ציור של ילד בן 4 שעבר התעללות פיזית:
הדמות הגדולה היא אביו והוא הדמות חסרת הפה בחלק העליון של התמונה

הגדרה

התעללות פיזית היא סוג של התעללות בילד (שהיא קטגוריה רחבה של התנהגויות שכוללת גם התעללות מינית, פסיכולוגית והזנחה). ככלל, התעללות פיזית מתייחסת לגרימת נזק פיזי לילד על ידי הורה או מטפל. אין הכרח שהנזק יהיה מכוון ובמרבית המקרים הוא תוצאה של שיטות חינוך קשוחות או עונשים גופניים שהידרדרו למצב של פגיעה פיזית או סיכון לכך. התעללות פיזית מופיעה לעתים קרובות יחד עם סוגים אחרים של הזנחה. דוגמא מצערת אך נפוצה של הדבר היא כשילד מוכה באגרופים קמוצים על ידי אביו כשבו בזמן הוא מושפל וסופג עלבונות מילוליים. במקרה כזה ייחשב הילד כמי שעבר התעללות פיזית ונפשית.

קשה לגבש הגדרה מדויקת להתעללות פיזית בגלל התקנים השונים שאפשר להתאים למושג. לדוגמא, באיזו נקודה התנהגויות נורמליות של גידול ילדים גולשות לתחום של התעללות בילדים? למרות שההגדרות החוקיות משתנות ממדינה למדינה בארה"ב, יש שני סוגי הגדרות שמקובלות על הכל לגבי התעללות פיזית ונפשית. העיקרון הראשון מגדיר את ההתנהגות כמתעללת רק אם התוצאה שלה היא נזק או פציעה שניתן לראותם (שריטות, חתכים, כוויות, שברים, סימני נשיכה או סוג אחר של פציעה). העיקרון השני שייך להתעללות פיזית ומתייחס לסיכון. תקיפה פיזית על ידי הורה או מטפל שמהווה סיכון משמעותי נחשבת התעללות. על פי הכללים האלה התנהגויות שייחשבו כהתעללות יכללו הכאה של הילד בכלי חד או באגרופים קפוצים, כוויות, צריבות, הרעלה, חניקה, הטבעה, בעיטות, ניעור, דקירות. למרות שפעולות אלה אולי לא יסתיימו בפציעות גלויות לעין כמו שריטות או חתכים, הן עדיין נחשבות התעללות על פי עיקרון הסיכון. בעת שמשווים את שני העקרונות האלה, רואים שפציעת הילד היא מרכזית להגדרות הממוקדות בנזק ואילו ההתנהגות של התוקף מרכזית להגדרות הממוקדות בסיכון. מעבר לזה, הגדרות של נזק מגבילות יותר ואובייקטיביות יותר מהגדרות של סיכון.

היקף ושכיחות

התעללות פיזית היא בעיה נפוצה בארה"ב והיקפה גדל על פי נתונים המתקבלים מ- Third National Incidence Study of Child Abuse and Neglect או NIS-3 (Sedlak & 1996 ,Broadhurst).NIS-3  הוא הסדרה החדשה ביותר של מחקרים מאוחדים על שכיחות  התעללות בילדים והזנחה של ילדים בארה"ב. הוא מבוסס על נתונים שנאספו בשנת 1993 ומרכז סטטיסטיקה על התעללות בילדים שכוללת סטנדרטים של נזק וסיכון גם יחד.NIS-3  מגלה שהתעללות פיזית המוגדרת כסיכון הכפילה את עצמה בין השנים 1986 ל-1993, כשמספר הילדים שנפגעו גדל מ-311,500 ל-614,100. על פי הגדרות הנזק, מספר הילדים שעברו התעללות גדל ב -42% בתקופת הזמן הזו. אפילו על פי עיקרון מגביל זה, מספר הילדים שעברו התעללות פיזית בשנת 1993 היה 381,700. הדבר מקביל לשכיחות השנתית שעומדת על 5 מכל 1,000 ילדים. הוצע שהעלייה בגידול היא תוצאה של גידול ממשי במספר המקרים של  התעללות פיזית אבל גם של התגברות הערנות בקרב אנשי מקצוע לסימנים ואינדיקציות של התעללות פיזית, שהובילה להתגברות הסיכוי שההתעללות תזוהה ותדווח. במרבית מקרי ההתעללות הפיזית, ההורים הביולוגיים הם התוקפים. בסך הכל, התעללות פיזית מהווה 22% מכל סוגי ההתעללות בילדים בארה"ב.

תופעת ההתעללות הפיזית אינה מוגבלת לסוג מסוים של אוכלוסייה. משפחות מכל הרקעים הלאומיים והסוציו-אקונומיים מבצעים התעללות פיזית וילדים יכולים להיות קורבנות להתעללות פיזית בלי קשר למינם או גילם. עם זאת, ישנם כמה מאפיינים חברתיים ודמוגרפיים שקשורים לרמות גבוהות יותר של התעללות פיזית מדווחת. על פי NIS-3 ילדים של הורים חד-הוריים היו פגיעים ב77%- יותר להתעללות פיזית. רמה גבוה זו יכולה להיות מוסברת ברמות הגבוהות של מתח ולחץ של הורות לבד. הורים בודדים מוצאים את עצמם לא פעם מבודדים חברתית ממקורות תמיכה שיכלו לעזור להפחית את הנטל של ההורות, ייתכן גם וחסרים להם המודלים מתאימים שיעזרו להם לבחור סגנונות חינוך שיש בהם פחות סבירות שיובילו להתעללות פיזית. (הערה: לדעתי האישית נתון זה יכול להיות מוסבר גם על ידי כך שמשפחות חד הוריות נמצאות יותר תחת עינם הפקוחה של שירותי הרווחה בשל הזדקקות המשפחה לשירותים אלה ועל כן הדיווח על מקרי התעללות במשפחות כאלה הוא גבוה יותר בעוד שבמשפחות שבהן יש שני הורים, שירותי הרווחה מעורבים פחות והידיעה לגבי שכיחות מקרי ההתעללות בהן היא מועטה) בנוסף, בהשוואה לילדים ממשפחות שההכנסה שלהם היתה יותר מ-30,000$ לשנה, ילדים ממשפחות שמרוויחות פחות מ-15,000$ בשנה היו לפחות בסיכון גבוה פי 16 יותר על פי עיקרון הנזק ופי 12 תחת עיקרון הסיכון, לחוות התעללות פיזית. שוב, אפשר להבין את ממצאים האלה בהינתן ההקשר של ההכנסה הנמוכה עם המתחים הנלווים, שיכולים להוביל את ההורים לאמץ שיטות חינוך שמדרדרות להתעללות פיזית.

במחקרים אחרים שבדקו סיכון להתעללות פיזית, התברר שכל מערך של תנאים המגבירים את המצוקה במשפחה, ערעור ביחסים בין ההורים או בין ההורים לילד, מגבירים את הסיכון להתעללות פיזית. מצבים כאלה כוללים: ילדים עם בעיות רפואיות מורכבות או עיכובים התפתחותיים, ילדים שאינם רצויים, ילדים "קשים" שהם היפראקטיביים, ילדים שהמטפלים שלהם תחת מתח רב או שיש להם ציפיות בלתי מציאותיות לרמה ההתפתחותית של הילד.

זיהוי ודיווח

חשוב לזכור ש- "התעללות בילדים משגשגת בתוך הצללים של הפרטיות והסודיות, היא חיה בזכות ההתעלמות" (Bakan, 1971). הצעד הראשון במניעה וטיפול בהתעללות פיזית הוא זיהוי ודיווח. ילדים עשויים לגלות את ההתעללות הפיזית בהם למורים, רופאים, חברים של המשפחה או חבריהם האישיים. החשיפה יכולה להיות בעקיפין, למשל אם הילד אומר, "יש לי חבר שאבא שלו מכה אותו ופוגע בו". לילדים רבים קשה לדון בפתיחות בהתעללות שהם עוברים. ייתכן שבנוסף לכך הם מפחדים, מכיוון שמתעללים רבים מאיימים על הילד כדי להבטיח את שתיקתו, שלא ידון בעניינים של המשפחה מחוץ לבית. כל גילוי כזה מצד ילד, בכל גיל, יש לקחת רצינות ולדווח לרשויות (שוטר, פקיד סעד, ארגון אל"י ועוד).

סיבוך נוסף בזיהוי של התעללות הוא העובדה שפעמים רבות ילדים מחפים על ההורים המתעללים ולא יגלו את סיבות הפציעות שיש על גופם, גם כששואלים אותם לגביהן. הילד יכול לענות "אני לא זוכר", או "זו היתה תאונה". למרבה הצער, הרבה ילדים מתחילים לעבור התעללות מגיל כל כך צעיר, עד שהם חושבים שהתנהגות מתעללת היא נורמלית. כל הילדים, בעיקר מתבגרים, סביר יותר שיחשפו את ההתעללות הפיזית בהם למבוגר שיש להם מערכת יחסים של אמון איתו כמו מורה או יועץ/מטפל. דרוש הרבה אומץ לילד לדבר על ההתעללות הפיזית, בעיקר אם המתעלל הוא הורה.

סימנים פיזיים

התעללות פיזית היא הגלויה ביותר מבין צורות ההתעללות או ההזנחה האחרות הקיימות מכיוון שסימנים פיזיים הם הראשונים שבולטים לעין. הצעד הראשון כדי למנוע התעללות בילדים הוא להודות בזה שהיא מתרחשת. הצעד השני הוא ללמוד לזהות סימנים וסימפטומים על מנת לקבוע אם הילד אכן עובר התעללות. ישנם מספר גורמים שיש להתחשב בהם כאשר מעלים את השאלה לגבי אפשרות של התעללות פיזית. ראשית, המיקום, הטבע והחומרה של הפצע הם שיקול חשוב. האם הפצע יכול להיגרם מאותה סיבה שהילד נתן? האם הגיל ושלב ההתפתחות של הילד יכול להיות קשור לפציעה מהסוג הזה? לדוגמא, כוויות בצורת מגהץ, רשת גריל או סיגריה, כוויות שנגרמו על ידי הטבעה של חפץ לוהט על אזורים מוצנעים בגוף הילד או סוגים אחרים של פציעות שילד לא יכול היה לגרום לעצמו. סימנים אחרים – סימני נשיכה, שריטות ציפורניים שמשאירות סימנים קוויים מקבילים או חתכים או שפשופים אחרים שיכולים להעיד על שימוש במכשיר כלשהו. לילדים אחרים חסרו שיניים, יהיו שיניים שבורות או מתנדנדות, קרחות על הקרקפת או צלקות ופצעים בשלבים שונים של החלמה על גופם.

מאפיינים התנהגותיים

התנהגות הילד יכולה להעיד שמשהו אינו כשורה, בהתחשב ברמת התפקוד של הילד ושלב ההתפתחות שלו. להלן רשימה של סימנים התנהגותיים שיכולים לרמז על קיומה של התעללות פיזית: הילד חושש בצורה קיצונית ממגע פיזי עם מבוגרים, נראה מפוחד מפני הוריו או מבוגרים אחרים, מפחד ללכת הביתה, צייתן בצורה חריגה עם דמויות סמכות. ילדים אלה יכולים להרטיב במיטה ולהפגין סוגים אחרים של התנהגות רגרסיבית. ילדים שעברו התעללות הם ביישנים, מכונסים בתוכם ומתקשים לתקשר או היפראקטיביים, תוקפניים ומפריעים. ילדים רבים שעוברים התעללות לא מפגינים רגשות כשהם נפגעים, וכפי שצוין קודם, נותנים הסברים בלתי בירים לפציעות שלהם. נורת אזהרה רצינית למשל היא היעדרות תכופה מבית הספר ואיחורים ללא הסברים מן ההורים. ייתכן וההורה מחזיק את הילד בבית עד שהעדויות הפיזיות להתעללות ייעלמו. כשהם מגיעים לבית ספר, לעתים הם לבושים בבגדים ארוכים, עם צווארון גבוה, שלא מתאימים לעונה, כדי להסתיר את הפציעות.

כלפי חוץ אולי ייראה כאילו זה ילד שנוטה לתאונות והולך / מתנועע בצורה משונה. חשוב לשים לב לסימנים אלה ולא לפתור אותם כחסרי משמעות, בעיקר כאשר כמה מהם מופיעים אצל אותו ילד. לילדים בוגרים יהיו סימנים התנהגותיים שונים מאלו של ילדים צעירים. לדוגמא, ייתכן ויהיו מעורבים בפעילות של acting out כמו בריחה, מעורבות בפשע או התנהגויות של הרס עצמי, כמו שימוש בסמים ואלכוהול.

חובת דיווח

בהקשר של דיווח על מקרי התעללות, חל על אזרחי ישראל חוק חובת דיווח. חוק זה מתייחס לחובה חוקית לדווח על חשד או ידיעה על התעללות בילד. אנשים רבים לא מודעים לכך שאי דיווח הוא עבירה פלילית. חובת דיווח עומדת מעל כל קוד התנהגות מקצועי או אתיקה מקצועית. למשל, למרות שפסיכולוגים חייבים לשמור על סודיות כלפי המטופל שלהם, הם עלולים לשבור את הסודיות אם המטופל מדווח שילד עובר התעללות. בארה"ב, חלה חובת דיווח על רופאים, פסיכולוגים, אנשי משטרה, עובדים סוציאליים, עובדי שירותי הרווחה, מורים, מנהלים במערכת החינוך ובמדינות רבות שם גם מפיקי סרטים. במדינת ישראל חובת דיווח חלה על כל האזרחים.

למרות שחוקי חובת הדיווח משתנים ממדינה למדינה, ישנם קווים מנחים כלליים מסוימים שיש ללכת על פיהם כדי להחליט אם יש לדווח. הקו הברור ביותר הוא אם הילד עצמו מגלה שהוא עובר התעללות. אולם במרבית המקרים יהיה זה אח, קרוב משפחה או חבר שחושף את ההתעללות. בחלק מהמקרים, ילד יאמר שהוא מכיר מישהו או מישהי שעובר/ת התעללות. במקרים כאלה יש חובה חוקית לדווח על ההתעללות לרשויות – משטרה, השירות למען הילד, שירותי הרווחה. כפי שצוין קודם, ישנם סימנים רבים להתעללות. בהתבסס על התבוננות במצבו של הילד, אם יש חשד להתעללות, יש לדווח על כך. חשוב לציין שהוכחה לקיום ההתעללות אינה נחוצה כדי לדווח. הדרישה היא אם יש ידע או חשד לקיומה של התעללות. אם קיים חשד או ידיעה, יש למסור את השם של המתעלל החשוד ושל הילד לשירות למען הילד או למשטרה.

העלייה בשיעור הדיווחים עדיין אין משמעותה זיהוי ואיתור כל מקרי ההתעללות וההזנחה של ילדים. חוקרים מצאו שאנשים מקצוע רבים אינם מדווחים על מרבית הילדים שעוברים התעללות, שהם נתקלים בהם. לפיכך, תופעת אי-דיווח ממשיכה להיות בעיה מרכזית במלחמה נגד התעללות בילדים.

השפעות של התעללות פיזית על ילדים

התעללות פיזית בילדים פוגעת בהם במובן הפיזי, הרגשי והחברתי. התוצאה הברורה מאליה והמיידית ביותר היא פיזית.

הנזק הפיזי

ילד שעובר התעללות פיזית, עלול לחוות אחד מהדברים הבאים: הכאה, ניעור, חניקה, הצלפה, בעיטות, צביטות, כוויות, הרעלה, הטבעה במים. התעללות פיזית יכולה להוביל לחתכים, צלקות, כוויות, שברים, פציעות פנימיות ובמקרים הקיצוניים ביותר – למוות.

ההשפעה הראשונית על ילדים תהיה הכאב המיידי, הסבל והבעיות הרפואיות הנובעות מהפציעה הפיזית. אולם הכאב יימשך עוד זמן רב, אחרי שהפצעים והצלקות החלימו. ככל שההתעללות הפיזית נמשכת זמן רב יותר, ההשפעה שלה רצינית יותר. התעללות פיזית כרונית יכולה לגרום למוגבלויות פיזיות לטווח ארוך, כולל נזק וחי, אובדן שמיעה או נזק לראיה. הגיל שבו מתרחשת ההתעללות – משמעותי כדי לקבוע את חומרת הזנק. למשל, תינוקות שעוברים התעללות פיזית, סביר יותר שיחוו השפעות פיזיות ארוכות טווח ובעיות נוירולוגיות כמו עצבנות, אדישות, רעידות והקאות. במקרים רציניים יותר, שבהם ההתעללות היתה קשה מאוד או ממושכת יותר, התינוק יכול לסבול מעוויתות ואפיזודות אפילפטיות, עיוורון או חרשות קבועים, פיגור מנטלי או התפתחותי, תרדמת, שיתוק ובמקרים רבים מוות. תופעה זו קיבלה את השם "Shaken Baby Syndrome" מאחר שהיא מופיעה בדרך כלל בעקבות נענוע אלים של התינוק או של ראשו.

הנזק הרגשי

מעבר לטראומה הפיזית שחווה הילד, יש השלכות אחרות שהן תוצאה של התעללות פיזית. מחקרים על  ילדים שעברו התעללות פיזית ומשפחותיהם מראים שמספר משמעותי של בעיות פסיכולוגיות קשורות להתעללות פיזית בילדים. ילדים שעוברים התעללות, בהשוואה לילדים שלא עברו התעללות, יכולים להפגין יותר קשיים קדמיים, קשיים בשליטה עצמית, דימוי עצמי נמוך וקשיים במערכות יחסים. מחקר חדש שנערך בארה"ב שהשווה בין ילדים שעברו התעללות פיזית לכאלה שלא עברו, מצא עדויות להשלכות שליליות שנשמרות לאורך זמן, של התעללות פיזית. ילדים כאלה היו להם יותר בעיות בבית, בבית הספר, בקרב בני גילם ובקהילה שבה הם חיים.

לילדים שעברו התעללות פיזית יש נטייה לפתח הפרעות רגשיות. הם עלולים לסבול מדימוי עצמי נמוך ודיכאון או להיות היפראקטיביים או לסבול מחרדת יתר. רבים מהילדים האלה יש להם בעיות התנהגותיות כגון תוקפנות כלפי ילדים אחרים ואחיהם. בעיות רגשיות אחרות הן כעס, עוינות, פחד, השפלה או חוסר יכולת לבטא רגשות. ההשלכות הרגשיות ארוכות הטווח עלולות להיות הרסניות. למשל, ילדים שעברו התעללות הם בסיכון גבוה להערכה עצמית נמוכה, דיכאון, התמכרויות לסמים ואלכוהול ופוטנציאל להפוך להורה מתעלל.

הנזק החברתי

הנזק החברתי לילדים שעוברים התעללות פיזית הוא אולי פחות ברור מאליו, אבל עדיין משמעותי. ההשלכות החברתיות המיידיות יכולות להיות חוסר יכולת ליצור חברויות עם בני גילו, מיומנויות חברתיות לקויות, כישורים קוגניטיביים ולשוניים דלים, חוסר אמון באחרים, צייתנות יתר לדמויות סמכות ונטייה לפתור בעיות בינאישיות אמצעות אלימות. בטווח הארוך, ההשלכות החברתיות יכולות להשפיע הן על המשפחה של אותו אדם והן על הקהילה שבה הוא מתגורר. ישנן עלויות כספיות לקהילה ולחברה בכלל, כלומר מימון של תוכניות רווחה ושירותים טיפוליים. מחקרים הראו שילדים שעברו התעללות פיזית יש להם סיכוי גבוה יותר להפוך לחולי נפש, חסרי בית, עבריינים ומובטלים. כל אלה משפיעים על החברה ככלל ומהווים את המחיר החברתי של התעללות פיזית.

התערבות

כל משפחה שמתרחשת בה התעללות פיזית היא שונה. לכן, התערבות יעילה צריכה להיות מכוונת לבעיות והליקויים של המשפחה הספציפית שמגבירות את הסיכוי להתעללות פיזית. חוסר יכולת לשלוט בכעס בצורה ראויה היא דוגמא לגורם סיכון שקשור במקרים רבים להורים שעוסקים בהתעללות פיזית. עבור הורים כאלה, התערבות מתאימה תהיה למידה של טכניקות לשליטה בכעס. מטרות של למידת שליטה בכעס יכולות להיות הפחתת רמות העוררות במהלך מצבי הורות קשים, שיפור של שיטות התמודדות של ההורה מתעלל והפחתת ההסתברות שלהורה יהיו תגובות רגשיות בלתי נשלטות שיסתיימו בהתעללות פיזית. טכניקות שיכולות להיות שימושיות כדי להשיג את המטרות האלה הן דמיון מודרך ושיטות הרפיה, לעזור להם לזהות מתי הם כועסים לפני שהרגשות שלהם ייצאו מכלל שליטה ולעזור להם לחשוב מחשבות שישאירו אותם רגועים.

גורם סיכון נוסף הקשור להתעללות פיזית הוא בידוד חברתי, בעיה שאפשר לטפל בה בעזרת חינוך וקבוצות תמיכה. לעיתים, הורים עוסקים בהתנהגויות של התעללות פיזית כי הם לא מודעים לשיטות הורות יעילות. ללמד הורים כאלה מיומנויות שימושיות כמו הקשבה אקטיבית, תקשורת ברורה ולא מעורפלת, שיטות בלתי אלימות להחלת משמעת והשגת תגמולים בעלי משמעות והשלכות ביחס להתנהגות ספציפית, יחד עם הפחתת הסיכון לחזרה של ההתעללות הפיזית. התערבויות המתמקדות על הקניית מיומנויות אמורות לתת להורים שפע של הזדמנויות לצפות במודלים של הורות וכן לספק להם מקום לתרגל במשחקי תפקידים ובמצבים ממשיים בחיים את מה שהם לומדים, בסביבה בטוחה ולא מאיימת. התערבויות אלה מאפשרות להורים לקבל משוב אמיתי מאנשי מקצוע מנוסים.

לבסוף, קיימים תנאים אחרים שלא כוללים העדר ידע או קשיים לשלוט בכעס שיכולים להפריע להורים להטיל משמעת על ילדיהם בשיטות חיוביות. אלו כוללים לחצים חיצוניים כמו בעיות כלכליות, קשיים בינאישיים כמו משברים בנישואין ואלימות במשפחה, בעיות נפשיות רציניות כמו סכיזופרניה, דיכאון מג'ורי והתמכרויות לסמים ואלכוהול. כשנסיבות אלה קשורות להתעללות פיזית, יש לחפש פתרונות רחבי טווח, כמו לקשר את ההורים לשירותים סוציאליים מתאימים או יעוץ זוגי, טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי.

התערבות אחרי שהתעללות פיזית זוהתה לא כוללת רק עבודה עם המתעללים אלא גם טיפול בהשלכות רחבות ההיקף, הרגשיות והתנהגותיות שיש להתעללות הפיזית על ילדים. למשל, מאוד שכיח שילד כזה יסבול מתסמונת הדחק הפוסט טראומטי כתוצאה מההתעללות הפיזית. לספק לילדים כאלה טכניקות לשליטה בחרדה וחינוך לגבי אלימות במשפחה יכולה להיות התערבות חיובית לסימפטומים האלה. תרפיה במשחק גם היא יכולה לעזור ולספק לילדים הזדמנות לבטא ולעבוד על רגשות של כאב שיכולות לתרום לחרדה, דיכאון וקשיי התנהגות. לעתים קרובות, אלו שעברו התעללות פיזית זקוקים לעזרה כדי לבטא את הכעס שלהם בדרכים  תאימות. עבור ילדים אלה, התערבות אמורה ללמד אותם טכניקות הרפיה, לתת להם משחקי תפקידים, לאפשר להם אינטראקציות מונחות בקבוצה ומשוב, ולעזור להם לזהות את סימני הכעס מוקדם כדי למנוע התפרצויות כעס בלתי הולמות. ילדים שחווים קשיים במערכות היחסים שלהם עם בני גילם ומבוגרים כתוצאה ההתעללות יכולים להפיק תועלת מאימון ברכישת מיומנויות חברתיות וללמוד איך לנהל אינטראקציות חיוביות עם ילדים אחרים ולמצוא פתרונות לבעיות ודרכים להתמודד עם מצבים חברתיים בעייתיים. התערבות מועילה אחרת לילדים שיש להם בעיות בקשרים עם בני גילם היא לחבר אותם לילדים שזוהו כבעלי כישורים חברתיים מפותחים. ילדים אלה יעסקו במשחק חיובי יחד ויש ציפייה שהילד המסתגל חברתית פחות טוב, יתחיל להתנהג בצורה הולמת יותר כלפי בני גילו. בעוד שבמרבית הבעיות האלה מטפלים אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש, סגל בית הספר יכול לעזור בכך שיסייע לילד להתגבר על הקשיים האקדמיים שלו ובעיות ההתנהגות שלו שנובעים מהיסטוריה של התעללות.

מניעה

מספר שיטות של מניעה והתערבות פותחו כדי להפחית את היקף ותדירות המקרים של התעללות פיזית בילדים. ידע הוא הצעד הראשון במניעה של התעללות פיזית בילדים.

זיהוי מוקדם של התעללות פיזית מתחיל עם מורים, עובדי מעונות וגני ילדים, בתי חולים וסוכנויות אחרות המשרתות ילדים ומשפחות. אנשי מקצוע שעובדים עם ילדים צריכים לעבור חינוך לגבי זיהוי של התעללות. בכל המדינות בארה"ב, אנשי מקצוע אלה נחשבים גם ככאלה שחובת הדיווח חלה עליהם ונדרשים על פי חוק לדווח על התעללות. מעבר ללחנך את אלה שיכולים לזהות התעללות, מאמצי מניעה התמקדו על כלל האוכלוסייה כמו גם תת קבוצות שזוהו שהן תחת סיכון לעסוק בהתעללות פיזית. הם כוללים אמצעים בלתי ישירים כמו שימוש בקמפיינים בכלי תקשורת שנועדו להפיץ מידע על התפתחות הילד ומיומנויות הוריות. אמצעי מניעה נוספים הם קווים חמים המספקים תמיכה להורים במשבר שעלול להגביר את הסיכוי להתעלל בילדם. גישה אחרת היא לפתח רשתות של תמיכה חברתית עבור הורים שאחרת היו מבודדים מהורים אחרים שמגדלים ילדים.

דוגמא לתוכנית מניעה ישירה תהיה תוכנית המספקת תמיכה למשפחה בתוך הבית, להורים שנחשבים בסיכון: משפחות בסטטוס סוציו-אקונומי נמוך, משפחות חד הוריות, הורים חסרי ניסיון או מבודדים, הורים עם בעיות אלכוהול וסמים. אנשי מקצוע בתחום הבריאות מציעים אמצעי מניעה כאלה להורים שנמצאים בנקודות מעבר מתוחות בחייהם כשהסיכון להתעללות פיזית גובר. מכיוון שהתעללות מועברת מדור לדור, חשוב להבין שילדים שעוברים התעללות הם בסיכון גבוה להפוך למתעללים בעצמם. מובן שילדים שלא קיבלו את הטיפוח והתמיכה מהוריהם יכולים להתקשות בהמשך להעניק אותם לילדיהם. מאמצי המניעה צריכים להכיר בדפוסים הבין-דוריים של ההתעללות ולעבוד עם הילדים שעוברים התעללות כדי למנוע מהם להפוך למתעללים.

כיוונים לעתיד

מרבית המחקרים שקשורים להתעללות פיזית הם תיאוריים, מתמקדים בעיקר בשכיחות וסיבות אפשריות לתופעה, או שהם רטרוספקטיביים בטבעם. מחקר אמפירי שנערך עם ילדים שעברו התעללות הוא מועט למרות העובדה שזו הסיבה העיקרית להפנייה לשירותים למען הילד. תחומים למחקר עתידי כוללים בדיקת ההשלכות לטווח ארוך של התעללות בילדים. מחקרי אורך כאלה יכולים לכלול משך וסוגי טיפול. מיקוד על מידע שקשור להשמתו של הילד באומנה גם הוא חשוב, בייחוד משך השהיה באומנה, סוגי החזקה שבהם הושם הילד (אומנה, בית ילדים, הוסטל), שיבושים בשיבוץ הילד וסוג של מיקום קבוע שהוחלט עליו בשבילו. בחינה של  השפעות ארוכות הטווח של ההתעללות הפיזית יכולה לספק כיוון חשוב לטיפול והתאמת מקום מגורי חלופי לילדים שעוברים חוויות דומות בעתיד.

ביבליוגרפיה

 Bakan, David (1971). Slaughter of the Innocents: A Study of the Battered Child Phenomenon. Boston, MA: Beacon Press.

Child Abuse Prevention and Treatment Act (1996). 42 U.S.C. 5101.

Giardino, Angelo P., Christian, Cindy W., Giardino, Eileen R. (1997). A Practical Guide to the Evaluation of Child Physical Abuse and Neglect. Thousand Oaks, CA: Sage Publications.

Goldman, Renitta L., and Gargiulo, Richard M. (1990). Children at Risk. Austin, TX: Pro-Ed, Inc.

Kornberg, Ludwig S. (1992). Child Abuse: A Medical Reference, 2nd edition. New York, NY: Churchill Livingstone.

Hobbs, Christopher J., Hanks, Helga, & Wynne, Jane M. (1999). Child Abuse and Neglect: A Clinician’s Handbook, 2nd edition. New York, NY: Churchill Livingstone.

Janko, Susan (1994). Vulnerable Children, Vulnerable Families. New York, NY: Teachers College Press.

Kalichman, Seth C. (1999). Mandatory Reporting of Suspected Child Abuse: Ethics, Law, & Policy, 2nd edition. Washington, DC: American Psychological Association.

Parton, Nigel and Wattam, Corrine (1999). Child Sexual Abuse: Responding to the Experiences of Children. New York, NY: Wiley Publishers.

Reece, Robert M. (2000). Treatment of Child Abuse: Common Ground for Mental Health, Medical, and Legal Practitioners.

Sedlak, Andrea J. and Broadhurst, Diane D. (1996). The Third National Incidence Study of Child Abuse and Neglect (NIS-3): Final Report. Washington, D.C.: U.S. Department of Health and Human Services, Government Printing Office.

U.S. Department of Health and Human Services, National Center on Child Abuse and Neglect. (2001). Child Maltreatment 1999: Reports from the States to the National Child Abuse and Neglect Data System. Washington, DC: Government Printing Office.

Veltkamp, Lane J. and Miller, Thomas W. (1994). Clinical Handbook of Child Abuse and Neglect. Madison, CT: International Universities Press.

Wolfe, David A. (1991). Preventing Physical and Emotional Abuse of Children. New York, NY: Guilford Press.

Wolfe, David A. (1999). Child Abuse: Implications for Child Development and Psychopathology. Thousand Oaks, CA: Sage Publications.

Zuravin, Susan J. (1991). Research definitions of child physical abuse and neglect: Current problems. In R. Starr Jr. & D. Wolfe (Eds.), The effects of child abuse and neglect: Issues and research. New York: Guilford Press.

המאמר תורגם על ידי אילנה מתוך האתר הבא:
http://www.childtrauma.org/physical_abuse.html

Child phsysical abuse by David Mann, Ph.D, Ann Palker Corell, M.A, Christine Ludy-Dobson, Ph.D, Bruce D. Perry, M.D., Ph.D. Encyclopedia of Crime & Punishment, 2001