע – אני ממליץ לכל מי שיכול להתנתק אנחנו לא צריכים להתחנן,לתחמן,להוכיח ולהצדיק כדי לזכות באהבה ללא תנאי – לא לעשות חוזי "אהבה" עם אנשים בין אם הם הורים (תורמי זרע וביצית) ובין הם הם לא – אני מקווה שכל מי שכאן ישלח לו אלוהים נחת רוח וחוזק להתמודד אם זה ולא לאבד את זה עוד יותר..ואם הוא לא מאמין באלוהים אז שינסה לשלוח לעצמו…בהצלחה ותזכרו להרבות באהבה ללא תנאי אם כל ההורים מחר בעולם יחליטו את זה – תארו לעם איך העולם היה נראה עוד 30 שנה
2,3,6,7
לא פלא שאני תקוע בחיים
בן 31
מאוד מוכר. עברתי את 1,2,3,7,8, כולם מהמקפצה. לא היה חסר לי דבר חומרית, אלימות פיזית היה בקושי, אבל אימא שלי, המתה (לא אומר ז"ל), הייתה מקור רעל בלתי פוסק, ואבא שלי לא טוב ממנה בהרבה. כל מה שעשיתי היה שלילי. אחת מהדוגמאות הקלאסיות: הייתי חלש פיזית? צחקו עליי שאין לי כוח. התחלתי להתאמן? נהייתי מכור למכון כושר, שיגרום לעצמו נזקים, ויגמור את הכבד (התאמנתי בין 3 ל5 פעמים בשבוע, לכל היותר שעתיים, לא לקחתי כל אבקת חלבון, סטרואידים, או דבר אחר). כמעט כל אימון, דרש וויכוח של עשר דקות עד שעה, עד שעזבתי את הבית. כל טיעון לטובתי עבר התעלמות, או כעס (מצד שניהם). מעולם לא הצלחתי להוריד אותם מאשמת שווא אחת כלפי. היו מקרים שהיה נראה שהם קלטו, אבל לאחר יום, זה נמחק.
גם הייתי חוטף על ביצוע מדוקדק של ההנחיות, כאשר אני מזכיר אותן, והם לא טענו שטעיתי בהנחיות. כל פעם שהעלו או מעלים זיכרונות, הם רק מעליבים, לעולם לא טובים. אחותי, למרות שקיבלה יחס טוב בהרבה, גם כן ספגה. היא לא זוכרת הרבה, וטוענת שאמא שלי כלפי חוץ, העריכה אותי. זה נכון. זה הוכיח שמה שהיא עשתה בבית היה רשע מתוכנן, ולא טעות בתום לב. אחותי חטפה, אבל הרבה פחות.
כשאמא שלי מתה, שרתי לעצמי את השיר על מות המכשפה מ"הקוסם מארץ עוץ". אחותי ואבא שלי טוענים שאני מבזה את המנוחה, בזה שאני סיפרתי לאשתי מה הלך שם. אני טוען שהיא צריכה להבין את העבר, ואם הוא לא סימפטי, אז זו בעיה של מי שהתנהג כך. מה עוד שהיא ראתה, בזמן אמת, במי מדובר.
ואז יש את אבא שלי, שתמיד נעלב מכולם, אבל לו מותר להתנהג איך שבא לו, וכולם צריכים להעריך אותו. כאשר ניתקו איתו קשר כמה אנשים במשפחה, אני שאלתי אותו "למה שמישהו יישאר איתך בקשר, עם התנהגות כזו? אתה היית חותך אחרי עשירית מזה!". אבל מה שמותר לו, לא מותר לאחרים. גם צעדים מינימליים, בוני אמון מצדו, שלא יכל להסביר מה רע בהם, הוא סירב לעשות, אבל עדיין נעשה לו עוול.
הקשר שלי איתו נותק לאחרונה, בשל העובדה שהוא מקפיד לגלות יחס מועדף לשאר הנכדים, שלא ממני. הוא בטוח שהוא לא עשה דבר, ומכחיש את עצם האפליה, למרות שיחס הפוך היה גורר ממנו היעלבות מירבית, וגם שיחות עם אנשי מקצוע גרמו לאנשי המקצוע להתפלץ ממה שהוא עשה. עכשיו הוא נעלב ממני, שאני ניתקתי איתו את היחסים. כמובן, הוא לא עשה שום רע בחייו. יש לציין שאין לו קשר עם משפחתו, וקשר מאוד רופף עם מעט מחבריו.
מנסיוני, צריך להתייחס לטרוריסטים כמו טרוריסטים. אסור חמלה, אסור אמפתיה. גם כל הקטע של השמת הגבולות עובדת מאיומים, ולא מדובר במערכת יחסים תקינה. יותר בסגנון של רוסיה (ההורים) עם נאט"ו (אתה לאחר נהיית עצמאי). ברגע שתגלה חולשה, הוא יתקוף. אסור, אסור, אסור, לתת בהם אמון. הרבה מהערך העצמי שלבם מבוסס על יכולתם לראות אותך כשעיר לעזאזל. זה כמו לשכנע אנשי ה KKK לכבד שחורים. לא יילך. לכן לטיפול, נתקו, נתקו, או הכינו את עצמכם לעצמאות. חיו בצמצום, אבל אין תחליף לחיי חופש. אין.
נכון. ונדרשים אומץ וכנות והכיר בזה.
נכון מאוד! אסור לוותר צריך להעמיד אותם במקומם ולא לתת להם לזרוק עלינו ולהאכיל אותנו בארס שלהם. שמתי לב שזה מאפיין אנשים נרקיסיסטים שחושבים שהם מעל כולם, הם בסדר גם כשהם פוגעים הם בסדר ואנחנו ממש לא. כי אם אנחנו נפגעים, אנחנו לא בסדר! ואיך אנו מעיזים לפגוע בהם ולהגיד להם שהם היו לא בסדר (ממש חוצפה מצידנו).
היום העמדתי את אמא שלי במקום אחרי שפגעה בבת שלי. במקום לכבד את הפרטיות של הבת (הבת בת 21) ואמא שלי רוצה שתעשה מה שהיא (אמא שלי) מוצאת לנכון. מצחיק שממני היא עוברת לשלוט בבת שלי. וכשהבת שלי ואני עומדות מולה, היא משמיעה צחוק מלגלג ומשפיל ובמיוחד אוהבת לפגוע בי, כמה אני לא בסדר, איך אני פוגעת בה ואיך אני לא מכבדת אותה. החלטנו לא לשתוק יותר, למרות שהיא בגיל מבוגר נמאס לנו לאכול את הארסיות והרוע שלה שהיא כ"כ אוהבת (אילנה תודה רבה על הכוח שנתת לי לעשות זאת לאורך השנים), עשינו זאת בשקט ובאסרטיביות, זה לא היה כדי שהיא תבין (כי היא לא יכולה להבין) זה היה כדי שנלחם על הזכות שלנו להיות מי שאנחנו ולהתנהג כפי שמתאים לנו ולא נמשיך לבלוע את הרוע והאכזריות שלה. הבת שלי הייתה ממש גאה בי שהגנתי עליה. ואימי עשתה מניפולציה רגשית עלי כמה היא פגועה וכמה אני לא בסדר, כמו תמיד.
כשנחתנו לעומק אני והבנות שלי את ההתנהגות שלה הבנו שאחרי שהיא פוגעת, אם אומרים לה זאת היא תפגע יותר כדי לצאת בסדר ולא להתמודד עם הביקורת המותחת נגדה. אז זהו שמספיק! היא פגעה בנו יותר מידיי. הגיע הזמן לעשות לזה סוף כדי לזכות ביכול לחיות את חיינו לפי ראות עינינו.
אני חייבת לציין, כי כשהייתי צעירה היא לא היתה בעד שאלך ללמוד באוניברסיטה (עשתה את מירב המאמצים שאלך לבמינג מורים ולא לאוניברסיטה). כשסיימתי תואר שני בהצטיינות באוניברסיטת ת"א היא לא יכלה להגיד לי מילה אחת טובה ומפרגנת. תמיד כשהצלחתי והאחרים התלהבו מהעבודה שעשיתי היה לה קשה לשמוע זאת. היום אני כבר בקושי משתפת אותה. כשביתי הבכורה חלתה בסרטן ואחכ במחלה שפגעה במפרקים היא לא ניסתה להבין מה היא ואני עוברות, רק תלונות וביקורת היו לה. כשהייתי לצידה של ביתי יום וליל התחוור לי בבירור שאמא היא ממש לא! ללא לב ונשמה, רק אישה שגידלה אותי. אז מי היא שתגיד לי שאני לא בסדר?? כשאני לא משתי ממיטתה של ביתי והיא אפילו לעיתים לא התעניינה בשלומה של ביתי.