מכון תודעה – כל הזכויות שמורות ©

מאמר זה בא להסביר את הסיבות להתנגדות מכון תודעה להליכה משותפת עם המפלגות הדתיות על מנת להעביר בכנסת חוק נגד פורנוגרפיה. לפני שנפתח את הנימוקים שלנו נגד שיתוף פעולה עם המפלגות הדתיות אנו רוצים להבהיר נקודה עיקרית. אנו לא מתנגדים לדת וגם לא לציבור הדתי.

אנו חושבים שבדמוקרטיה ושתהיה הכי לא שלמה שאפשר החובה של המדינה היא להבטיח זכויות שוות לכולם בתנאי שאותן זכויות לא מסכנות את קיום הדמוקרטיה עצמה.

הסיבות שבגללן אנו מתנגדים לשתף פעולה עם המפלגות הדתיות הן:

1. המפלגות הדתיות הן בעקרון נגד הפורנוגרפיה ואינן זקוקות לתנועה הפמיניסטית או לתנועת זכויות אדם כדי לחדד את עמדתם בנושא. לכן יהיה יעיל יותר אם נשכנע מפלגות וח"כים חילוניים בחשיבות החקיקה נגד פורנוגרפיה מאשר להתחבר עם מפלגות שמשוכנעות מראש ואז לשלול מראש את החבירה עם מפלגות אחרות.
2. האג'נדה הפוליטית של המפלגות הדתיות בעניין פורנוגרפיה נצמדת למילה תועבה, שהיא מרחיבה וכוללנית ומכילה גם תמונות נשים סתם ואף איסור מוחלט על הקרנת סרטים בהם מופיעות נשים בכלל. זה יכול להשפיע על חיי כל האזרחים של המדינה ולא רק בתחום הפורנוגרפיה אלא גם בתחומי חיים אחרים.

 

אנו נפתח נימוקים אלו בעמודים הבאים:

נושא הפורנוגרפיה קשור לתפיסת המיניות בכלל ותפיסת גוף האישה בפרט. לאורך ההיסטוריה היו אלה הגברים שהחליטו האם גוף האישה יוסתר או לא. בכל מקרה גוף האישה הפך מיני בגין מבט הגבר – מבט שבו מעורבות שינאה, תשוקה וזלזול. הפרדוקס הוא, שדווקא בחברות שמרניות במיוחד גוף האישה  קיבל התייחסות מאד מינית והאישה נחשבה למפתה של הגבר, שלא יכול להשתלט על היצר המיני שלו, וכתוצאה מכך האשה דוכאה כחפץ מיני. תהליך זה לא נחסך מהחברה הדתית בישראל והמין תופש מקום מרכזי אצל החרדים למרות שלא מדברים על כך בציבור. כל האלמנטים בחיי החברה הדתית חרדית מתפקדים סביב הצורך לדכא את היצר המיני. פקשוילים הקוראים לצניעות האישה, חיי חברה המפרידים בין נשים וגברים, חינוך שמפריד בין בנים ובנות מגיל שלש, בתי כנסת שבהם הארכיטקטורה אינה מאפשרת לגברים לראות את הנשים וכו'. הפרדה זו בין נשים וגברים ובין התפקידים שלהם נראית לנו בעצמה פורנוגרפית. נכון שאין לחברה המודרנית, יורשת אמות המידה המוסריות של המאה ה19 -, מאה בורגנית ושמרנית, שדיכאה את הנשים והדגישה את ההיבט הביולוגי/רפואי של המיניות, אפשרות לברוח מתופעה זו. החברה המודרנית הפרידה בין "הבעיות המוסריות" ומיניות: היא העבירה את הדגש מפעילות מינית מותרת או אסורה לעבר זהות מינית נורמלית או פתולוגית. אפשר לומר שבעצם החברה המודרנית "המציאה" את המיניות כאמת מידה בסיסית המגדירה את ה- "אני" של האדם. ולא כסדרה של מעשים נקודתיים, אי לכך היא הפכה את המכלול המיני לתרבותי.

כתוצאה מכך העבירה החברה המודרנית את המיניות מהספירה הפרטית לספירה הציבורית ואנו נמצאים היום במצב שבו החופש המיני של בני האדם, גברים ונשים, המבוסס על אוטונומיה, אחריות, הגיון, סולידריות וחוויה ביקורתית מאויים גם ע"י אינטרסים כלכליים השולטים ומיוצגים ע"י גל הפורנוגרפיה המציף את החברה הגלובלית וגם ע"י טאטוא מתחת לשטיח של נושא זה ע"י זרמים דתיים מסורתיים של החברה (תפיסת העולם של הזרמים הדתיים המסורתיים מתקרבת לתפיסת העולם הפורנוגרפית שגם היא לא מראה הכל אלא רק מה שמתאים לה).

על פי מחקרה של ד"ר אורה כהן מאוניברסיטת בר אילן, בו סקרה את התפתחות הלכות הצניעות מהמקרא ועד ימינו מדובר בשתי מגמות עיקריות ביחס להלכות הצניעות וענייני תשמיש. "המגמה המתונה התבטאה בחופש היחסי ממנו נהנתה האישה בחלק מארצות אירופה, במיעוט העיסוק בהתנהגותה ובהופעתה החיצונית של האישה ובעיקר הפתיחות שנתגלתה בפסקים שונים, דוגמת כיסוי השיער. כל אלה מעידים על כך ששאלות בתחום הצניעות הנשית לא הטרידו במיוחד את מרבית פוסקי ההלכה. במקביל התפתחה מגמה מחמירה, שהחלה במאות 12 ו13 – בהשפעת חסידי אשכנז ובעלי הקבלה, שהשפיעה רבות גם על עולם ההלכה, בעיקר במאה ה15 -. מגמה זו התבטאה באימוץ דרך של פרישות וסגפנות, בריבוי החומרות ובין היתר גם ביחס לאישה ומעמדה בחברה… תהליך שלא פסק עד ימינו אלה. אנו עדים להתגברות ההחמרות ולהגדלת השפעתן גם על הציבור הדתי- ציוני. קיים קשר ישיר בין רמת המתירנות בחברה המערבית, ובחברה הלא דתית, לבין מידת ההסתגרות וההקפדה של הקהילה הדתית, ולא רק החרדית. הדברים לובשים ביטוי מיליטנטי, עם סממנים מובהקים של "מלחמה"". (עמ.145-6 'צניעות האישה בעידן המודרני').  דוגמא לכך אפשר למצוא בשיעורי מידרש מישיבת "הר עציון" שמפורסמים באינטרנט (הרב ישראל קושיצקי – בית המדרש הוירטואלי) ומסבירים את המושג "ערווה":

"קיימות 3 קטגוריות למושג "ערווה":

1. ערווה בכלל – איברי רביה. אסור להתפלל כאשר איברים אלו גלויים.
2. "ערווה באישה" – כל מה שיכול לעורר יצר ומחשבות לא נקיות אצל הגבר אסור לו להסתכל על זה או לשמוע את זה תמיד ולא רק בשעת תפילה.
3. "טפח" – כל חלק אחר באישה יכול הגבר לראות אך לא לנעוץ מבט, חוץ מבחור שרוצה לבחון את ארוסתו."

בעניין הפסק "קול באישה – ערווה" מתפלפלים במדרש זה שמדובר לא רק בשירה אלא גם בדיבור של האישה – לפי הגמרא קידושים 70א. על פי הרב עובדיה יוסף מותר לשמוע את השירה של האישה בלי לראות אותה או להכיר אותה. הרב בניימין זילבר אוסר זאת. בעניין "שיער באישה – ערווה" – מתפלפלים האם אפשר או לא לראות קצוות שיער הצצות מתחת לשביס או אם מותר פיאות. הרב עובדיה יוסף אומר שרוב הפרשנים אוסרים פיאות. (הוא אף פסק לא מזמן שניתן לגרש אישה החובשת פיאה – מכון תודעה).

בעניין "טפח באישה – ערווה" – מזכירים את האיסור במבט על ידי הקופאית שלוקחת מהגבר כסף או מחזירה לו עודף.

שתי הקטגוריות האחרונות לא מתייחסות לנשים מהסיבה שאפילו אם המחשבות שלהן אינן נקיות הן לא גורמות לאיבוד זרע שהינו איום ממשי לעבירת עבירה ומקביל לבגידה.

לאחרונה הופץ בעיתונות הסיפור על חנות הצילום של בן-חקון בשכונת הבוכרים בירושלים, שהפכה לשכונה חרדית. החרדים הפיצו אזהרות ש- "פוטו אלן" מחטיא את הרבים ומפיץ סרטים פורנוגרפיים, החנות הושחתה פעמים רבות ומשטרת הצניעות לא איפשרה ללקוחות להיכנס לחנות עד לתקרית הטראגית האחרונה שארעה בנובמבר השנה (14.11.2001) בעת עימות בין בן-חקון לחרדים והסתיימה במותו של הרב יהודה סאמט מ- "תולדות אהרון" ז"ל. מסתבר שמה שהיה לבן-חקון בחנות היו סרטים מבוקרים עם חותמת כשרות ובוודאי לא סרטים פורנוגרפיים. מהטיטניק למשל נמחקה הסצנה שבה דיקפריו מצייר את דיוקנה של קייט וינסלוט הערומה. "מבחינת הרבנים" על פי חקון "זה לא משנה". מבחינתם סרט פעולה זה סרט מלוכלך, וכל סרט שבו מופיעה אישה ובטח נשיקה, ובעצם כל סרט קולנוע הם מגדירים תועבה כדי לחסום את הציבור שלהם לעולם החיצון". (כתבה מאת יגאל מוסקו שהופיעה ב7 – ימים ב30.11.2001- ).

אם תיווצר קואליציה עם המפלגות הדתיות, התנועה הפמיניסטית והתנועות לזכויות האדם יסתכנו באיבוד היכולת לשנות את החברה ויתפשרו בלנהל אותה בלבד כיוון שבינתיים הכוח הפוליטי בכנסת נמצא דווקא בידי המפלגות הדתיות. צריך לציין שאם החברה שלנו הפכה את התרבות למינית זה איפשר גם התייחסות אתית לשאלות כמו אמצעי מניעה, איידס, מחלות המועברות באמצאות סקס, מיניות של הילדים, נטיות מיניות שונות וכו'. כל נושא ברשימה זו עלול להיעלם מסדר היום הציבורי משום שנוצרה קואליציה בין האידאולוגיה הפמיניסטית והאידאולוגיה הדתית אשר מפיצה מתחת לפני השטח סוג של טוטליטריות תוך כדי ניטרול האזרח מהכוח הפוליטי שלו וניטרול העם מעצמאותו. הקואליציה הזו עלולה להסתיר את יחסי השולט נשלט בחברה וההבדלים במעמד החברתי תוך כדי יצירה של פסאודו דיאלוג פרטי התומך במערך קודים שיגרום לאשליה שכולם שווים. אי אפשר לצמצם את האידאולוגיה הפמיניסטית ע"י חיבורה לקואליציות אופורטוניסטיות ולשיח מוסרי שרק יבלבל את החברה, שממילא רוויה בחוסר אמונה בשינוי החברתי. האידאולוגיה הפמיניסטית צריכה לקדם את הפתיחות ואת השיח הביקורתי של המיניות ותוצאותיה, במסגרת יצירת צורה חדשה של אחריות הפרטים בחברה וחשיבה אחרת על הקיום האנושי.

זה מוביל אותנו לדיון על היחסים שבין דת ומוסר. למרות שלרוב רעיון הדת ורעיון המוסר מקושרים זה לזה אין מדייקים בהבחנה ביניהם – כיוון שאלה רעיונות שונים בבסיסם והם בעלי מטרות מנוגדות זו לזו לעיתים קרובות. לטענתם של אנשי דת הרעיון הדתי הוא אלוהי. מטרת הרעיון הדתי היא להוציא את בני האדם מהמציאות היום-יומית ולגרום להם להגיע למציאות קדושה ושלמה. הדת, גם הממוסדת וגם הלא ממוסדת באה לידי ביטוי במיתוסים ומיתולוגיות הנחשבים לטקסטים קדושים. המיתוסים האלה מעניקים משמעות בסיסית ואבסולוטית לעולם הנראה לעין. "ההסבר" הניתן על פי רעיון דתי זה או אחר נחשב ע"י המאמינים ברעיון זה להסבר האולטימטיבי. רעיון המוסר הינו קונסטרוקציה אנושית (בו בזמן התבוננות בהתנהגות האנושית וגם פיקוח עליה), שמטרתו להסדיר את חיי הפרט והחברה, לאפשר חיים סבירים במציאות הלא דתית (חילונית).כיוון שהרעיונות המוסריים הינם קונסטרוקציה אנושית הם על כן ניתנים לויכוח, שבירים ולא אבסולוטיים לאורך ההיסטוריה האנושית.

בדרך כלל נדמה שגם רעיונות דתיים מקבעים את המשמעות שניתנת למיתוסים בצורת עשה ואל תעשה – מה מקובל ומה לא מקובל. במובן זה הרעיונות הדתיים מייצרים גם הם מוסר אך השוני קיים. רעיון המוסר מבוסס על טוב ורע ולכן מותר ואסור. רעיון הדת מבוסס יותר על הדיכוטומיה קודש וחול ובמסגרת הקודש על הניגודים בר-מזל/חסר-מזל או מועיל/מזיק. לאור ההבדל בין שני סוגי הדיכוטומיה המצוינים לעיל יש להפריד בין הרעיונות הדתיים והרעיונות המוסריים. ה- "קודש" של הדת אינו אותו דבר כמו ה- "טוב" של המוסר, ויכול בהחלט להיות "רע". לדוגמא; שטן או השטני בדרך כלל יכול לבוא גם מה- "קודש" וגם מה- "רע".

התבוננותנו בתופעות היסטוריות או אקטואליות הקשורות למיניות וההתנהגות שלנו כלפיהן יהיו שונות מאד תלוי באיזה פרספקטיבה נבחר: דתית או מוסרית. עבור הדת המיניות אינה קיימת בזכות עצמה אלא מוגדרת מול הקודש אליו מתירה או אוסרת כניסה. בקונטקסט של הרעיון המוסרי המ יניות מוגדרת על פי התייחסות הרעיון ותפיסתו את האדם, את "טבעו" והצורה שבה האדם מגשים את עצמו.

בנושא הפורנוגרפיה נראה לנו שהברית עם המפלגות הדתיות, אשר האג'נדה שלהן שונה במהותה משלנו, תגרום לבלבול בין בעיה מהותית של תרבות לבין רפורמה מבנית של החוק. אי אפשר לצאת מתהליך היסטורי רק ע"י רפורמה מבנית בחוקים נקודתיים. כדי לצאת מתהליך היסטורי יש צורך במהפך תודעתי שאפשרי רק ע"י עבודה תרבותית מעמיקה. העברת חוק כזה או אחר רק תסתיר את המציאות אך לא תשנה אותה. החוק רק ידגיש את חוסר העומק ודלות המחשבה של החברה.

החברה הדמוקרטית החילונית הינה למרות הכל החברה היחידה שאפשרה את הביטוי, ואפילו לא מושלם, של נשים וגברים לא לפי התפקיד שלהם בחברה אלא לפי מה שהם. מדובר פה בבעיה מהותית של זכויות – זכויות הגברים והנשים. כמובן שהיינו רוצים שהחברה תתחסן לתמיד מנגע הפלוקרטיה והמנצלים אך אנו יודעים שעוד לא הגענו לשלב זה. לפחות המאבק מתאפשר גם בעזרת החופש המיני שנחשב לתועבה בעיני המפלגות הדתיות. נציין שחלק מהמפלגות הדתיות לא מאפשרות לנשים להגיע למקומות ריאליים וחלק אינן מאפשרות כלל לנשים להיכנס לשורותיהן – האם אנו כתנועות למען שוויון זכויות לכל האוכלוסיה יכולים להסכים עם זה? השותפות עם מפלגות דתיות נראית לנו כתומכת במתקפה שמתמקדת במטרה שונה מהכוונה הראשונית שלה (נגד הפורנוגרפיה). ההליכה עם המפלגות הדתיות מתומצתת בכך שכל השאיפות וכל ההישגים הפמיניסטים של השנים האחרונות עלולים למצוא עצמם מתוייגים בתוית שעליה יהיה כתוב – תועבה – ההגיון המלווה מילה זו מרמז על כך שכאשר מחפשים את החופש מוצאים את הפשע. נכון שהיום הפורנוגרפיה פורצת לפרטיות שלנו אך האם המאבק נגד האלימות הפורנוגרפית צריך להוביל אותנו לתמוך באפשרות שמחר "משטרת צניעות" תשמור על הצייתנות שלנו. האם כדאי לפמיניסטיות להסתכן בשחזור מכניזם השליטה שהן מוקיעות רק משום שהן משתפות פעולה חד-פעמית במשחקי כוח פוליטיים שכתוצאה מהם ישתנו החוקים לרעתן. הנשים יהיו הקורבנות הראשונים לכך משום שההפרדה החד-צדדית בין המינים תיצור חוסר ידע על המין האחר. החסך בידע ייצור פחד מהאחר והפחד יגרום לאלימות שתחשב כהגנה. אנו מעריכים ששותפות זו תאיים על החופש של קהילות אחרות כמו הקהילה ההומו-לסבית שאפשר יהיה לדכא את דרישותיהן בחסות התועבה. עלינו לסרב לשתיקה שמעודדת דיכוי. נכון שבישראל בזכות המערכת החוקית, שלא נחשבת למושלמת, הקהילה ההומו-לסבית סובלת פחות מבעבר מאפליה. אך אסור לנו לשכוח את העבר, כאן ובמקומות אחרים בעולם. ואסור לנו לשכוח את המצב העכשווי אותו פוגשות קהילות אלה בחברות שמרניות או דתיות. אפילו בישראל אסור לנו לשכוח את הפיטורים, האלימות, והקללות ששומעים ברחוב כלפי ההומואים והלסביות. הם עדיין מדוכאים, פחות מהמיעוטים האחרים אך יותר מהרוב. עלינו לסרב לדחיקת הקהילה ההומו-לסבית לשוליים. הם ודרך חייהם הינם חלק אינטגרלי מהחברה. המאבק למען השוויון הוא מאבק של נשים ושל  גברים נגד גזענות וקסנופוביה ויש לבטא מאבק זה ע"י התנגדות ברורה וחריפה להומופוביה ולשנאת האחר. לא מדובר פה בסובלנות כי אף אזרח לא אמור להיות תלוי בסובלנות של החברה. אנו אמורים לקדש את ערך השוויון ולכבד את הדמוקרטיה.

אסמכתאות:

מישל פוקו, ההסטוריה של המיניות, הוצאת גלימר, פריס 1984

נורברט קמפניה, הפורנוגרפיה, האתיקה והחוק, הוצאת הרטמן, פריס 1998

אמנון לוי, החרדים, הוצאת כתר,1988

אורה כהן, צניעות האישה בעידן המודרני, הוצאת ברכץ בית אל בע"מ,2001

בית מדרש וירטואלי – ישראל קוצ'ינסקי www.vbm-torah.org

כתבה של יגאל מוסקו "מה היה לו לזקן לחפש שם? "- ידיעות אחרונות 7 – ימים,30.11.2001