הרחקת קטין עם התנהגות מינית פוגעת ממערכת החינוך-התמודדות או בריחה?

מאת נעמה בר-שדה©,  פסיכולוגית קלינית בכירה ומדריכה

האם הרחקתו של קטין עם התנהגות מינית פוגעת מבית הספר היא בהכרח לטובת הקורבן? המאמר  יעסוק במשמעותו המורכבת של פתרון ההרחקה ובנזק הפוטנציאלי הכרוך בו.

תלמיד כתה ח' אשר חשוד בהתנהגות מינית פוגעת בבנים ובבנות הועבר זו הפעם השנייה מסגרת  חינוכית. לאחרונה פגע בילדה גם במסגרת זו.

האווירה בבית הספר מאוד סוערת. הורי התלמידים החרדים מפני מפגש אפשרי בין הילדים,  דורשים הרחקתו מבית הספר. עד שבקשתם תענה, הם עומדים על קיומה של הפרדה פיזית מלאה בין  הילד הפוגע והנפגע במהלך השהייה בבית הספר, כולל תיחום החצרות.

כחלק מטיפול מערכת החינוך בנושא, הוצמד לילד הפוגע סייע, אשר מלווה אותו בהפסקות וכאשר  הוא יוצא מן הכתה (עוזיאל ו.2008 ,).

דרמה מאיימת זו, מתחוללת על במת-חיים המשפיעה בראש ובראשונה על 'השחקנים הראשיים': הילד הנפגע והילד הפוגע, אך גם על 'שחקני-המשנה': ההורים והאחים, המורים והתלמידים.

לא אעסוק במאמר זה בהשלכות הישירות של הטראומה על הילדים שנפגעו, אלא בפן המתרחש לאחר הטראומה, במפגש של הילד עם תגובת הסביבה.

העיתוי של חשיפת הטראומה תלוי לעיתים קרובות במבנה האישיות של הילד ובאופי היחסים שלו עם דמויות קרובות ומשמעותיות בחייו.

יהיו ילדים שייפנו מייד להוריהם, אחרים יפנו לדמויות מתוך מערכת החינוך או לקווי הסיוע האנונימיים. לעומת הנעזרים, עדיין יישארו רבים אשר יתייסרו בבדידות עם סוד הפגיעה במשך שנים מבלי יכולת לשתף איש.

תגובת המבוגר לחשיפה הינה בעלת השפעה ניכרת על ההתמודדות של הילד ועל תהליך ההחלמה מן הטראומה.

כאשר מדובר בפגיעה בין קטינים בתוך מערכת החינוך, צצה ועולה תדיר שאלת ההרחקה מבית הספר לבית ספר מקביל או למוסד טיפולי. לעיתים קרובות הבקשה מועלית על ידי ההורים של הילד הנפגע, אולם מצאתי שאין זה נדיר לפגוש באנשי מקצוע הרואים בכך פתרון טבעי ואפילו מובן מאליו.

אתמקד על משמעותו של פתרון זה, ועל הנזק הפוטנציאלי הטמון בו. סיפורו של הנער בן ה-13 המובא בראשית המאמר, ישמש כנקודת התייחסות.

הרחקה – חרב פיפיות

מהו המסר אשר מועבר אל הילד הנפגע כאשר אנו מרחיקים ממנו את הפוגע? ודאי מתקבל השדר "יש לך על מי לסמוך. תמיד נעמוד לצדך ונגן עליך מפני כל איום או פגיעה".

אולם בו זמנית סביר כי מועברת גם האמירה החרדתית "אין לך כוחות להתמודד לבד עם המצב הקשה שנקלעת אליו. זה מצב שלעולם לא תוכל להתמודד איתו לבד. אם שוב תקלע למצב כזה, אתה אבוד בלעדינו".

האם זה המסר שאנו רוצים להעביר לילד שנפגע מינית? או שמא אנו רוצים לעזור לו להתחבר לכוחות שבתוכו? להביא אותו להאמין שאם אי פעם יקלע שוב למצב כה נורא יוכל להגן על עצמו, לעצור את הפגיעה, להקטין אותה, או אפילו למנוע אותה?

אנסה להראות במאמר, כי אם לא נעביר לו מסר זה, הרי שנעודד אותו בכך לתלות במבוגר מחד, ונחזק מאידך את החיבור לטראומה.

העצמת הקורבן

חלק מן העבודה הטיפולית המורכבת על עיבוד הטראומה המינית הוא עבודה על כוחות האני. כשם שעובדים על האשמה, הבושה, חווית החדירה, הבלבול, הגועל, הדיכאון, האימה וכן הלאה, כך מתמקדים גם על גילוי הכוחות להתמודד עם החיים, ועל חיזוק האמונה ביכולתו של המטופל להתמודד עם פוגעים פוטנציאליים שמעוררים בו חרדה.

כאשר מתקיימת עבודה על חיזוק היכולת להגן על עצמו, לשמור על גופו, על גבולותיו, להתריע כשהוא במצוקה, לשתף, ולא להתקרבן אנו עוזרים לו להתמודד לא רק נגד הפוגע הנוכחי, אלא גם נגד פוגעים עתידיים. בכך אנו עוזרים לו להילחם בסימפטומים  פוסט-טראומטיים.

עטיפת הנפגע במעטה ההגנה של הרחקת הפוגע, ביצירת אשליה כאילו אינו קיים, תחסום בעדו את מסע ההכרות עם כוחותיו ועם יכולתו להתמודד עם עוולות החיים ועם פגיעות אפשריות אחרות- מיניות ושאינן מיניות.

במציאות, סביר מאוד שביום מן הימים ייפגש עם הפוגע, אשר ככל הנראה ממשיך להתגורר באזור המגורים המשותף לילדי בית הספר. יתכן שהמפגש יהיה יזום על ידי הפוגע ממניעים נקמניים, ויתכן שיהיה זה מפגש מקרי בעת חופשה מן המוסד הסגור/ הפנימייה/ או בית הספר אליו הועבר.

כיצד נוכל לעזור לנפגע להתמודד עם מפגש מקרי כזה, מבלי שיחווה טראומה נוספת? האם לא נכון יותר שמפגש כזה יתקיים בתחום בית הספר, שמהווה מרחב מוגן יחסית וכולל דמויות מוכרות ותומכות בהן הוא יכול להיעזר בעת מצוקה?

האם נוכל לחיות באשליה ולהשלות את הילדים שנפגעו, כי נוכל תמיד להגן עליהם באופן מוחלט ומלא, כך שלא ייפגעו יותר לעולם?

תגובת הקורבנות המשניים

אמנם ההורים והמורים הינם שחקני משנה, אולם תפקידם בתהליך ההחלמה קריטי. כאשר נודע להם שהילד נפגע, הם נקלעים לסערה רגשית, חשים כאב, מצוקה וחוסר אונים ומגיבים לעיתים בפאניקה בדומה לילד. גם הם במידה מסוימת קורבנות (על הקורבנות המשנית הרחבתי במאמר "גילוי עריות בין אחאים והטראומה ההורית" ).

הנטייה להפריד בין הפוגע לקורבן באה ככל הנראה מאותו מקום בו מתקיימת האשליה,ש'מה שלא רואים או לא חשים לא מתקיים'. בבסיס אשליה זו נמצא מנגנון עיקרי שמשרת את נפגעי התקיפה המינית: מנגנון הניתוק (דיסוציאציה). הנפגע מפעיל מנגנון זה כדי לשרוד את הטראומה (בניתוק מלא הנפגע מרגיש כאילו הוא יוצא מגופו וצופה במחזה שהוא אינו שותף לו). באופן פרדוקסאלי במקרים של גילוי עריות, הניתוק הינו גורם התורם לכך שהטראומה תמשיך להתקיים, כאילו אינה מתרחשת.

אם כך, הרחקת הילד הינה מעין תהליך מקביל של מנגנון הניתוק.

ניתן לשער, שנטייה זו גם חוזקה על ידי הנוהג להרחיק ולהפריד בין בני משפחה כשמתקיים גילוי עריות. אולם אין מקרה של גילוי עריות דומה לפגיעה בין ילדים במוסד חינוכי. לא מבחינת טיב הקשר, מידת האינטנסיביות שלו, רמתו, יכולת השמירה וכיו"ב. חשוב שנגלה בתוכנו זהירות כשאנו באים לגזור עקרונות תגובה ממצב אחד על משנהו.

המשמעות החברתית של ההרחקה

יש חשיבות להפריד בין החרדה המובנת והלגיטימית של ההורים, אשר נובעת מן החוויה הקשה של אובדן השליטה, לבין חרדתו של הילד שנפגע או חרדתם של הילדים העלולים להיפגע. ההורים בבית הספר בו לומד הנער הפוגע, דורשים במפגיע להעבירו לבית ספר אחר. ניתן להניח, כי נער זה סובל מבעיה נפשית קשה, זקוק לטיפול, לגבולות ולהשגחה קפדנית אשר יבטיחו מניעת הישנותה של התנהגותו הפוגעת.

לעומת זאת, גישה של הרחקה עלולה להפוך אותו לשונא חברה, לעבריין מיני אלים, אשר כל מטרתו לנקום בחברה שהקיאה אותו, ואשר לא יכלה להיות שם בשבילו ממקום טיפולי. זאת ועוד. חשוב לדעת, כי שמירה של 24 שעות ביממה על אדם מתקיימת רק בחדר בידוד במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי, או בחדר בידוד בכלא. בשאר המוסדות השמירה אינה הרמטית, ופירושו של דבר שפוטנציאל הפגיעה של הפוגע עולה באופן פרדוקסאלי.

כלומר- לילד כזה שישהה בפנימייה טיפולית יש הזדמנויות לפגוע בילדים לפחות כמו במערכת אקסטרנית, ויש אומרים אף יותר בהתחשב בעובדה שהלילה מהווה מצע נוח להפעלת כוחניות. אם כך, העברתו של הילד הפוגע למקום אחר, לא רק שאיננה פותרת את הבעיה ולעיתים קרובות אינה עוזרת או אף מחבלת בתהליך שיקומו של הילד שנפגע, אלא "מגלגלת" אותה לפתחו של מקום אחר ועלולה להביא לפגיעות חדשות.

קריטריונים להרחקה

כאשר מדובר בסוטי-מין (פרברטים) מבוגרים, מקובל בעולם לאשפז במוסדות סגורים פוגע מינית אשר מוגדר כחולה נפש, כמי שאינו מסוגל לשלוט בדחפיו (impulse control), או כמי שהוגדר כסובל מרמת מסוכנות גבוהה.

כשמדובר בילדים ובקטינים עם התנהגות מינית פוגעת, ניתן להשתמש בעיקרון העומד מאחורי המקובל בעולם המבוגרים כקו מנחה, ולהשתמש בהרחקה כמוצא אחרון ולא כבחירה ראשונה. רק כאשר מתרשמים, שהכלים הטיפוליים והחינוכיים לא יספיקו כדי להבטיח את שלומם של אחרים, יש לשקול הרחקתו של הפוגע למקום טיפולי סגור.

בקרב העוסקים בנושא, יש היום די ידע, כדי לבנות תוכניות בקרה הדרגתיות וזהירות דיין, כדי למנוע סיכון לילדים בבית הספר.

בעזרת כלים טיפוליים שונים ניתן לאפשר לילדים שפגעו להישאר במקומם הטבעי מבלי שיפגעו בעתיד באחרים. הפתרון היצירתי של הצמדת חונך לנער יכול לשמש, למשל, לא רק לשמירה אלא גם כחולייה חשובה בתהליך הטיפולי. החונך יכול ליצור קשר משמעותי טיפולי עם הפוגע, ולאפשר לו לחוות במקום דחייה שתעורר מצידו גל נוסף של תוקפנות, חוויה מתקנת שתבסס אולי התחלה של אמון ותהווה מודל לקשר בין-אישי שונה מזה שהוא מכיר או חווה. מתאפשר מפגש בין הפוגע לקורבן בתנאים מוגנים.

לקורבן ניתנת הזדמנות לחוות את הפוגע כדמות אנושית-ממשית, בעלת חולשות ושאינה דמונית. כיוון שהפוגע קיים ולא נעלם, מתאפשר לקורבן לפתח את יכולתו לעמוד מולו, לצמצם את הפחד, להגדיל את תחושת השליטה מולו ומול שכמותו. בניגוד לזמן התרחשות הטראומה, עת המבוגרים לא הצילו אותו מפניה, הפעם הוא חווה את עולם המבוגרים כעולם מסייע. בניגוד לתהליך אפשרי של העלמת הפוגע על ידי הרחקתו, הסיוע אינו מסרס כיוון שהמבוגרים משדרים לו אמון ביכולתו להתמודד גם עם מציאות קשה. גם הפוגע וגם הקורבן חווים עולם מבוגרים מאוזן, אשר מגיב ממקום קשוב, אחראי ושאינו מבוהל.

דווקא כשמתרחשת חוויה כאוטית כל כך של פגיעה מינית, אשר מפרה את האיזון בחייו של הילד, הוא כמה לחזור לאיזון, לשקט ולשלווה אשר אין לבלבלם עם הכחשה, הדחקה או התעלמות, אולם גם אין להמירם בפאניקה, היסטריה או הגנתיות-יתר.

© כל הזכויות שמורות

אזכורים:

בר-שדה, נ. (2006). גילוי עריות בין אחאים והטראומה ההורית. פסיכו-אקטואליה. הסתדרות
הפסיכולוגים בישראל, ת"א.  http://www.macom.org.il/incest_siblings.asp

עוזיאל, ו., טל, ד. (2008). אימות ההורים: תלמיד כתה ח' החשוד בהטרדות מיניות. מגזין
העיר, הארץ, גיליון 1100.

 


תגובות

הרחקת קטין עם התנהגות מינית פוגעת ממערכת החינוך-התמודדות או בריחה? — 3 תגובות

  1. שלום נעמה,
    קראתי את המאמר שלך ורציתי לשאול אותך בתור פסיכולוגית המתמודדת עם בני נוער:
    במידה וחבר לכיתה של אחד הילדים היה רוצח ילד אחר מילדי השכבה, וכמובן הכיתה הייתה נכנסת לטיפול פסיכולוגי, האם היית משאירה את הרוצח בכיתה בכדי לתת לילדים כלים להתמודד עם האבדן שחוו או שמא היית מוכנה להרחיק את הטריגר הרגשי שיגרום להם יום יום להזכר באבדן והכאב שחוו בתקופה זו מבלי לתת להם יכולת להתגבר על המקרה?
    מקווה שהבנת את הנמשל, מחכה לתשובתך
    נטע

    • נעמה, את לא הגבת. וגם בי עלתה השאלה הזאת. אני מחנכת בכיתה של ילדים בעלי הפרעות התנהגות, והיו מקרים של פגיעה מינית, כפי שתארת, ההורים דרשו להרחיק וכו' .. חשוב לי מאד שתעני על השאלה של נטע, מה היית עושה במקרה של רצח?

      • שלום סתיו,

        נעמה בר שדה אינה נמנית עם צוות האתר. היא ביקשה לפרסם את המאמר אצלנו ואכן כך קרה. אם את רוצה לשאול אותה משהו, נסי לאתר אותה באופן עצמאי. בינתיים טוב שהשיח החשוב הזה סביב המאמר מתעורר כאן גם ללא תגובה מנעמה עצמה.

השאר תגובה