מבוא

התעללות בילדים ואלימות במשפחה אינן בעיות חברתיות חדשות או התנהגויות שיכולות להיכנס לקטגוריה של התנהגות מקרית או התנהגות של סטייה חברתית. שתיהן נחשבות לחלק מקובל של התרבות שלנו. אולם, בעוד שאלימות במשפחה מוכרת כיום מבחינה פוליטית כאחת מצורות האלימות המחופרות עמוק והפולשניות ביותר בחברה שלנו כיום, סוגיות של התעללות בילדים עדיין לא זכו לאותה מידה של התייחסות. זאת למרות שבכל שנה, אלפי ילדים באוסטרליה לבדה, כמו גם נשים, סובלים מבחינה פיזית, פסיכולוגית ומינית כתוצאה מפעולות של אלימות שמופנית נגדם בביתם. שלא במפתיע, סוגיות אלו נחשבו כעניין פרטי. זה, יחד עם העובדה שמשפחה באופן מסורתי נחשבת למקור לאהבה ותמיכה, הובילו למידה רבה של הכחשה, ברמת הקהילה וברמת הפרט. מכל מקום, משפחה,  כמוסד החשוב ביותר בחברה שלנו, היא דבר מורכב ביותר. היא מהווה בו זמנית גם סוכן של שליטה חברתית וגם של תמיכה חברתית, ודינמיקה פנימית זו יש לה השפעות חיוביות ושליליות על מערכות יחסים.

היבט שלילי אחד של חיי משפחה הוא ההשפעה של אלימות במשפחה על ילדים, כעדים לה או קורבנות שלה. ההכרה המוגברת באשר להיבט זה של אלימות במשפחה חייב הרבה לעבודת הקבוצות המקדמות את נושא המקלטים לנשים מוכות. היה זה מידע שעבר דרך דיווחים של העובדים במקלטים שהביא לידי מודעות לכך שילדים עוברים טראומה קשה עקב היותם עדים לאלימות במשפחה ובהחלט, שילדים עצמם יכולים להיות קורבנות לאלימות. גורמים נוספים שהביעו דאגה היו עובדי רווחה ומערכת הבריאות, שחשו חוסר אונים כי לא יכלו להתערב ברמת החקיקה כדי להגן על ידים שהיו עדים לתקריות קיצוניות של אלימות במשפחה, אלא אם כן היו ראיות להתעללות בילד עצמו.

באוסטרליה, היתה הפרדה היסטורית בין אלימות במשפחה לבין סוגיות של הגנת הילד. אלימות במשפחה הובאה למודעות הציבור על ידי תנועות הנשים בסוף שנות השבעים, והתייחסה לרוב לצורות אלימות  הכרוכות להתנהגות מתעללת בתוך נישואין או זוגיות. ברמה ממסדית, אלימות במשפחה נחשבה לעניין לטיפול המשטרה, בתי משפט, מקלטים לנשים מוכות ושירותי תמיכה אחרים לנשים. בניגוד לזה, התעללות בילדים מתייחסת לנזק פיזי, מיני או פסיכולוגי שנגרם לילד על ידי ההנהגות האלימה של אחרים, או הכשל של אחרים להגן על הילד מנזק כזה והיתה סוגייה שהשתייכה למערכת הבריאות והרווחה. הגנת הילד אם כך חייבה את התערבותם של קבוצה נוספת של אנשים וחקיקה נוספת.

שכיחות

קשה לאמוד במדויק את השכיחות של אלימות במשפחה. הדבר נובע משני גורמים עיקריים. הראשון הוא שמעט מאוד נתונים רשמיים נאספו והשני הוא האחוז הנמוך של הדיווחים מצד אלה שנפגעים. למעשה, יש הערכות האומרות שרק אחד מתוך עשרה אנשים מדווחים, בעוד שאלה שעובדים במקלטים לנשים מוכות יעמידו את הפרופורציה הזו לאחד מחמישים או אחד ממאה. (נתונים אלה הוצגו ב-Second National Conference on Violence held in Canberra in 1993 as cited in Easteal, 1994.)

ההימנעות ממסירת דיווח על תקריות כאלה לאחרים, במיוחד לרשויות, נובעת מהצורך להימנע מהשלכות משפטיות של התנהגות פלילית וכן מרגשות של אשמה ובושה הקשורות עם החוויה הזו. במערכות יחסים רבות, יש רגשות עזים של הכחשה, יחד עם הפחתת הטבע האמיתי של ההתעללות (Task Force 1988 Queensland Domestic Violence). עם זאת, כאשר מחברים יחד נתונים סטטיסטיים שונים, אפשר להרכיב תמונה מסוימת אודות חומרת הבעיה.

השפעות של אלימות במשפחה על ילדים

בזמן האחרון מתהווה גוף של מאמרים אודות ההשפעות של עדות ילדים לאלימות במשפחה על התפתחותם הפסיכולוגית. במקור, הספרות הוגבלה לדיווחים קליניים על התנהגויות של ילדים ובעיות רגשיות שנבעו בעיקר מהערכות של ילדים במקלטים לנשים מוכות.  ההערכות האלה כללו רשימה של מדדים להפנמה של בעיות (דיכאון, תלונות סומטיות או פסיכולוגיות, חרדה והתכנסות) והחצנה של בעיות (בעיות משמעת, נטיות להרס ותוקפנות). מחקרים אחרונים הכניסו שיפורים מתודולוגיים באמצעות קבוצות ביקורת להשוואה ומדדים מתוקננים נוספים וכן באמצעות בחינה של טווח ההתנהגויות המסתגלות והבלתי מסתגלות של הילד.

מחקרים אלה מייצגים התחלה של מאמצים לתעד את ההשפעות של אלימות במשפחה על התנהגותם של ילדים, על כישורי פתרון בעיות קוגניטיביים וחברתיים, על ההתמודדות והתפקוד הרגשיים שלהם. דיון בספרות זו יובא להלן, בחלוקה לפי גילאים, שלב התפתחותי ומגדר.

תינוקות

תינוקות, מעצם ההגדרה, הם המוגבלים ביותר מכל הילדים ביכולות הקוגניטיביות שלהם והמשאבים  להתמודדות. במונחים התנהגותיים, בכל אופן, תינוקות העדים לאלימות בין בני זוג, מאופיינים  פעמים רבות בבריאות לקויה, שינה לא סדירה ובכי רב מהרגיל (Jaffe et al. 1990). ייתכן גם  שיסבלו מהשלכות רציניות, לא מכוונות, עקב אי סיפוק משמעותי של צרכי ההתקשרות שלהם אל האם. השגרה סביב שינה והאכלה הופכת לא פעם לרחוקה מנורמלית. אם שחיה בפחד מפני בן זוגה אולי לא  תהיה מסוגלת להתמודד עם הדרישות של תינוקה. ברור, כל דחייה או העדר זמינות של המטפל העיקרי של התינוק, שצפוי שיימשכו כל עוד נמשכת האלימות במשפחה, תורגש על ידי הילד ויהיו לה השלכות  ארוכות טווח בצורת חסך רגשי (Hart & Brassard 1987).  מחקרים התפתחותיים טוענים שילדים מתחילים ללמוד את חשיבות הרגשות למטרות של תקשורת וויסות עצמי כבר בשנת החיים הראשונה. הם מחפשים רמזים אצל המטפל העיקרי שלהם על מנת לזהות את הרגשות המתאימים. על כן הם ערים לרגשות שליליים של אחרים ומשקפים אותם בתגובות של עצמם (Cummings et al. 1981).

פעוטות

עד שנת החיים השנייה, ילדים עושים את הניסיונות הראשונים שלהם לייחס סיבות לביטויי רגשות (Jaffe et al. 1990). מחקר חדש (Cummings et al. 1981) מדד את התגובה של פעוטות לביטויים של כעס וחיבה שהופיעו בטבעיות או בעקבות גירוי, מצד אחרים משפחתם. נמצא שביטויים של כעס גרמו למצוקה אצלת ילדים קטנים. המצוקה התגברה והיתה גלויה יותר אם הביטויים המילוליים לוו על ידי תקיפה פיזית של אחד מבני המשפחה. נמצא גם שחשיפה חוזרת לכעס בין הוריהם הגבירה את שכיחות הופעת תגובות המתח אצל ילדים, כתוצאה מכך ילדים עשו יותר מאמצים להיות מעורבים באופן אקטיבי בעימות בין ההורים. בהתבסס על הנתונים הראשוניים שלהם, החוקרים שיערו שחשיפה לרגשות קשים מאיימת על תחושת הביטחון של הילדים ביחס לסביבה החברתית שלהם.

המחקר שני של .Cummings et al משנת 1985, התמקד בילדים בשנת חייהם השלישית. הם מצאו שילדים הבחינו בקלות בין חמימות לכעס, ושילדים הגיבו לאינטראקציות עם מבוגר כועס בהפגנה רבה יותר של מצוקה והפגנה רבה יותר של אלימות עם בני גילם. כאשר ילדים נחשפו בשנית למסרים רגשיים שליליים, חודש מאוחר יותר, החוקרים מצאו רמות גדולות יותר של מצוקה והתנהגות אלימה. ממצא מעניין היה שבנים הפגינו יותר התנהגות תוקפנית מבנות בעקבות ולאחר הסימולציה, בעוד שבנות הפגינו יותר מצוקה במהלך הסימולציה, השוואה לבנים.

את ההשפעות קצרות הטווח, המיידיות של אלימות במשפחה על פעוטות אפשר לתאר באמצעות בעיות התנהגותיות כגון תחלואה מוגברת, ביישנות קיצונית, הערכה עצמית נמוכה, בעיות במעון או הגן ובעיות חברתיות כגון הכאה, נשיכה או נטייה למריבות (Blanchard et al. 1992). באופן כללי, ההתנהגות של בנים נוטה להיות מוחצנת בעוד שהתנהגותן של הבנות נוטה להיות מופנמת. לדוגמא, Carlson במאמר משנת 1984, מתאר בנות כבעלות מגוון רחב יותר של סימפטומים פיזיולוגיים, יותר מהבנים הן מכונסות, פסיביות, נצמדות וחרדות.

הגיל הרך

במחקר שלישי של .Cummings et al משנת 1987 הפעם על ילדים בני 4 ו5, צפה בתגובות מצוקה דומות לאלו שפורטו בקבוצות הגיל המוקדמות יותר. בנוסף, החוקרים הצליחו לזהות את שלושת הטיפוסים הבאים של תגובות התנהגותיות לוויכוח בין מבוגרים. 46%  מהילדים הפגינו רגשות שליליים במהלך הזמן שבו היתה הפגנה של כעס, אך לאחר מכן הם דיווחו שהרגישו עצובים ורצו להתערב.  17% לא הפגינו כל רמז לרגשות, אבל מאוחר יותר דיווחו שהרגישו כעס. מעל שליש הפגינו רגשות חזקים (חיוביים ושליליים) במהלך הוויכוח. מאוחר יותר, קבוצה זו דיווחה שהרגישה שמחה, אבל הם גם היו אלה שהפגינו התנהגויות של אלימות פיזית ומילולית עם בני גילם. ממחקרים אלה מתקבל הרושם שתגובות של ילדים לוויכוחים של מבוגרים וכעס שלהם הן מגוונות ונעות מהפגנה של רגשות חזקים של מצוקה עד לתגובות רגשיות נסתרות. כמו כן, סוג התגובה המיידית של כל ילד נמצא קשור לרמת הכעס שלהם, העצב או התוקפנות לאחר האירוע האלים.

Davis and Carlson מצאו, באמצעות מבחנים קליניים שנערכו ב-1987 עם 77 ילדים, שאלו שהפגינו תגובות תוקפניות היו בנים לפני גיל בית הספר. אותה קבוצה של בנים הפגינה גם רמה גבוהה יותר של תלונות פיזיות, כאשר מספר הבנים היה כפול ממספר הבנות, שהפגינו את  קשיים הרגשיים שלהם באמצעות סימפטומים אלו. על בסיס מחקר זה, בנים לפני גיל בית ספר היו בעלי הדרוגים הגבוהים ביותר בתוקפנות וקשיים גופניים מאשר כל קבוצה אחרת של גיל או מגדר. במחקר מקיף אחר, (1988 Hughes) שעשה שימוש בדיווחים של אמהות  וילדים, ילדים שעברו ולא עברו התעללות במשפחה הושוו לילדים אחרים מרקע כלכלי דומה במדדים של הערכה עצמית, חרדה, דיכאון ובעיות התנהגותיות, תוך שימוש בדיווחים מאמהות וילדים. הממצאים היו עקביים עם ממצאים של מחקרים קודמים, התוצאות שיקפו רמות מצוקה גבוהות הרבה יותר בקרב ילדים שהיו עדים וקורבנות לאלימות במשפחה, בהשוואה לקבוצת הילדים שלא עברו התעללות, כאשר קבוצת העדים בלבד היתה באמצע בין שתי הקבוצות. החוקר לא ביצע השוואה מגדרית (בין בנים לבנות) אך גם אצלו רואים שקבוצה זו, של ילדים לפני בית ספר, הפגינו את הדירוגים הגבוהים ביותר על מדדי בעיות מאשר כל קבוצת גיל אחרת.

ילדים בגיל הזה מפרשים את מרבית האירועים ביחס לעצמם. הם רואים את עצמם כסיבה לכעס. אין להם את הכישורים הקוגניטיביים לקחת בחשבון את כל מרכיבי המצב. לקחת על עצמם את האשמה על כעס של מבוגר, היא תופעה מוכרת מבחינה התפתחותית אצל ילדים לפני גיל בית ספר (Jaffe et al. 1990). קיים קשר בין רמות החרדה של בני הגיל הזה לבין רמת החרדה של האם. למעשה, Hughes מציע שילדים במקלטים, עשויים לקשר את הרגשות שלהם עם אלו של אמם, כך שכמו שחרדת האם עולה ויורדת, כך גם החרדה שלהם. כמו כן נצפה על ידי deLange שחשיפה לאלימות במשפחה עשויה להשפיע על התפתחות הכשרים הקוגניטיביים של ילדים לפני גיל בית ספר; הם היו לרוב מבודדים מבני גילם ולא גילו עניין בפעילויות ותחומי העניין של קבוצת בני גילם וכן נמצאו אצלם בעיות בקשר ליחס שלהם למבוגרים.

שנים ראשונות בבית הספר

עד לזמן שבו ילדים מגיעים לגיל בית ספר, הם לומדים להתייחס להוריהם כאל דגמים משמעותיים  לחיקוי. גם בנים וגם בנות שעדים לאלימות במשפחה לומדים במהירות שאלימות היא דרך הולמת לפתור עימותים במערכות יחסים (Jaffe et al. 1990). בשלב שבו הם הולכים לביה"ס הם כבר מסוגלים  להביע את הפחדים והחרדות שלהם בקשר להתנהגות הוריהם. כמו ילדים לפני גיל בית הספר, גם הם  מרגישים אחראיים לעימותים בתוך המשפחה שלהם וההבדלים בין המינים, עקביים עם הסטריאוטיפים המסורתיים לתפקידי המינים,  סביר שיתחילו להתבטא בגיל זה (Hilberman & Munson 1978) .Hughes(1986) מצא שילדים בגיל זה יש להם קושי עם מטלות בבית הספר, כולל ביצועים אקדמיים דלים, חוסר רצון ללכת לבית הספר וקשיי ריכוז. באופן דומה,McKay  (מצוטט בתוך Jaffe et al. 1990)  מתאר ילדים כאלה שנמצאים במריבות תמידיות עם בני גילם, מתמרדים נגד הנחיות של מבוגרים וסמכות, מסרבים לעשות את המטלות בכיתה. במונחי מגדר,Davis and Carlson הבחינו שבנות בגיל הזה הפגינו רמות גבוהות יותר הן של תוקפנות והן של דיכאון על גיליון קליני לבדיקת התנהגויות ולמעשה, היו להן הציונים הגבוהים ביותר במדדי בעיות בהשוואה לקבוצות אחרות.

מחקרים על בנים ובנות כאחד בקבוצת הגיל הזו השוו ילדים החיים במקלטים עם קבוצת ביקורת החיה בקהילה, מרקע סוציואקונומי דומה Wolfe et al. 1986; Jaffe et al. 1986; Christopoulos et al. התוצאות נטו לתמוך בכך שילדים ממשפחות אלימות היו להם יותר בעיות התנהגותיות ויכולות חברתיות נחותות בהשוואה לילדים מרקע לא אלים. המחקר שניהלו Wolfe et al. מצאו  ש- 35% מהבנים ו20% מהבנות הוגדרו כסובלים מבעיות התנהגותיות, כאשר הבנים קיבלו ציונים גבוהים יותר מהבנות (בעיות חמורות יותר). הדפוס חזר על עצמו במחקר של Jaffe et al משנת 1986, שבו אושר כי בנות נוטות יותר להפנים מאשר להחצין בעיות (דיכאון, חרדה והתכנסות), בעוד שהבנים הראו את שתי הנטיות באופן שווה, של החצנה והפנמה (פעלתנות יתר ותוקפנות). עם זאת, .Christopoulos et al מצאו ב-1987 שבעוד שלילדים מרקע של אלימות במשפחה היו יותר בעיות התנהגותיות מאשר קבוצת הביקורת, לא היו הבדלי מגדר, בנים וגם בנות סבלו מבעיות שהיו קשורות להפנמה של בעיות.

מחקר אוסטרלי השווה את התפקוד הפסיכולוגי של 22 ילדים בגילאים שבין 6 ל- 11 שבאו מרקע אלים, בהשוואה לקבוצה של ילדים שלא היתה להם היסטוריה של אלימות במשפחה (Mathias et al. 1995 in press) המחקר מצא שיותר ממחצית הילדים בקבוצה שהיתה חשופה לאלימות במשפחה הפגינה רמות גבוליות עד חמורות בהתנהגות והיתה בעלת כישורי הסתגלות מתחת לממוצע; רמת הקריאה של הילדים היתה שנה מתחת לרמת גילם הביולוגי; רמות חרדה גבוהות התגלו אצל 15% מהילדים. ילדים אלה בוחרים, באופן משמעותי, יותר תגובות אסרטיביות ופחות תגובות תוקפניות אם כי בנים בחרו יותר תגובות תוקפניות. זה היה ההבדל המגדרי הברור היחיד.

מחקר נוסף (Rosenberg 1984) שמציע כמה הסברים להבדלי המגדר בממצאים המחקריים, מצביע על אינטראקציה אפשרית בין כמות האלימות שהילד היה עד לה וסוג של ההסתגלות ההתנהגותית שהיתה לבנים ובנות. נמצא שבעת חשיפה נמוכה לתקריות של אלימות הורית, בנים בחרו בסגנונות התמודדות תוקפניים ובנות הגיבו בצורה פאסיבית. לחילופין, כששכיחות האירועים האלימים היתה גבוהה יותר, בנות בחרו בסגנונות תוקפניים לפתרון בעיות ובנים הפכו להיות ליותר פאסיביים. ההשערה במחקר היתה שהסגנון השליט של הילד לפתרון בעיות במצבים בינאישיים, שהוא תלוי מגדר, הופך למוגזם בעקבות חשיפה לאלימות הורית. כאשר האלימות היא קיצונית יותר, ילדים יכולים לעשות ניסיונות להימלט או להימנע ממצבים בעייתיים, או אף למשוך תשומת לב של ההורים לעצמם תוך שימוש בצורות התמודדות חריגות ודרמטיות.

גיל ההתבגרות

עד לזמן שבו ילדים מגיעים לגיל ההתבגרות, הכישורים הקוגניטיביים שלהם ומשאבי ההתמודדות הגיעו לשלב של התפתחות שמקיף הן את הדינמיקה המשפחתית והן את הרשת החברתית שמחוצה לה, עם קבוצות בני גילם ובית הספר. במלים אחרות, הם הופכים להיות מודעים לכך שיש דרכים שונות לחשוב, להרגיש ולהתנהג בעולם מאלו שלהן הם נחשפו. מכל מקום, השאלה היא האם תהליכי הלמידה ההתנהגותית והחברתית של בני נוער שנחשפו לאלימות במשפחה, הפכו להיות כל כך מבוצרים עד שהם מתקשים לאמץ דרכים חיוביות יותר של אינטראקציה חברתית. למשל,Davis and Carlson  (1987) הסיקו שלגדול במשפחה אלימה מגביר את הסיכוי להפוך לאישה מוכה, כאשר Hughes and Barad (1983) מצאו שאחוז גבוה של גברים אלימים גדלו בבתים אלימים והיו עדים לאלימות במשפחה כילדים. עם זאת חשוב להדגיש שלא כל הילדים שחיו במערכת משפחתית מתעללת יחזרו על החוויה (Rosenbaum & O'Leary 1981).

בהינתן המטלות החשובות שקשורות לגיל ההתבגרות, יש ציפייה שגורם מתח מתמיד כמו סכסוכים בין הוריים, תהיה לו השפעה עמוקה על ההתפתחות של המתבגרים (Hetherington & Anderson 1988). ואכן, היו מספר מחקרים שגילו קשרים משמעותיים בין סכסוכים בין ההורים וחרדה, דיכאון, מתח ועוינות בקרב המתבגרים. למשל, במחקר של Forsstrom-Cohen and Rosenbaum's 1985 עם אלו שהיו עדים לאלימות בבית, נמצא שמתבגרות היו מדוכאות משמעותית ממתבגרים בקבוצה. בנוסף, מתבגרות שהיו עדות לאלימות בין ההורים היו משמעותית יותר אלימות ומדוכאות ממתבגרות שלא גדלו בבתים אלימים, בעוד שלא נמצאה אינטראקציה דומה אצל מתבגרים.Schwarz and Getter מצאו תמיכה להשערתם שרמת העימות בין ההורים, שליטה הורית ומגדר המתבגר יהיו מנבאים טובים של בעיות חמורות אצל המתבגרים. למעשה, עימות בין ההורים בצירוף הורה דומיננטי ממין השונה מזה של המתבגר, היו מנבאים משמעותיים לפסיכופתולוגיה של מתבגרים.

בניתוח אחר,Widom גילה שחשיפה מתמשכת לאלימות היתה המנבא החזק ביותר של התנהגות עבריינית. בהתבסס על מחקר עם אוכלוסיות אחרות של עבריינים,Wexer העריך שבין  20%-40% מעברייני נוער כרוניים היו עדים לקונפליקטים בין הוריהם. Kalmuss  מצא ב-1984 שצפייה באלימות ותוקפנות בין ההורים היתה קשורה בקשר חזק יותר למעורבות מאוחר יותר בחיים באלימות חמורה במשפחה מאשר להיות קורבן של התעללות. מעבר לכך, הבעיה של אלימות בני זוג בבגרות מחמירה באופן דרמטי כאשר נחוו שני סוגי האלימות במשפחה. באופן דומה, המחקר של Miller et al משנת 1991 הראה שהיסטוריה של עדות לאלימות במשפחה היא גורם סיכון כבד להתעללות פוטנציאלית בילדים וקשורה למתח פסיכולוגי נמדד. כמו כן, חלק מהנערים בגיל ההתבגרות מגיעים באמצעות צורות של חיקוי התנהגות – לתקיפה של אמם ואחיהם (Straus et al. 1980).

סיכום

להלן סיכום נרחב של השפעת היות הילד עד ו/או קורבן לאלימות במשפחה. תינוקות מגיבים לסביבה שלהם, כשהם במצוקה הם בוכים, מסרבים לאכול או מתכנסים וחשופים במיוחד לחסך רגשי. הם פגיעים באופן קיצוני. פעוטות שמתחילים לפתח את הניסיונות הראשונים שלהם לייחס סיבות להבעות רגשיות, מפתחים בעיות התנהגותיות כמו מחלות תכופות, ביישנות קיצונית, הערכה עצמית נמוכה ובעיות בגן וכן בעיות חברתיות כמו הכאה, נשיכה או נטייה למריבות. הבדלים מגדריים יכולים להתחיל להופיע בשלב זה. בגיל הרך ילדים מאמינים שכל דבר סובב סביבם ונגרם על ידם. אם הם עדים לאלימות או התעללות, הם מאמינים שהם גרמו לה. יש מחקרים שהראו שבנים בגיל הרך דורגו בדרוגים הגבוהים ביותר במדדי התנהגות תוקפנית וקשיים גופניים, מאשר בכל קבוצת גיל אחרת. ילדים בגיל בית הספר היסודי, בייחוד בשלבים המאוחרים יותר, מתחילים ללמוד אלימות היא דרך לגיטימית לפתור עימותים במערכות יחסים עם בני אדם, הם חווים קשיים עם מטלות בית הספר. בנות בגיל הזה נמצאו כבעלות הרמות הגבוהות ביותר של תוקפנות ודיכאון. מתבגרים רואים את האלימות כבעיה של הוריהם ונוטים להטיל את האחריות על הקורבן. עימות מתמשך בין ההורים יש לו השפעות עמוקות על התפתחות והתנהגות בבגרות, ויכול להיות המנבא החזק ביותר לעבריינות בני נוער.

מכל מקום, חשוב להדגיש, שבעוד שאין ספק שילדים שהם עדים/קורבנות לאלימות במשפחה כולם מושפעים בכושר ההסתגלות ההתנהגותית, הקוגניטיבית והרגשית שלהם, המחקר עדיין אינו חד משמעי לקבוע שיש מערך מוגדר של תגובות המחולקות לפי מגדר, גיל ושלב התפתחותי. המדגמים בחלק מהמחקרים הם קטנים מכדי להסיק מהם מסקנות תקפות. ממצאים בלתי עקביים שהתגלו מצביעים על קיומם של גורמים שיש להתחשב בהם, ביניהם: ההיקף והתדירות של אלימות; תפקיד הילד במשפחה; מספר המעברים והפרידות חוזרים; חסך כלכלי וחברתי.

משאבי ההתמודדות של הילד

נושא משאבי ההתמודדות של ילדים בוגרים יותר דורש התייחסות מפורטת. חוקרים החלו לחקור את הסיבות שיכולות להסביר את הרמות השונות של חסינות אצל חלק מהילדים. מתגבשת הסכמה בקרב חוקרים שונים שחסינות זו נובעת מכמה גורמים (Jaffe et al. 1990). לאור גורמי מתח בילדות, Garmezy מצא שניתן לחלק לשלוש קטגוריות את משאבי ההתמודדות של הילדים: תכונות אופי של הילד (לדוגמא, יכולת להסתגל למצבים חדשים); תמיכה בתוך המערכת המשפחתית (למשל יחסים טובים עם אחד ההורים); דמויות תומכות מחוץ למערכת המשפחתית (למשל בני גילו, קרובי משפחה).

ישנן ראיות לכך שמשאבי ההתמודדות של ילדים משתנים בהתאם לשלב ההתפתחותי שבו הם מצויים (Hetherington 1979). מחקר בילדים לפני גיל בית ספר הראה שהפרעות בתפקוד המשפחתי התקין קשורות להתנהגויות לא מסתגלות, הן בבית והן במצבים חברתיים אחרים (Hess & Camara 1979; Wallerstein & Kelly 1975). בדומה לכך, מציע Kurdek שילדים צעירים באופן כללי, מושפעים בצורה שלילית יותר מאשר ילדים בוגרים כתוצאה מהתלות שלהם במטפלים שלהם ושלב ההתפתחות הקוגניטיבית שלהם שלא מאפשר להם לפרש נכונה את ההקשר החברתי שלהם. כאשר לחיכוכים בתוך המשפחה יש ללא ספק השפעה שלילית על אינטראקציות חברתיות של ילדים בוגרים, קיימת הסברה (Hetherington 1979; Kurdek 1981) שהם בכל זאת מסוגלים טוב יותר להתמודד עם המתח בגלל התמיכה הנוספת שיש להם מצד בני גילם ובית הספר.

הוצע גם שחוויה של העצמה יכולה להיות שימושית לחלק מהילדים.Rosenberg and Rossman מצאו במחקרם שילדים שהאמינו שיש להם שליטה על מחשבותיהם ורגשותיהם במהלך המריבות של הוריהם היו פחות חרדים והיו להם פחות תקריות של התנהגות עבריינית. הם תפסו את עצמם בצורה חיובית יותר במונחים של הכשירות החברתית וההתנהגותית שלהם, והרגישו יותר בעלי ערך. כשהמחקר מדד שליטה על עצמם ושליטה על אמונות ההורים, ילדים עם אמונות חזקות יותר של שליטה בשני התחומים הפגינו פחות בעיות התנהגותיות; ילדים שהאמינו שיש להם שליטה על המחשבות וההתנהגויות של הוריהם, אבל מעט שליטה על אלו שלהם, חשו חסרי אונים יותר מכולם. למעשה, ילדים שהיה להם דפוס כזה של אמונות, היו להם הציונים הגבוהים ביותר במדדי דיכאון והיו בעלי יכולת הסתגלותית נמוכה, הם היו בעלי בעיות התנהגותיות רבות, כולל תוקפנות. בהתחשב במודל הזה, חשוב להדגיש שאסור לתת לילדים להרגיש אחריות על האלימות בשום דרך.

מניעה

נחוצות פעולות כדי להעלות את המודעות להשפעות שיש על ילדים שהם עדים/קורבנות לאלימות במשפחה כדי להפחית את ההשפעות המזיקות ארוכות הטווח. פעולות כאלה יכולות להיות חינוך בקהילה ומסעות הסברה שעושים שימוש בתקשורת ההמונית, הפצה של חבילות מידע, עלונים וסרטי וידאו וכן תוכניות בבתי הספר לילדים עצמם.

כדי לענות על הצרכים של ילדים שכבר הושפעו מאלימות במשפחה, תוכניות לבתי ספר צריכות להיות מותאמות לשלבי התפתחות שונים. בארה"ב מיושמת שיטה,Perry Pre-school Program , שעושה שימוש בגיל טרום בית הספר, בדגמי חיקוי חיוביים, הדרכה באשר לטכניקות חלופיות לפתרון עימותים ומשחקים תוך שיתוף פעולה (Schweinhart 1987). הקבוצה שעברה את התוכנית הושוותה לקבוצה שלא עברה ונמצאו בה מחצית ממספר התקריות של עבריינות נוער, כולל חמישית בלבד של אלימות נגד רכוש ומחצית מהמקרים של שימוש בסמים. בנוסף, ילדים שעברו את תוכנית Perry Pre-school Program השתתפו ביותר פעילויות ספורטיביות ופעילויות אחרות מחוץ לשעות הלימודים, הם השיגו הישגים גבוהים יותר בלימודים ועבודה (במונחי שכר) (Schweinhart et al. 1986).

תוכנית אחרת לבתי ספר הקרויה Preventing Abuse in Relationships (PAIR) מכוונת לבני נוער והמטרות העיקריות שלה הן:

• להדגיש לאנשים צעירים את קיומה של תוקפנות במערכות יחסים על ידי בדיקת דפוסים אלימים בין בני זוג;
• להעלות את המודעות באשר לטבעה והיקפה של האלימות נגד בנות ונשים בתוך מערכות יחסים;
• להגביר את המודעות של תלמידים באשר להשפעות של אלימות במשפחה ובין בני זוג לא נשואים;
• לחנך אנשים צעירים למודעות ולזיהוי מראש של אלימות ופעולות פוגעניות מצד נערים/גברים כלפי נערות/נשים מתוך מטרה להפסיק/למנוע את השנות הפעולות הללו.
• לעודד נערות למודעות לסימני אלימות ולנקוט בצעדים כדי להגן על עצמן מפני הסיכון לספוג אלימות.
• לסייע לתלמידים להבין איך ציפיות סטריאוטיפיות מגברים ונשים תורמות לאלימות במשפחה ואז לעודד עמדות ומיומנויות שיאפשרו להם לפתח מערכות יחסים לא אלימות ומהוגנות.
• לעזור לתלמידים להכיר מקורות להתמודדות, טיפול וסיוע הזמינים להם, למשפחותיהם וחבריהם.

תכנית דומה ל-PAIR יכולה להועיל גם לילדים מבוגרים יותר בבית הספר היסודי שנמצאים בשלב בהתפתחות הקוגניטיבית שלהם שיאפשר להם להתעמת עם סוגיות של אלימות במשפחותיהם שלהם לבנות להם תוכנית בטיחות אישית. ילדים בין גיל 8 ל- 12 נמצאים בשלב שבו התערבות יכולה להיות מוצלחת, לפני שההשפעה של המודל האלים תיחרט בתוך תהליכי למידת ההתנהגות והלמידה החברתית שלהם.

הוספה של תוכניות כמו PAIR לתוך תכניות הלימודים מוסיפה ערך בכך שהיא פונה לכל הילדים כאחד בלי לחשוף אותם לתהליכי סטיגמציה. היא עוזרת לקדם עמדות חדשות נגד אלימות, עמדות חיוביות כלפי נשים ושוויון במערכות יחסים.

תוכניות התערבות מדרג שני יכולות להועיל לקבוצות של ילדים בסיכון שמפגינים או שלא מפגינים סימפטומים, אבל שהיו עדים לאלימות. תוכניות אלה יכולות לכלול ילדים ממקלטים וכן כאלה שזוהו על ידי המשטרה, עורכי דין שמטפלים בדיני משפחה, יועצי נישואין, צוותי בתי חולים וסוכנויות אחרות (Menzies 1993). מרכיב חשוב של תוכניות התערבות כאלה הוא ביקורי בית ותוכניות להורים שכבר זוהו כמשתייכים לאוכלוסייה בסיכון. על ידי פתיחת התוכנית למשתתפים נוספים, כמו לדוגמא שיתוף ילדים שהיו עדים או שהיו קורבנות לאלימות במשפחה, אפשר להבטיח הגנה נוספת.

התועלת של תוכניות אלה זוהתה על ידי מרכז Talera בקווינסלנד, שמספק שורה של שירותים טיפוליים, חינוכיים, מגורים ותמיכה למשפחות, מתוך מטרה להגביר את הסיכוי שילדים יוכלו לחיות בביטחון במשפחתם.Talera  מאמינים שהתערבות יעילה כדי לעזור לילד שהיה עד לאלימות במשפחה מצריכה שותפות בין הילד, המשפחה, בית הספר והקהילה. כדי לגבש התערבות כזאת, בוססו המטרות הבאות:

• להעצים את הילדים שהיו עדים לאלימות במשפחה לחשוף את החוויה שלהם ולהגביר את היכולת שלהם לפתח מערכות יחסים בטוחות ולא אלימות.
• להגביר את המודעות בקרב ההורים להשפעות של אלימות במשפחה על ילדיהם ולתמוך בהם בתהליך בניית מערכות יחסים בלתי אלימות, מטפחות עם ילדיהם.
• לשפר את המענה לצרכים של ילדים עדים דרך שיפור רמת הידע והמיומנויות בקרב ספקי שירותים טיפוליים.
• לעודד ולסייע בפיתוח מענה מקרב הקהילה לסוגיית ילדים ואלימות במשפחה (Talera Centre 1993).

 

מסקנות

תגובות של ילדים עדים או קורבנות של אלימות במשפחה בין ההורים, משתנות מאוד מילד לילד. אי אפשר להצביע על תגובה טיפוסית, למרות שיש עדויות רבות לכך שחשיפה לאלימות במשפחה יכולה ואכן משפיעה על התנהגות הילדים באופן שלילי. כמו כן, בשלבים שונים של התפתחותם, ילדים מגיבים בצורה שונה ומתמודדים בצורה שונה על מה שקורה בין הוריהם.

כדי שסוגייה זו תקבל את ההתייחסות שלה היא ראויה, יש לקשר בין אלימות במשפחה לבין התעללות בילדים. עם זאת, שינויים בהגדרות ומרכיבים של התעללות בילדים ואלימות במשפחה כמו גם רפורמות בחקיקה, למרות שהן נחוצות, לא מספיקות כדי לבצע את התפנית החיובית בגישה של הקהילה. שינוי אמיתי מצריך מענה אינטגרטיבי של מגוון רחב של סוכנויות: משטרה, עורכי דין, אנשי מקצוע בתחום הרווחה והבריאות, מורים וקהילה, כולם צריכים להיות מיודעים ומוכנים להיות חלק במאמץ המאוחד להביא לשינוי כזה.

אולם כדי להבין במלואה את ההשפעה שיש לאלימות במשפחה כל ילדים, ישנם תחומים מסוימים שיש לכלול אותם במחקר עתידי. ראשית, יש להכיר יותר מקרים וכן את השכיחות של ילדים העדים לאלימות ועל קשרי הגומלין בין עדות לאלימות לבין צורות אחרות של התעללות והזנחה. שנית, ילדים העדים לאלימות במשפחה נוטים להיות אוכלוסייה הטרוגנית. לפיכך חשוב לזהות את הגורמים שמתווכים את התגובות של ילדים ולא להניח שכל הילדים יהיו מושפעים באותו אופן מהיותם עדים לאלימות. לדוגמא, משתנים כאלה יכולים להיות קשורים לילד, כגון מגדר, טמפרמנט או אינטליגנציה; קשורים למבוגר, כגון מאפיינים שונים שלו; קשורים למשפחה, כמו איכות הקשר הורה-ילד או שיטות הורות, כמו גם משך ועוצמת האלימות (Ammerman & Herson 1990).

רק דרך הרחבת ההגדרות ובניית בסיס מחקרי על התעללות בילדים ואלימות במשפחה והשמתם לתוך ההגדרות הקיימות של אלימות במשפחה בכלל, אנו יכולים להתחיל לקוות לכוון את המדיניות של הממשלה, באמצעות משאבים מתאימים, בדרך שתבטיח עתיד טוב יותר לילדים שחיים בתוך קונפליקט בין הורי.

ביבליוגרפיה

 

Alessi, J.J. and Hearn, K. (1984) "Group Treatment of Children in Shelters for Battered Women" in Roberts, A.R. (ed.) Battered Women and their Families: Intervention Strategies and Treatment Programs Springer Publishing Company; New York: 1984. pp. 84-115.

Alexander, R. 1988, The Crimes (Family Violence) Act 1987 Law Institute Journal. March pp 166-169.

Ammerman, R.T. & Herson, M. (eds) 1990, Treatment of Family Violence, John Wiley & Sons, New York.

Blanchard, A., Molloy, F. & Brown, L. 1992, "I just Couldn't Stop Them": Western Australian Children Living with Domestic Violence: A Study of Children's Experiences and Service Provision, Curtin University School of Social Work, Western Australia.

Bowker, L.H., Arbittel, M. & McFerron, J.R. 1988, "On the relationship between wife beating and child abuse" in Feminist Perspectives on Wife Abuse, eds K. Yllo & M. Bograd, Sage, California.

Calvert, G. 1993, Preventing Child Abuse and Neglect: the National Strategy, National Child Protection Council, Canberra.

Carlson, B.E. 1984, "Children's Observations of Interparental Violence" in Battered Women and Their Families, ed. A.R. Roberts, Springer, New York.

Christopoulos, C., Cohn, D., Shaw, D., Joyce, S., Sullivan-Hanson, J., Kraft, S. & Emery, R. 1987, "Children of abused women: adjustment at time of shelter residence", Journal of the Marriage and the Family, vol. 49, pp. 611-619.

Church, J. 1984, Violence Against Wives: Its Causes and Effects, John Church (Publisher), Christchurch, New Zealand.

Cummings, E.M. 1987, "Coping with background anger in early childhood", Child Development, vol.58, pp.976-984.

Cummings, E.M., Zahn-Waxler, C. & Radke-Yarrow, M. 1981, "Young children's responses to expressions of anger and affection by others in the family", Child Development, vol.52, pp.1274-1282.

Cummings, E.M., Iannotti, R.J. & Zahn-Waxler, C. 1985, "Influence of conflict between adults on the emotions and aggression of young children", Developmental Psychology, vol.21, pp.495-507.

Davis, L. & Carlson, B. 1987, "Observation of spouse abuse: what happens to the children?", Journal of Interpersonal Violence vol.2, no.3, pp.278-291.

deLange, C. 1986, "The family place children's therapeutic program" Children's Today, pp.12-15.

Dobash, R.E. & Dobash, R. 1979, Violence Against Wives: A Case Against the Patriarchy, Free Press, New York.

Dobash, R.E. & Dobash, R. 1984, "The nature and antecedents of violent events", British Journal of Criminology, vol.24, no.3, pp.269-288.

Domestic Violence Resource Centre 1992, Preventing Abuse in Relationships, Brisbane.

Easteal, P.W. 1994, "Violence against women in the home", Family Matters, No. 37, April, pp. 86-93.

Forsstrom-Cohen, B. & Rosenbaum, A. 1985, "The effects of parental marital violence on young adults: an exploratory investigation", Journal of Marriage and the Family, May, pp.467-472.

Garmezy, N. 1983, "Stressors of childhood", in Stress, Coping and Development in Children, eds N. Garmezy & M. Rutter, McGraw-Hill, New York.

Hart, S.N. & Brassard, M.R. 1987, "A major threat to children's mental health: psychological maltreatment", American Psychologist, vol.42, pp.160-165.

Hess, R.D. & Camara, K.A. 1979, "Post-divorce: family relationships as mediating factors in the consequences of divorce for children", Journal of Social Issues, vol.35, pp.79-96.

Hetherington, E.M. 1979, "Divorce, a child's perspective", American Psychologist, vol.34, pp.851-858.

Hetherington, E.M. & Anderson, E.R. 1988, "The effects of divorce and remarriage on early adolescents and their families", in Early Adolescent Transitions, Lexington, MA, pp. 46-57.

Hilberman, E. & Munson, K. 1978, "Sixty battered women", Victimology, vol.2, pp.460-70.

Hughes, H. 1986, "Research with children in shelters: implications for clinical services", Children Today, vol.15, no.2, pp.21-25.

Hughes, H. 1986, "Psychological and behavioural correlates of family violence in child witnesses and victims", American Journal of Orthopsychiatry, vol.58, no.1, pp.77-90.

Hughes, H. & Barad, S. 1983, "Psychological functioning of children in a battered women's shelter: a preliminary investigation", American Journal of Orthopsychiatry, vol.53, no.3, pp.525-531.

Kalmuss, D. 1984, "The intergenerational transmission of marital aggression", Journal of Marriage and the Family, vol.46, pp.11-19.

Kurdek, L.A. 1981, "An integrative perspective on children's divorce adjustment", American Psychologist, vol. 36, pp. 856-866.

Jaffe, P., Wolfe, D., & Wilson, S.K. 1990, Children of Battered Women, Sage Publications, California.

Jaffe, P., Wolfe, D., Wilson, S. & Zak, L. 1986, "Family violence and child adjustment: a comparative analysis of girls' and boys' behavioural symptoms", American Journal of Psychiatry, vol.143, no.1, pp.74-77.

MacLeod, L. 1987, Battered but not beaten … Preventing wife battering in Canada, Canadian Advisory Council on the Status of Women, Ottawa.

Mathias, J., Mertin, P. & Murray, B. (forthcoming), "The psychological functioning of children from backgrounds of domestic violence", Australian Psychologist, vol.30, no.1 (March).

Menzies, T. 1993, Nurturing Non-Violence: A Handbook to Help Children Who Witness Domestic Violence, Lower North Shore Domestic Violence Liaison Committee, Lane Cove, NSW.

Miller, T., Handal, P., Gilner, F. & Cross, J.F. 1991, "The Relationship of Abuse and Witnessing Violence on the Child Abuse potential inventory with black adolescents", Journal of Interpersonal Violence, vol. 6, pp. 353-363.

Mugford, J. 1989, Domestic Violence, Violence Today No. 2, National Committee on Violence, Australian Institute of Criminology, Canberra.

Mugford, J., Easteal, P., Edwards, A. 1993, ACT Domestic Violence Research. Report to the ACT Community Law Reform Committee, Canberra.

New South Wales Domestic Violence Committee, 1991. Costs of Domestic Violence, Premiers Department, Women's Coordination Unit, Sydney.

Queensland Domestic Violence Task Force 1988, Beyond These Walls, Report of the Queensland Domestic Violence Task Force to the Minister for Family Services and Welfare Housing, Brisbane.

Rosenberg, M.S. 1984, Inter-generational family violence: a critique and implications for witnessing children, paper presented at the 92nd annual convention of the American Psychological Association, Toronto.

Rosenberg, M.S. & Rossman, B.B. 1990, "The child witness to marital violence", in Treatment of Family Violence, eds. A. T. Ammerman & M. Herson, John Wiley & Sons, New York.

Rosenbaum, A. & O'Leary, K.D. 1981, Children: the unintended victims of marital violence", American Journal of Orthopsychiatry, vol. 51, pp.692-699.

Roy, M. 1977, Battered Women: A Psychological Study of Domestic Violence, Van Nostrand, New York.

Schweinhart, L.J. 1987, "Can preschool programs help prevent delinquency", From Children to Citizens, vol. 3. eds J. Wilson & G. Loury, Springer Verlag, New York.

Schweinhart, L.j., Weikart, D.P., & Larner, M.B. 1986, "Consequences of three preschool curriculum models through age 15", Early Childhood Resarch Quarterly, vol. 1, no. 1, pp. 15-45.

Schwarz, J.C. & Getter, H. 1980, "Parental conflict and dominance in late adolescent maladjustment: a triple interaction model", Journal of Abnormal Psychology, vol. 89, pp. 573-580.

Sinclair, D. 1985, Understanding Wife Assault: A Training Manual for Counselors and Advocates, Ontario Govemrment Bookstore, Toronto, Canada.

Straus, M.A., Gelles, R.J. & Steinmetz, S. 1980, Behind Closed Doors, Anchor Books, New York.

Talera Centre 1993, Issues and Opportunities in Responding to Child Witnesses to Domestic Violence. A Discussion Paper Arising from the Talera Centre's Children and Domestic Violence Program.

West Australian Domestic Violence Task Force 1986, Break the Silence, Perth, W.A.

Walker, L.E. 1984, The Battered Woman Syndrome, Springer Publishing Company, New York.

Walker, L.E. 1987, "ldentifying the wife at risk of battering", Medical Aspects of Human Sexuality, Anchor Books, New York.

Wallerstein, J.S. & Kelly, J.B. 1975, "The effects of parental divorce: experiences of the child in later latency", American Journal of Orthopsychiatry, vol.50, pp.256-269.

Wearing, R. 1992, Monitoring the Impact of the Crime (Family Violence) Act 1987, Report, La Trobe University, Victoria.

Wexler, R. 1990, Wounded Innocents: the Real Victims of the War against Child Abuse, Prometheus Books, Buffalo, New York.

Widom, C.S. 1989, "Does violence beget violence? A critical examination of the literature", Psychological Bulletin, vol. 106, pp.3-28.

Wolfe, D.A., Zak, L., Wilson, S. & Jaffe, P. 1986, "Child witnesses to violence between parents: critical issues in behavioral and social adjustment", Journal of Abnormal Child Psychology, vol.14, no.1, pp.95-104.

המאמר תורגם על ידי אילנה מתוך האתר הבא:
http://www.infoxchange.net.au/wise/DVIM/DVChild.htm#3

JAMES, M. (1994). Issues in Child Abuse Prevention (No.2) – Domestic Volence as a Form of Child Abuse: Identification and Prevention. National Child Abuse Protection Clearing House; G.P.O. Box 2944, Canberra, A.C.T., 2601, Australia: 1994.