מבוסס על On Being A Proper Multiple by Sara Lambert

כאשר רוב האנשים חושבים על המשמעות של להיות בעל ריבוי אישויות, הם הולכים מיד למקרים ה- "קלאסיים" של MPD (Multiple Personality Disorder) (המונח הרווח כיום הוא  Dissociative Identity Disorder – DID- הערת המתרגמת) כמו סיביל, Eve  מ- "שלושה פנים לחווה", שהפגינו הבדלים מובהקים באופן מוקצן בין האישויות השונות שלהן, שהיו מלווים בשכחה עמוקה. למשל, בעת התחלפות, הן התעקשו שיקראו להן בשמות שונים ולא שמרו (או כמעט לא שמרו) בסוד את היותן ישות נפרדת מזו שאיכלסה קודם לכן את הגוף. תנוחת הגוף שלהן, סגנון הדיבור והתנועות השתנו באופן קיצוני. בדרך כלל לא היה להן זיכרון לגבי מה שעשו האחרים כשהן לא היו וכאשר עזבו, נשארו מחוץ למעגל המידע עד להופעתן הבאה. לרוע המזל, הדימוי הקולנועי, הדרמטי והמרשים הזה של MPD הוטבע בתוך התרבות שלנו, וואריאציות עדינות יותר של ההפרעה נשארות מבלי שאיש מבחין בהן ובלי שהמטופלים מקבלים את האבחנה המתאימה של המטפלים שלהם וכך נמנע מאנשים רבים הסובלים מריבוי אישויות הטיפול לו הם זקוקים. הפסקאות הבאות מהוות הכללות או מיתוסים חסרי בסיס שגורמים לאנשים שיש להם ריבוי אישויות, להטיל ספק באמיתות האבחנה שקיבלו.

MPD היא הפרעה נדירה מאוד: האומדנים השמרניים של שכיחות ה-MPD מדברים על אחד למאה. זה רחוק מלהיות נדיר. האמונה העיקשת והשגויה שריבוי אישויות היא דבר מה נדיר, נובעת משלוש עובדות:

1. רק במהלך 20 השנה האחרונות לערך נוצרה האמונה העממית והמקצועית, בקיומן של ההפרעות הדיסוציאטיביות (ויש אנשים שעדיין לא מאמינים ב-MPD). לפני כן, היה מאוד קשה לאנשי מקצוע המטפלים באנשים עם MPD לקבל תמיכה של הקולגות שלהם באבחנה זו, וכמובן לפרסם את ממצאיהם בתוך הספרות המקצועית. למשל,Dr Wilbur , המטפלת של סיביל, נאלצה לחפש עיתונאי שיהפוך את תיאור המקרה שלה לנובלה, מכיוון שלא הצליחה למצוא ז'ורנל פסיכיאטרי שיסכים לפרסם את המאמר שכתבה. חוסר אמון זה היה אחראי לדיאגנוזה שגויה של אנשים עם אישיות מרובה כדיכאון, היסטריה וסכיזופרניה.
2. המקרים הראשונים של ריבוי אישויות שתוארו בספרות ושהשפיעו על לימוד התחום במשך שנים רבות לא קושרו באופן מפורש להתעללות בילדות כסיבה להופעת ה-MPD. למרות שקיים קישור רופף לקיומה של "ילדות קשה" בהיסטוריה של המטופל, אין דיון על כך שטראומה חמורה בילדות היא ביסודה של MPD. למעשה, שום תיאור מקרה מן התקופה המוקדמת יותר לא הראה היסטוריות של התעללות קשה שמדווחים כיום אנשים עם ריבוי אישויות, כולל התעללות טקסית. האישה המפורסמת ביותר כיום עם ריבוי אישויות,Eve White/Black, לא עברה כלל התעללות מינית בילדות וחיה במשפחה אוהבת וטובה. יתר על כן, הודות להשפעות כמו אלו של פרויד, עם התיאוריות שלו אודות ילדות קטנות המפנטזות על מין עם האבות שלהן, כמו גם המנהג של החברה הפטריארכלית שהגנה על שמם הטוב של הגברים על חשבון בנותיהם, התעללות בילדים לא נחשבה לסוגיה רצינית באותם ימים. לכן ניתן להניח ברמה תיאורטית כי הפסיכולוגים של אותה תקופה לא התבוננו לעומק באותו פלח אוכלוסייה (שורדי התעללות) שלהם מיוחסים 97% מאיבחוני ה-MPD.
3. למרות שפסיכיאטרים היו מודעים לריבוי אישויות זה מאות שנים, חקר התופעה הוא חדש יחסית והחל בחלקה הראשון של המאה. בעוד שלא ניתן היה לפספס את הסימפטומים הביזאריים והדרמטיים של בעל ריבוי האישויות המוחצן, לפסיכיאטרים לא היתה עדיין ההבנה או המיומנויות לזהות את התמונה הטיפוסית יותר של ריבוי האישויות – של הסודיות האובססיבית, סימפטומים מוסתרים, אימה מפני חשיפה, דחק פוסט-טראומטי עז. ככל שעולה מספר האבחונים של MPD לאורך השנים, כך הדעה שהדבר הנדיר היחיד לגבי MPD הוא אותם מקרים ראוותניים, מקבלת יותר תימוכין. ככל שמטפל הופך להיות יותר מיומן ופתוח להכיר בדקויות וסודות ריבוי האישויות, יותר בעלי אישיות מרובה אמיתיים מקבלים אבחון.

סיביל היא בעלת ריבוי אישויות טיפוסית: ייתכן והמקרה שגורם להכי הרבה בעיות לבעלי האישיות המרובה הוא סיביל. היא סמל ריבוי האישויות. רוב הקריטריונים העכשוויים לאבחון MPD מצויים בסיפור שלה. וכך, בעלי ריבוי אישויות רבים חוששים שהם לא בעלי ריבוי אישויות כמו שצריך להיות, כי הם לא כמו סיביל. למשל, הם לא נוהגים להיכנס לקליניקה של המטפל שלהם ולהכריז שהם אישיות אחרת עכשיו. הם לא מאבדים תקופות זמן ארוכות, מתעוררים בערים אחרות, בלי לדעת איך הגיעו לשם. חשוב לערוך מחקר מעמיק המשווה בין סיביל ובעלי אישויות מרובה כפי שהם מוכרים היום. מאמר זה אינו מתאים להיכנס לעומקים כאלה של הנושא, אך יש כמה נקודות שניתן לציין:

1. סיביל יצרה קשר עם ד"ר וילבור שנים לפני שהיתה בטיפול האינטנסיבי שלה ולמעשה עברה מעיר לעיר וחסכה כסף כך שתוכל לראות שוב את ד"ר וילבור. יתרה על כן, נדרשה עבודה טיפולית רבה לפני שהאישויות האחרות של סיביל נתנו לרופאה להכיר אותן, עובדה שלא זכורה במיוחד.
2. אמה של סיביל היתה המתעללת היחידה שלה. היה לה אב אהוב, אם כי מרוחק. היא לא עברה התעללות אחרי שעזבה את הבית ולמעשה זכתה לפופולריות רבה בקרב חבריה השונים. האם כבר לא היתה בחיים כשסיביל החלה את הפסיכואנליזה שלה. אולי בגלל זה המערכת של סיביל לא היתה אובססיבית במיוחד כדי להמשיך את הקיום הסודי שלה, כי האיום על חייהם הוסר.
3. האישויות בעלות ההשפעה במערכת של סיביל הפגינו איפיונים של אישיות גבולית, עם נטייה לעשות acting out (ביטוי התנהגותי לרגשות קשים, לעתים אלים, במקום דיבור עליהם. הערת המתרגמת) של קונפליקטים פנימיים. יש תפיסה שגויה נפוצה שכל בעלי ריבוי האישויות הם בעלי הפרעת אישיות גבולית ועלולים לנקוט ב-acting out בדרך זו. בפועל, בעלי אישיות מרובה רבים מאוד טרודים בצורך לשלוט בעצמם ונסיבות חייהם. רבים מכנים את עצמם כמטורפים על שליטה ושלמות ועסוקים בריסון עצמי קפדני. אפילו לפני שהם יודעים שהם בעלי ריבוי אישויות, הם משקיעים כמות עצומה של אנרגיה כדי להתנהג ולהיראות כבעלי אישיות יחידה.

ההתנסות העקבית שלי כחוקרת וכתומכת של בעלי אישויות רבה אחרים היא שהתמונה הטיפוסית של בעל MPD טיפוסי היא של מאפיינים מעורפלים, סודיים ותגובה פוסט-טראומטית אינטנסיבית, ההופכת את המסכה של ריבוי האישויות לעוד יותר מורכבת.

האחרים (alters) משתלטים על הגוף כשהם יוצאים: רוב הפעמים, האישויות לא מתחלפות באופן מוחלט או בצורה גלויה. במקום זה, בעלי ריבוי האישויות חווים חילופים פנימיים שבמהלכן האישויות משפיעות על הרגשות והפעולות שלהם ולא ממש "יוצאים" ומשתלטים על הגוף. זה יוצר תחושה של לשמוע מילים היוצאות מהפה שלך ולא שייכות לך, לראות את העולם כאילו אתה יותר גבוה או יותר נמוך, להרגיש כאילו רגשות ומחשבות של מישהו אחר מתלבשות על אלו שלך וכד'. יש אינדיקציות חיצוניות מעטות לריבוי אישויות. הקול שלך לא משתנה. את לא מכריזה פתאום שאת מרים במקום חדווה. לעתים קרובות, פעולות אלו שמאחורי הקלעים הן אמצעי בטיחות. רבים מרגישים נוכחים לחלוטין גם כשהם חשים שהעולם נעשה מסוכן. הם חוששים שהמתעללים שלהם יבחינו באופן כלשהו בנוכחותם ויבואו לתפוס אותם. ברמה הכללית יותר, קיימות אישויות שחוששות שיראו אותם, כי בעבר כשהם היו נוכחים, התרחשה הפגיעה. כתוצאה מכך, האישויות שנכחו בזמן הפגיעה נוטות לתפקד ממרחק בטוח, מאחורי האדם העיקרי.

בעל ריבוי האישויות מאבד זמן כאשר האישויות האחרות נוכחות: יש בעלי אישיות מרובה שלא מאבדים את החוויה של העצמי המתבונן, גם כאשר האישויות האחרות שלהם מופיעות באופן מלא. הם תמיד נוכחים, ברמה כלשהי, כמארח,host" " (הידוע כאדם הראשי, שלו שייך הגוף הפיזי, בעל הגוף או האדם שיש לו את ה-MPD). אותו אדם יכול לשבת ברקע ולצפות במה שהאישיות החדשה עושה. יש מטפלים המכנים זאת מודעות משותפת, co-consciousness  ונמצא ברצף רחוק יותר מהמקום בו נמצא ריבוי
אישויות מלא, שבו נחווים אובדני זמן מוחלטים כאשר מופיעות האישויות האחרות. איני מסכימה עם ההגדרה הזו משלוש סיבות:

1. אמנזיה לגבי אירועים, שבה אדם מאבד זמן, היא לא הסוג היחיד של אמנזיה שאפשרי. אמנזיה של זהות, היא אמנזיה שבה האדם לא זוכר שזהות אחרת הפכה לפעילה, גם אמנזיה זו מתאימה לקריטריונים של "שכחה משמעותית של פרטים אישיים" שעל האדם לחוות כדי להשתייך להגדרת ה-MPD, בלי לאבד בהכרח את תחושת הזמן. במלים אחרות, אדם הופך לעצמי האחר בלי להחליף את העצמי. זה מוכר כריבוי מסוג possessiform multiplicity.
2. שום דבר לא פשוט ב-MPD. אין זה הכרחי שהאישויות מופיעות בזו אחר זו. תיתכן נוכחות של יותר מאישיות אחת בו-זמנית. אפילו כאשר האדם הראשי נוכח כאשר האישויות האחרות מופיעות, יש לו מידה מועטה של שליטה או כלל אין לו שליטה עליהן. הן עושות ואומרות בדיוק מה שהן רוצות. האישיות הראשית לא יכולה בהכרח ליזום פעילות כלשהי או לעצור משהו מלהתרחש. היא רק צופה. לפעמים היא יכולה להחזיק את הגוף ולדבר בשם האישויות האחרות, כך שהן לא חייבות לקחת שליטה פיזית על הגוף. בזמנים כאלה נראה כאילו היא זו שמדברת. מעט מאוד לגביה ישתנה, למעט אולי צורת הדיבור שלה או משהו בנוכחות או ההילה שלה. עבור המתבונן מבחוץ שום דבר מתחום "ריבוי האישויות" לא מתרחש באותו רגע אלא אם כן יש להם ניסיון עם ריבוי אישויות והם יכולים לחוש בשכבות השונות של האישויות. האישיות העיקרית עם זאת לא מדברת בשם עצמה וגם אין לה השפעה על הדברים שהיא אומרת. היא בסה"כ ערוץ מקשר, מתווך בין הפנים לחוץ. תופעת הדיבור-דרך הזו נפוצה יותר אצל בעלי ריבוי אישויות שיש להם מערכת גדולה מאוד, או מערכת שבה אין "אדם שיש לו MPD" אלא יש מערכת שלמה שהיא האדם, במלים אחרות – פורמט ה- "הפנים כלפי חוץ" או inside out format.
3. לאנשים רבים, תחושת זמן רציפה יחסית היא מנגנון הגנה חשוב, שהמערכת מארגנת ומווסתת באופן מכוון. זה לא משהו שמופיע בספרי הלימוד על MPD או בביבליוגרפיות, אך זה משהו שעלה בעבודה הייעוצית שלי עם אנשים בעלי דיאגנוזה מאושרת של MPD. לחלק מאותם אנשים היו חורים שחורים גדולים בילדות שלהם אבל בהווה אובדן הזמן שלהם הוא מזערי כל-כך עד שהם יכולים לטעון שיש להם רק זיכרון רע. המחשבה אודות אובדן זמן בסדרי גודל של שעות או שבועות מאיים עליהם מאוד. אני מניחה שאצל כמה אנשים עם ריבוי אישויות נפסקים פרקים משמעותיים של אובדן זמן כי השכחה החוזרת שלהם הופכת להיות מסוכנת עבורם (אולי זה קרה באותה נקודת זמן בילדות שבה הם למעשה שמים לב שהם מאבדים זמן, או כשהם מבינים שאנשים אחרים לא חווים דברים דומים). לא יהיה זה בטוח לילד שחי כל הזמן בסביבה מתעללת, להיות מוטרד ומבולבל בשל אובדן זמן. מישהו עלול לשים לב ולהתחיל לשאול שאלות שיחשפו את ההתעללות שהילד מנסה נואשות להסתיר או גרוע מכך, המתעללים יכולים לשים לב שהילד מודע לכך שמשהו לא בסדר איתו או עם החיים שלו. לכן ייתכן והמערכת הפנימית אירגנה את עצמה כך שלילד לא יהיו אובדנים גדולים של זמן (למעט אותן שעות שבמהלכן התרחשה ההתעללות). כשאיבדו זמן, הידע שהיה נמחק מתודעתם. מצב שבו תמיד יש נוכחות של צופה בוגר ברמה כלשהי של מודעות, מחזיק את הגוף במצב בוגר, פירושו שהאדם בעל ריבוי האישויות אולי לא מפגין שינויים פיזיים בולטים, שאותם בעלי ריבוי אישויות חווים, כגון שינויים בראיה, נסיגה התנהגותית הגלויה ברמה הפיזית כאשר האישויות הילדיות מופיעות וכו'. כאשר יש חילופי אישויות אצל אדם כזה, תהיה אינדיקציה גופנית מועטה בלבד או כלל לא.

האישויות תמיד שונות זו מזו: בניגוד לתפיסה הרווחת והמשאלה של המטפלים, לא לכל האישויות יש שמות ולא כל הזמן בעל ריבוי האישויות או המערכת יודעים מי מדבר בכל זמן נתון. עבור רבים הדיסוציאציה קיימת ברמות פנימיות רבות של המערכת. אישויות מסוימות יכולות להיות דיסוציאטיביות או מרובות במיוחד. אחרים יכולים להתקיים על סולם כרונולוגי משתנה – במלים אחרות, יום אחד הם בני חמש וביום שאחרי הם בני שמונה. בחלק מהמערכות יש בנק זיכרון מרכזי שאליו יש גישה לאישויות השונות בזמנים שונים, שיכול להינעל לחלוטין כשצריך, כשהוא משאיר את כולם בחוץ. במערכות כאלה, אדם יכול לזכור משהו ביום מסוים ולשכוח אותו ביום שלמחרת. בנוסף, בנק הזיכרון יכול להחזיק לא רק זיכרונות אלא מידע על האישויות השונות, למשל – אישיות מסוימת יכולה לא להיות מודעת בזמן מסוים לזהות של עצמה, כי מסיבה כלשהי היא נותקה מבנק הזיכרון המרכזי. במובן של מתן שמות, דבר שכיח אצל בעלי אישיות מרובה לתת שמות לאישויות האחרות שלהם בפעם הראשונה אחרי שהן יוצאות כדי לספר את סיפורן ולהזדהות. לפני כן, לאישויות הפנימיות לא היה צורך בשמות או שהרגישו שלתת לעצמן שם יהיה לחשוף עצמן לסיכון.

בעלי אישיות מרובה שומעים קולות בראש: לחלק מבעלי ריבוי האישויות אין קולות בראש כלל. במקום זה הם חווים "מחשבות בקול רם" או מחשבות/רגשות שהם יודעים שלא שייכות להם.

דברים משונים בארון: אחד המאפיינים הבולטים יותר בפולקלור של בעלי אישיות מרובה הוא הופעה מסתורית של פריטים בארון הבגדים. רבים מאתנו צוחקים על נעליים שלא מתאימות, 10חבילות של חמאה שהתגלו במקרר. אבל רבים מאתנו מעולם לא חוו את התופעה הזו ויכולים להתחקות אחר המקורות של כל פריט בבית, גם אם הם לא בהכרח מסכימים להיותו שם. אין זו ראיה לאי קיומו של ריבוי אישויות. הדבר יכול להעיד על מספר דברים – להיות עני מכדי לבזבז ללא אבחנה, שלאישויות השונות יש שליטה עצמית טובה, על היותנו מאורגנים, כאשר אישיות אחת אחראית על כספים או על נוכחות של אישיות צופה קבועה, שהמודעות שלה למשל למה שכבר נמצא במקרר ולמציאות המצערת שהרגליים לא משתנות בגודלן כאשר האישיות מתחלפת, היא יכולה לשלוט בהוצאת הכספים.

בעלי ריבוי אישויות מדברים על עצמם בלשון רבים: שימוש בלשון רבים מהווה משהו שקורה אחרי שבעל ריבוי האישויות קיבל על עצמו את הדיאגנוזה, מפתח לצורך נוחות בשיחה או כדרך להבהיר שהאדם העיקרי לא נוטל אחריות על מה שנעשה או נאמר, למרות שהדבר יכול להפוך להיות יותר ויותר נוח ושיגרתי עם הזמן. יש בעלי אישיות מרובה שמרגישים שהם צריכים להתרגל להתייחס אל עצמם בלשון "אנחנו" למרות חיים שלמים של אמירת "אני", למרות שזה נראה להם מסוכן להיחשף כך במציאות החיצונית.

לבעלי אישיות מרובה יש IQ של גאון: למרבה הצער, בעלי אישיות מרובה אינם בהכרח יותר אינטליגנטיים מאנשים בעלי אישיות יחידה. נכון שלבעלי אישיות מרובה יש מיומנויות רבות יותר מאשר לאנשים אחרים, כי לאישויות השונות שלהם יש תחומי עניין שונים – ולבעלי ריבוי אישויות יש יותר אנרגיה פיזית ומנטלית שעוזרת להם במאמצים שלהם. נכון גם שבעלי אישיות מרובה יש להם אופקים רחבים יותר מאשר לאנשים אחרים, כי המערכת הפנימית שלהם כוללת כל-כך הרבה היבטים; באופן פרדוקסלי, למרות זאת, האישויות עצמן מאוד צרות אופקים ביחס לאחרים בתוך המערכת, מכחישות את קיומן של אחרים בתוך ומחוץ למערכת.

חשוב לציין שהקריטריונים הדיאגנוסטיים של MPD הם די ספציפיים. כדי להיחשב בעל אישיות מרובה, על האדם להיות בעל שתי אישויות או יותר, שלהן השקפות שונות לגבי עצמן ולגבי העולם. זה יותר מאשר להיות בעל היבטים שונים של האישיות או להיות בעל חלקים שונים של העצמי. אישויות הן "מישהו אחר". הן יכולות להשתלט על ההתנהגות ו/או הגוף של אדם, ואז האדם מאבד זמן או את התחושה השלמה של הזהות שלו. עם זאת, אני מאמינה שהדבר החשוב ביותר לזכור אותו לגבי MPD הוא שזוהי צורת הוויה מבוססת-אישיות ולא מצב מובנה. צורת הריבוי אצל כל אדם משקפת את הייחודיות של אישיותו ולכן קיים מגוון כה רחב ועשיר של צורות ריבוי, כמספר בעלי ריבוי האישויות. בהתקיים שלושת הקריטריונים הדיאגנוסטיים אדם יכול להיות מוגדר כבעל ריבוי אישויות וכל היתר הוא עניין של סגנון.

המאמר תורגם על ידי אילנה מתוך האתר הבא:
http://www.m-a-h.net/library/did-heal/article-proper.htm