האני תחת עול הבושה: השפעות אלימות כלפי ילדים על תפיסתם העצמית

סקירה מאת אילנה סובול, MA, פסיכותרפיסטית קוגניטיבית-התנהגותית

ילדים רוצים להיות טובים, רוצים לקבל אישור מאנשים משמעותיים בחייהם שמגדלים אותם ומטפלים בהם, שהם "בסדר". רק אחרי שנואשו מלהיות טובים, הם מסתפקים בלהיות נראים, קיימים, מורגשים. הכל רק לא להיות כלום,אפס. אבל קודם כל הם מנסים להיות טובים, מנסים להבין ולקרוא את מה שהסביבה שלהם מגדירה כטוב, להתאים את עצמם להגדרות האלו. ילדים מבינים שמי שטוב – מקבל דברים טובים ומי שרע, מקבל דברים רעים, עונשים. זהו מסר רב השפעה שכולנו מפנימים וחיים על פיו במידה כזו או אחרת גם בבגרות.

כעת בואו נבין מהי בושה: בושה היא חוויה פנימית של פגימות, של "משהו בי לא בסדר" או "אני לא בסדר". היא מניעה את האדם להסתיר את עצמו או את החלקים שבו שהוא רואה אותם כפגומים. כתוצאה מכך נפגעת האפשרות ליצירת קרבה משמעותית לאחרים כי גוברת עליה ההחלטה של האדם לעולם לא לחשוף את עצמו באופן מלא, להיתפס ב"לא בסדריות".

נוכחות הבושה משפיעה על השאיפות שהאדם מרשה לעצמו לטפח, היא תגרום להנמכת ציפיות מהחיים ומעצמו. נעשות בחירות והתנהלות בחיים שתואמות את האופן בו רואה האדם את עצמו ואת מה שהוא ראוי לו. במצבים קיצוניים הדבר יתבטא בהתחברות לבני אדם פוגעניים, מערכות יחסים מתעללות, הרס עצמי למינהו וכד' כי הרי על פי אותה תפיסה, מי שלא בסדר, מי שרע, מגיע לו שיקרו לו דברים רעים.

בושה היא רגש שלא מרבים לדבר עליו בהקשר של השלכות של פגיעה בילדים אך השפעתו עזה והיא ניכרת בתחומים מגוונים. רגש הבושה משפיע על התהליכים השיקומיים וסיכויי ההסתגלות לחיים אחרי הפגיעה; נוכחות של בושה מנבאה הופעה של PTSD, בנפרד מההשפעה של פחד, חוסר אונים ואימה.
לבושה יש קשר הדוק לפחד. היא מופיעה בעקבות פרשנות של האדם את אירוע או אירועי הפגיעה באופן מאוד מסוים: מסקנה שנכשל במאמץ לשמור על עצמו ולהגן על עצמו מפני הפגיעה. הוא סבור שמעתה אחרים יראו אותו כחלש, כלא ראוי לקרבה וידחו אותו. הפחד מדחיה על ידי בני אדם אחרים, על ידי החברה הוא פחד קיומי, במיוחד כשמדובר בילד.

בסקירה זו אדבר על הדרכים השונות שאלימות רגשית, פיזית או מינית נוטעת את הבושה בתוך נפשו של הילד שהופך לימים למבוגר וכיצד היא מעצבת את חייו הפנימיים והתנהלותו בעולם.

מקורות הבושה

האמונה בעולם צודק

יש המייחסים את הבושה לצורך שלנו להאמין בעולם צודק (Just world belief, Lerner, 1980). האמונה נחוצה לנו בשגרה אבל יותר מתמיד, כשקורה לנו משהו רע. היא נותנת לנו תקווה ובטחון לגבי העתיד שלנו, אפשרות להתנהל בעולם בתחושה שיש לנו שליטה מסוימת על מה שיקרה לנו בו. אך החלק הפחות חיובי של אותה אמונה היא המסקנה שנוצרת אחרי התרחשות של אירוע שלילי, מסקנת "זה מגיע לי": אם העולם צודק, דברים טובים קורים לאנשים טובים ודברים רעים קורים לאנשים רעים. אם קרה לי משהו רע, סימן שאני רע. אמונה זו שכיחה מאוד אצל ילדים אבל באופן מפתיע, גם מבוגרים מחזיקים בה לא פעם.

יש הטוענים שאמונה זו, על אף העוול שמשתמע ממנה כלפי מי שנפגעו בצורה כזאת או אחרת, עדיפה על תפיסה שעל פיה דברים רעים, בכלל זה מעשי אלימות, מתרחשים באופן שרירותי, ללא כל סיבה. התרחשותם אינה תוצאה של מעין "צדק" ששולט בייקום והיות וכך, אין דרך למנוע אותם. כך אשמה ובושה מגינות על בני אדם ומהוות אלטרנטיבה לחוסר אונים מוחלט (Wortman, 1976).

שרירותיות משמעה שדברים רעים יכולים לקרות לכל אחד, בלי כל סיבה ובכל רגע. רעיון קשה, חיים על פיו יהיו אומללים ומפחידים. במקומו האמונה שיש אנשים המתהלכים בעולם עם איזה יסוד של רוע הטבוע בהם שהוא זה שמושך אליהם את הרע, הופכת את ההתרחשויות הרעות כמשהו שלא נובע מהפוגע אלא מהנפגע (האשמת הקורבן). שיש "אנשים כאלה" ויש "אנשים לא כאלה". על פי הגיון זה, ניתן לראות לעתים שלאחר התרחשות אלימה במיוחד אדם מתחיל לחשוב שהוא שייך לאותם אנשים שמושכים אליהם את הרע, התפיסה הזו (השגויה יש לחזור ולומר) מעצבת את האני.

מעטה הסודיות

מעשי אלימות מסוגים שונים ובייחוד אלימות מינית מתבצעים בסוד. במקרה של אלימות מינית לרוב רק הפוגע והנפגע נוכחים בעת הפגיעה אך גם מעשי אלימות אחרים לא נעשים במרבית המקרים לעיני קרובי משפחה, שכנים ועוברי אורח. יש למשל מתעללים רגשית שמציגים דמות של אדם טוב, אפילו טוב במיוחד כלפי חוץ אך יודעים לירות את חיצי הרעל אל עבר בני ביתם בין כותלי הבית, בהעדר עדים מן החוץ.

בעינ מבוגר, ביצוע מעשי אלימות בסתר הוא דבר מתבקש ומובן מאליו – הפוגע מודע לכך שמעשיו לא מקובלים חברתית ואף אסורים על פי חוק ושומר על עצמו מפני התערבות משטרתית או של בני אדם שיבואו לעזרת הנפגע.

אך בעיני הנפגעים, במיוחד אם הם ילדים, הסודיות מתפרשת כאילו הם שותפים למעשה מביש ורע, שיש להסתירו. בעיניהם הם שיתפו פעולה באופן אקטיבי באותו מעשה רע ואשמים בו כמו התוקף עצמו. השתיקה וההסתרה של הנפגעים יכולה להיתפס בעיניהם כשיתוף פעולה אקטיבי, מבחירה, עם הפוגע ומעשה הפגיעה. קשה להם בזמן אמת וגם שנים לאחר מכן לראות שההסתרה היא האינטרס של הפוגע לכל אורך הדרך והם לא בחרו בה כמו שלא בחרו להיפגע.

גם שנים לאחר הפגיעה, כשהילד כבר בגר והבין שהמעשים לא לגיטימיים ואף לא חוקיים, שלו כילד לא היתה אפשרות למנוע אותם בשל פערי הכוחות בינו לבין הפוגע ולעתים בשל התלות שלו באותו פוגע, קשה להרפות מהרגלי החשיבה שמובילים לאשמה ובושה. נפגעים מבוגרים שבוחנים את האירועים בדיעבד, עוסקים בשאלות לגבי הסיבות לכך שלא מנעו את הפגיעה כי לא סיפרו לאיש בזמן אמת, שלא קראו לעזרה. הם אינם זוכרים שבשעת מעשה רגשות האימה שיתקו אותם וחסמו את קולם ונוטים להאשים את עצמם בחומרה בהתרחשות הפגיעה.

אות קין או סטיגמטיזציה

תהליך הסטיגמטיזציה (Finkelhor et al., 1986) מתרחש כאשר במהלך הפגיעה מועברים לילד הנפגע מסרים של רוע, בושה ואשמה במעשים שנעשים לו. מסרים אלה הופכים עם הזמן לחלק מהאני של הילד. במקרה של פגיעה מינית, הפוגע מאשים לעתים את הילד ישירות בפעילות המינית שהוא, המבוגר מבצע בו. לעתים הדבר מועבר דרך הסודיות שבה נעשים המעשים, אשר כמו שנאמר קודם מובילה לרגש הבושה כי מעשים מבישים נעשים בסתר.

בשל הפנמת מסרים שליליים לגבי עצמו נוצרת אצל הילד הערכה עצמית שלילית שנוטה עם הזמן גם לעבור הכללה לתחומי חיים נוספים ולהעמיק לכדי שנאה עצמית והרס עצמי (McCann et al., 1988).
אם בנוסף להתעללות המינית מתרחשת גם התעללות רגשית דרך ענישה מילולית, ביקורת תכופה, עלבונות והזנחה רגשית, הילד "משתכנע" לבסוף שהוא רע וחסר ערך. כחלק מתהליך זה מתגבשת הראיה שלו כי ההתעללות המינית "הגיעה" לו. עקב כך כמובן מתגברים עוד יותר רגשות של אשמה ובושה, תוך תפיסת ההתעללות כתגובה מתבקשת של הפוגע לרוע של הילד.

תימות של בושה על פי Cloitre ועמיתיה:

תפיסת האני כנחות

בושה מופיעה אחרי טראומה כשהאדם שעבר את האירוע הטראומטי נשאר עם חוויה של תבוסה וכשלון. מאחר וחוסר אונים וחולשה מגדירות אירוע כטראומטי, הרי שהופעת הבושה אחרי אירוע כזה היא כמעט מצב נתון.

באותם מקרים בהם אחרים היו נוכחים בעת התרחשות האירוע הטראומטי, רגש הבושה גובר: להיות חשוף לאחרים בחולשתו הקיצונית כל כך היא חוויה קשה מנשוא.

גם ללא עדים בעת התרחשות האירוע, אדם שעבר תקיפה אלימה מרגיש שאחרים השתמשו בו, עשו לו דברים בניגוד לרצונו והוא היה בעת ההתרחשות חסר אמצעים ומשאבים למנוע את הפגיעה, לברוח או לצאת עם ניצחון כלשהו אחרי סיומה. אותם מעשים הפחיתו ואף מחקו את עובדת היותו אדם, ביטלו את אנושיותו והוא לא היה יותר מחפץ בידי הפוגע או הפוגעים. חווית היותו חפץ כשלעצמה מעוררת בושה.
ילדים שחוו אלימות פיזית או מינית מרגישים בושה והשפלה כי בעיניהם לא הגנו על עצמם, על אף שלא יכלו להגן על עצמם. בעת אלימות מסוגים אלה בגלל האופי האינטימי שלה (מגע קרוב), התבוסה באה לידי ביטוי בגוף. היות והגוף הוא מעטפת ההגנה האחרונה והיא נפלשה, פגיעות אלימות מובילות לרגשות של פגיעות עמוקה, שהופכות למוקד רגשות ההשפלה והבושה בעקבות פגיעה פיזית ומינית. הילד מרגיש מושפל וכמובן נחות יחסית לפוגע אבל גם יחסית לאחרים שלדעתו היו כן מסוגלים להגן על עצמם באותו מצב.

כשיש לאדם אפשרות בהמשך חייו להבין שכל ילד/מבוגר היה מגיב באופן דומה לתקיפה אלימה, רגש הבושה פוחת. נוצרת הבנה שלא מדובר בתגובה הנובעת מחולשתו הפרטית ומהיותו חסר יכולות להגן על עצמו אלא מהמצב שבו הוא היה שרוי באותו זמן. הייחוס של הסיבות לחוסר התגוננות עוברות מהאדם עצמו (פגמים וחולשה באישיותו) – לקושי אובייקטיבי של מי שנופל קורבן לתקיפה אלימה.

תפיסת האני כרע

מאחר והפוגעים באים לרוב מהמעגל הקרוב ביותר לילד, שמשתייכים אליו אנשים שהיו אמורים לשמור עליו ושהוא קשור אליהם ואוהב אותם, הילד מסיק מוקדם מאוד בחייו מסקנה שעתידה ללוות אותו לתוך בגרותו: "זה הגיע לי". הילד מתקשה ליישב את העובדה שהאנשים שהוא אוהב, קשור אליהם ושייך אליהם פוגעים בו ללא סיבה ומשום כך הוא מתחיל להאמין שהוא הסיבה. ילדים שעוברים התעללות פיזית ו/או מינית מאמינים לרוב שהאירועים האלה הם ביטויים של ה"רוע" שלהם עצמם.

לא פעם הצהרות מפורשות על הרוע, הנחיתות וחוסר הערך של הילד המותקף מושמעות תוך כדי מעשי האלימות על ידי התוקף. במקרה של התעללות פיזית נאמרים משפטים ברוח של "תראה מה גרמת לי לעשות" ואז התקיפה מקבלת בתפיסתו של הילד משמעות של עונש. במקרה של התעללות מינית שבה לעתים יש מעט או כלל אין כאב ואף במצבים מסוימים קיימת הנאה פיזית ויחד עם זאת, הילד מבין שהפעילויות האלה "רעות", "מלוכלכות" או "לא בסדר". בגלל שהמעשים האלה שונים מהנגיעות הרגילות שהוא רואה ביומיום וגם בגלל שהמעשים נעשים בסתר והוא מבין בטעות שהוא שותף להן, משמע הוא רע.

בנוסף, קיימת הנטייה הטבעית לשלב ההתפתחות שבו הילדים מצויים, לייחס אירועים לעצמם. הם סבורים שהם גורמים להתרחשויות שונות שאין להם כלל שליטה עליהן. במקרה שבו נעשים מעשים אלימים כלפיהם, הם לא אומרים לעצמם "קרה לי דבר רע עם אבא" או "אמא עשתה לי דבר רע" אלא הם ממהרים לייחס הכל לעצמם. הילד חושב שהוא רע בגלל שהוא מעורב באירוע שהוא רע. הם תופסים את עצמם כגורמים בלעדיים למעשי האלימות המופנים כלפיהם.

למרבה הצער גם כשהילד מתבגר והנטייה ליחס את הסיבות להתרחשות אירועים לעצמו נעלמת, ההרגל לראות עצמו כרע מתעקשת להשאר ומשפיעה על אופן ההתנהלותו בחיים בדרכים רבות.

שלילת האני

ילדים או מבוגרים שעוברים תקיפה אלימה מכל סוג חווים את עצמם בחלק או בכל מהלך התקיפה כאילו היו חפץ, כאילו לחייהם, לעצמיותם, אין שום קיום בעיני התוקף ובסופו של דבר, בעיני אף אחד.

אנשים אלימים שמספרים על מצבם הנפשי בעת שפרקו את זעמם על מישהו, גם אם זה ילדם, מספרים שלא ראו דבר, הזעם עיוור אותם. בטח שלא ראו את הילד שספג את מכותיהם. ילדים מרגישים את זה וחווים את עצמם כבלתי נראים, לא קיימים.

בתוך ניצול מיני של ילד מתקיימת אותה חוויה עצמה: לאורך מעשה הניצול הילד חדל מלהתקיים כאדם עם רצונות וזכויות והופך לחפץ המשמש לסיפוק תאוותיו ויצריו של מישהו אחר.

סיבוך נוסף של מצב עניינים זה בא לידי ביטוי כשהילד, כלוא בתוך התפיסות של משפחתו שמכילה ומאשרת במחדל או במעשה את האלימות המופנית לכפיו, שומר אמונים לאותה משפחה. הוא מסתיר, מגונן ומקריב את עצמו ואת כבודו העצמי כדי לא לערער את היציבות המשפחתית או לסכן את הפוגע.
עם החוויה הזו קשה מאוד לשורדי התעללות לחיות מאוחר יותר בבגרותם והיא מזינה את הבושה המתקיימת בתוכם.

האני המזוהה עם התוקף

כאלטרנטיבה לשלילת האני, קורה שחלק מהילדים שעוברים התעללות פיזית או מינית מאמצים במתכוון ובאופן אקטיבי את ההתנהגויות של התוקף. לעתים הילד מעורר עימות ומתגרה בתוקף ואז יוזם את התקרית האלימה בעצמו. דבר דומה קורה גם לגבי פגיעה מינית, כשהילד או הילדה יוזמים את המעשים שבעבר רק התוקף היה יוזם.

הזדהות עם התוקף מספקת תחושת משמעות ועקביות ומאפשרת לילד שנפגע לשנות עמדה מעמדתו הפאסיבית של הקורבן, לעמדה האקטיבית של התוקף. הוא משמר את האני שלו דרך אימוץ זהות של תוקף, הוא מאמץ את דפוסי מערכת היחסים של תוקף-קורבן כדי לקיים למרות הכל, בתוך מציאות מסויטת שבה הוא חי, סוג כלשהו של מערכת יחסים. הוא מאמץ את האמונות של התוקף כדי שמה שמתרחש בחייו יקבל משמעות. מערכת היחסים בין התוקף לקורבן יש בה משמעות, גם אם לא חיובית. רק שניהם יודעים מה מתרחש בה. מציאות זו מלכדת אותם, יוצרת סוג מסוים של הבנה מעבר למילים שאחרים מחוץ לאותה מערכת יחסים לא שותפים לה. במקרה של פגיעה מינית, אכן איש מלבד הקורבן והתוקף לא יודע כלל שמתרחשת הפגיעה כך שחלק משמעותי מהזהות של הקורבן ידועה רק לאדם אחד ויחיד – התוקף.

משום כך חלק קריטי מההחלמה מהטראומה הוא שיתוף של אדם נוסף אחד בסיפור הפגיעה, מחוץ למערכת היחסים עם התוקף ובהדרגה שיתוף של עוד ועוד אנשים. דרך שיתוף זה הקשר בין הקורבן לתוקף נפרם ומי שהיה קורבן מאפשר לאנשים אחרים להכיר אותו באופן מלא, כאדם שיש בעברו פגיעה. הוא מסוגל כעת ליצור ולשמר מערכות יחסים חדשות, שבהן כל ההיסטוריה שלו ידועה. הוא יכול להסתכל על הפגיעה לא רק דרך עיני התוקף, אלא לאפשר את קיומו כאדם עם זכויות, רצונות ונוכחות מבלי לשמור עוד על הברית ההרסנית עם התוקף.

השפעות הבושה בטווח הארוך

השפעות הבושה על תפקוד בחברה ובמערכות יחסים בינאישיות

בושה גורמת לשורדי התעללות לחיות עם הרגשת ניכור עמוקה מבני אדם אחרים ופוגעת בבטחון שלהם באינטראקציות עם אחרים.

השורד הפנים את התפיסה העצמית כ"רע", "חלש", "לא יעיל", "מובס". תפיסות אלה מוצאות את ביטויין בבעיות ביחסים. אחת מהן למשל היא לקיחת אשמה גם על דברים שאין האדם אשם בהם ("אם משהו השתבש זה בטח בגללי").

ביטוי אחר הוא ניסיון עיקש לשלוט במצבים ובני אדם יתר על המידה ("לעולם לא אתן לזה לקרות לי שוב"). שליטה זו יכולה לפגוע במרקם היחסים וברגשותיהם של אחרים ולחבל במערכות היחסים עמם.
בעיה נוספת היא שבעת התמודדות עם בעיות, קשה לשורדי התעללות לבקש עזרה. הדבר יכול לנבוע מחוויה של זרות או "חייזרות" שיש לשורדים רבים וכן מהניסיון ההיסטורי עם אחרים שלא עזרו במהלך התרחשות ההתעללות. באותם מצבים בהם עזרה של אחרים חיונית אך לא נעשה ניסיון להשיג אותה, מגיעה חוויית כשלון אשר מחזקת עוד יותר את האמונות בדבר חולשה וחוסר אונים.

ישנה לעתים גם מעין "אלרגיה" לחולשה או חוסר סובלנות לחוויות של חולשה, פגיעות והגדרתן כמשהו רע. הביקורת הנוקבת וחוסר החמלה מופנות על ידי חלק מהשורדים קודם כל אל עצמם ולאחר מכן לאחרים. הדבר מקשה מאוד כשהוא מתבטא במערכות יחסים בינאישיות ובהורות. ילד הוא בהכרח חלש יותר ופגיע יחסית למבוגר והביקורת כלפיו אינה במקומה ויוצרת מצב של הטענתו של אותו ילד בבושה, ירושה כואבת מהפגיעה של ההורה שלא עברה עיבוד.

טיפוח חמלה עצמית ויחס חיובי לעצמו יכול להועיל מאוד לשיפור החוויה הפנימית של האדם והולך יד ביד עם הווצרות יחס דומה לזולת, מה שכמובן משפיע לטובה על איכות היחסים עם אחרים.

מסר לשורדים – איך משתחררים מכבלי הבושה

הרעיון המרכזי אולי ישמע לכם מוזר והוא מציע לא להאמין לכל מה שאתם חושבים. לא פעם מחשבות הן לא יותר מהרגלים, חלקם מזיקים למדי, שנרכשו בתקופות הפחות טובות של חייכם. הם תוצאה של אמירות חוזרות, לעתים מאנשים שלא ידעו משהו טוב יותר או כאלה שרצו להחליש אתכם בכוונה. כששמעתם את האמירות האלה הייתם צעירים מכדי להטיל בהן ספק והן נשארו אתכם עד עצם היום הזה.

לא להאמין למחשבות של עצמכם, לדיבור התמידי שמתנהל בראשכם, אולי ישמע כמו משהו בלתי אפשרי. עם זאת אנשים רבים עשו את הבחירה הזו והחלו להטיל ספק באמירות האלה. במקום להקשיב ולהאמין למחשבות, הם למדו להתבונן במציאות שלהם בהווה, לחפש עדויות ממשיות לאותן מחשבות שכל כך התרגלו לחשוב וגילו שהעדויות בעדן כמעט ולא קיימות לעומת עדויות נגדן שקיימות בשפע.
מה קורה כשהבושה מתחילה להחלש ומה לעשות כדי להחליש אותה?

לנפץ את הבועה

"..אם רוצים לגדל בושה בצלחת פטרי, היא זקוקה לשלושה דברים כדי לגדול: חשאיות, שתיקה ושיפוטיות. אם תוסיפו לצלחת הפטרי אמפטיה, הבושה לא תשרוד. שתי המילים החזקות ביותר שעוזרות להיאבק בבושה הן גם אני.." (Brené Brown: Listening to shame).

אנשים שמתביישים במשהו, מסתירים אותו ואם הם מתביישים בעצמם, הם מסתירים את עצמם. הם מניחים שאף אחד לא יוכל לאהוב או לקבל אותם אם יכיר אותם באמת. להתנגד לתכתיב זה של הבושה הוא הצעד הראשון להפחתתה.

קל יותר להתחיל במלאכה במסגרת של קשר אחד לאחד, עם אדם קרוב או בטיפול טוב. במצב זה נוכח האדם בהדרגה, ככל שהוא משתף וחושף יותר, שאפשר לקבל אותו, להעריך אותו ולאהוב אותו יחד עם עברו. שהוא לא מוקע ממשפחת האדם כפי שהיה נדמה לו. בהמשך עוזר לשתף ולשמוע עוד אנשים שעברו אלימות במהלך ילדותם במסגרת עבודה קבוצתית פנים אל פנים או דרך האינטרנט. ההיווכחות שיש רבים שסבלו באופן דומה, האפשרות לראות שאחרים מבינים ומזדהים עם הרגשות והשיים שלהם, הופכת את הניכור וחיים בתוך בועה לבלתי נחוצים.

שבירת הברית עם הפוגע או הפוגעים

הפוגעים מצווים שתיקה. הם משיגים אותה בהפחדה ואיומים וגם על ידי הדגשת הפגימות שלכם, החולשה שלכם. עצם חשיפת הסוד אומרת שהאחיזה של הפוגע נחלשה. עכשיו עוד אנשים יודעים שזה קרה ואפשר להמשיך לבחון את הדברים איתם יחד, להתרגל לראות את האני כלא רק תוצר של הפגיעה והרצונות של הפוגע אלא כמשהו שקיים בפני עצמו וקיים בתוך מערכות יחסים קרובות חדשות.

ככל שיווצרו קשרים חדשים ובריאים בחייכם, כאלה שבתוכם הרגשות שלכם והאנושיות שלכם חשובות ביותר, כך ההבנה שהקשר עם הפוגעים הזיק לכם, תתחזק.

הגברת החמלה העצמית

ילד שעובר התעללות מגבש כאמור דעות מאוד שליליות על עצמו: הוא רע, הוא פגום, זה הגיע לו; לכל היותר הוא חלש כי לא הגן על עצמו ועוד. תפיסות אלה לא משתנות עד שלא בוחנים אותן מחדש דרך עיני מבוגר. גם אם האדם לא העליתם בדעתכם לחשוב כך על מישהו אחר שנפגע כמוכם, הרבה פעמים אתם חושבים כך על עצמכם, מתוך הרגל.

בתהליך של שבירת ההרגל הזה אפשר להכיר בפערי הכוחות בין הילד שהייתם – לפוגעים, לדבר על המניעים שלהם לפגוע בכם.

הסתכלות דרך עיני מבוגר על המעשים ועל ההקשר שבו נעשו מובילה לרגשות של חמלה כלפי אותו ילד שהייתכם והפחתת השיפוטיות ושאר הרגשות השליליים שנוצרו בזמן הפגיעה והשתמרו כל השנים.

הבנה עצמית טובה יותר

בהמשך להתעוררות החמלה העצמית, ננטשות התפיסות הישנות שלכם ובמקומן מתרחש תהליך של היכרות מחדש עם ה"אני" ללא התפיסות הישנות: מה אתם אוהבים ומה לא? מה החלומות שלכם? מה היכולות האמיתיות שלכם? נפתחת האפשרות לשאוף לדברים חדשים מהחיים ומעצמכם.

שיפור היחסים עם אחרים

אדם שמחזיק בדעה שלילית על עצמו, עושה את זה גם כלפי אחרים במקרים רבים. כשהשינוי חל ביחס שלו לעצמו, הוא מתחיל למצוא ביטוי גם ביחס לאחרים, שהופך להיות פחות ביקורתי ונוקשה, יותר חומל ומקבל. מבטו מתרכך, דיבורו הופך להיות מאיים פחות.

אחרים מרגישים את השינוי בכם ונוטים לרצות להיות בחברתכם יותר מבעבר, נעלבים ונפגעים פחות.

לקיחת אחריות ושליטה על חייכם והצמיחה האישית שלכם

חשיפת סיפור הפגיעה במערכות יחסים תומכות כשלעצמה מהווה שינוי ממצב של שתיקה ובידוד שהבושה גזרה אליכם – אל התנהלות חדשה שבה מותר לדבר על הכל, שהעבר לא חייב להכתיב ונוצרים התנאים לצמיחה קדימה אחרי החלשת הקשר הכובל אל העבר.

סיכום

לדבר, לספר, לבחון מחדש דעות וגרסאות על עצמכם – אתה יסייעו לכם לצמוח מתוך הפגיעה וגיבוש זהות חיובית של עצמכם. אם כבר ביקורת, בקרו את התפיסות השליליות שלכם על עצמכם, בקרו את התעלמות מההבדלים בין מה שהייתם מסוגלים לעשות או להבין כילדים לבין מה שאתם מסוגלים לעשות ולהבין היום, כבוגרים. במיוחד בקרו את המילים שנאמרו לכם על ידי הפוגעים – הן נאמרו כדי לשרת את האינטרסים שלהם. הם לא ראו אתכם, לא באמת הכירו אתכם ואין להם את היכולת להגדיר אתכם לא בעבר ובטח שלא בהווה. את תהליך ההגדרה העצמית תצטרכו לעשות בעצמכם בהווה, דרך הסתכלות חומלת על העבר ועל מי שאתם.

מקורות:

Brené Brown: Listening to shame
http://www.ted.com/talks/brene_brown_listening_to_shame?language=en

Briere J. (1996).Therapy for Adults Molested As Children: Beyond Survival. Springer Pub.

Cloitre, M., Cohen, L. R., Koenen, K. C. (2011). Treating Survivors of Childhood Abuse: Psychotherapy for the Interrupted Life. Guilford Press.

Finkelhor, D. (1986). A Sourcebook on Child Sexual Abuse. Beverly Hills, CA: Sage Pub.

Lerner (1980). The Belief in a Just World: A Fundamental Delusion. Plenum: New York.

McCann IL, Pearlman LA (1990) Psychological Trauma and the Adult Survivor: Theory, Therapy and Transformation. New York: Brunner/Mazel.

Wortman, Camille B., 1976: "Causal Attributions and Personal Control." In In In J. H. Harvey, W. J. Ickes, & R. F. Kidd (Eds.), New directions in attribution research (Vol. 1).


תגובות

האני תחת עול הבושה: השפעות אלימות כלפי ילדים על תפיסתם העצמית — תגובה אחת

השאר תגובה